ראיון מיוחד עם לימור לבנת
לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, תעמוד בראש ועדה בין משרדית שתקבע את דרכי הפעולה להפסיק את הדרת הנשים. בראיון מיוחד ל"לאשה" היא קוראת לכולן להתלונן' פועלת לקדם ענישה ואכיפה ומספרת על החוויה האישית שלה
שרת התרבות והספורט לימור לבנת זימנה לפני שבועיים ועדת שרים, שבה חקרה נציגים מחברות האוטובוסים, מעיריית ירושלים ואפילו מחברות קדישא. רובם טענו לפניה שהבעיות נפתרו ושאין יותר הדרת נשים בתחומם: "אני יודעת שזה שקר גמור! יש הדרה והיא פוגעת בילדות, בנערות ובנשים מכל הגילאים. אני לא יכולה לתפוס איך יתכן שחוקרת לא תוזמן לבמה לקבל פרס על מחקריה או שאם לא תוכל להספיד את בנה. הדעת לא מקבלת דברים כאלה וגם לא צריכה לקבל. מעט מדי נשים מדברות על זה בקול רם וברור ואני אומרת: השמיעו את קולכן. אין לזה מקום במדינת ישראל. כי קול באישה, חדווה! חייבים לפעול מהר כדי להפסיק את מה שקורה מסביב".
גם זו הדרת נשים: מודעות עם (משמאל) ובלי (מימין) נשים. צילום: דפנה טל
עוד באתר לאשה
מה היא בעינייך הדרה?
"כשאישה חילונית או דתית, צעירה או מבוגרת, לא יכולה להיות חלק מציבור, כשאוסרים עליה ללכת על מדרכה או להיכנס בדלת ראשית, או לשבת בקדמת החדר, האולם או האוטובוס, לקבל שירות או להספיד או ללוות בעל או בן או אח בבית העלמין יחד עם כל הקהל. זה מזעזע בעיני שאומרים לאישה: את סוג ב' ולכן את לא ראויה לבוא בקהל. אני לא מוכנה לקבל דבר כזה ויוצאת למאבק נגד המקרים המבישים האלה, כי זה סותר את עקרונות הדמוקרטיה ואת יסודות המסורת היהודית.
"אני מכבדת את הרצון לשמור על צניעות. כי אדם באמונתו יחיה. למשפחתי המורחבת תמיד היה ענף חרדי, יש לי אח דתי ועכשיו גם בן דתי, שעד לפני כמה חודשים למד עיצוב אופנה בניו יורק וכעת עשה מעבר חד והפך תלמיד ישיבה חוזר בתשובה. אני מכבדת את מי שמחליט להחמיר ולהקפיד, אבל זה לא יכול לבוא על חשבונן של נשים. מי שלא מסוגל ללכת ברחוב שיש בו נשים, או לצעוד על מדרכה שעליה צועדות נשים, או להשתתף בטקס שבו שרות או מדברות נשים, שיתכבד ויישאר בבית".
חווית פעם הדרה?
"אין לי חוויה אישית של ניסיון להעלים, להשתיק או להשפיל אותי. אבל לאחרונה, השתתפתי בלוויה של יוסי שושן מאופקים שנהרג מטיל גראד בבאר שבע. אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, הגיעה לבית העלמין באמבולנס אך לא נתנו לה להספיד. לי נתנו, כי אני שרה. עד לאותו רגע, לא ידעתי שיש בעיה, אבל כשהתחלנו ללוות את המנוח שמתי לב שכל הנשים נשארות מאחור. לא נתקלתי בדבר כזה קודם ולכן שאלתי למה. הוסבר לי ש'ככה זה אצלנו!', ואפילו לבת או לרעיה או לאימא לא נותנים ללכת אחרי המת. בהמשך, נודע לי שכך נוהגים גם בפתח תקווה, ביבנה, בשדרות, בנתניה, בירושלים ובישובים נוספים.
"אני מקבלת הרבה פניות של נשים שחוות את זה והתופעה רק הולכת ומחמירה. מטרידות אותי דרישות החרדים להרחיק נשים, אך יותר מזעזע אותי היעדר התגובה של הגברים, דתיים וחילונים, כשהם נתקלים בזה".
איך את מסבירה את זה?
"אף אחד לא רוצה להתעמת עם החרדים. הם אלימים מילולית ופיזית. הם מפחידים ומאיימים. הם באים בקבוצות. גברים חילונים וגם דתיים, שבוודאי לא מסכימים עם האלימות הזו, בוחרים לעמוד מהצד. כבר קיבלתי המון פניות ומכתבים שמתארים זאת".
אז מה הפתרון לדעתך?
"צריך להתלונן, צריך שיהיה למי לפנות וגם חייבת להיות ענישה, ואנחנו נפעל כדי שכל זה יקרה וכדי שלא נלך לאחור".
פנינו לאן? למדינת טאליבן
מאחורי המונח המכובס "הדרת נשים" מתחבאת סכנה מיידית וברורה לכולנו. אסור לנו להסכים לזה! מגזין לאשה מקדיש בגיליון השבוע, פרויקט מיוחד (במדור "חדר משלך") בנושא במסגרתו בדקנו איך הכל התחיל, ואיך הידרדר, מה עושים בממשלה ולמה זה קורה דווקא עכשיו?
