שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עד הגירוש: עובדת זרה התאהבה בשכן הישראלי

    מארי, פיליפינית בת 30, הגיעה לארץ באופן חוקי, על תקן מטפלת סיעודית בקשיש ששמו דויד. יום אחד היא פגשה בעידו, שהפך מהר מאד לאהבה הכי גדולה והכי כואבת שלה. כעת היא צריכה לעזוב, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורל אהבתה

    חשבת פעם איך זה מרגיש לחיות כ"ארעי" ולחיות בפחד מתמיד ממשטרת ההגירה ומגירוש? האם אי פעם תהית איך זה מרגיש לעזוב ילדים או משפחה בנקודה אחת על הגלובוס, על מנת לפרנס אותם וליצור עבורם עתיד טוב יותר? האם הרהרת פעם במחשבה על  איך זה מרגיש כשמשטרת המחשבות מחליטה להתיישב לך בתוך הלב, להחליט את מי אתה אוהב ולמה, ובהתאם לכך לקבוע עבורך אם אתה ראוי לנישואים?

     

    עוד בנושא זרים בערוץ יחסים:

    עדיין מחכה לך, זר גבוה ומסתורי

    התחבקנו, שני זרים, יצירי העולם הדיגיטלי

    אני עושה שמח בתשלום בחתונות של זרים

    דווקא לא לפחד לפתוח בשיחה עם זרים

     

    החיוך מבלבל אתכם, הישראלים

    עד שהכרתי את מארי לא באמת הרהרתי בכל השאלות הללו, אבל מרגע שנפגשנו הן לא הצליחו לעזוב אותי. מארי, פיליפינית בת 30, הגיעה לארץ מהאי הגדול לוזון. היא השאירה שם את בנה בן השלוש, ובאה לכאן כדי לעבוד. לשאלות שלי היא משיבה בחיוך בלתי צפוי. "אני מחייכת כי זה מבלבל פה אנשים. בפיליפינים כל משפט נפתח בחיוך, אבל כאן נדמה שאתה צריך שתהיה לך סיבה לחייך".

     

     

    עכשיו כבר חייכתי בעצמי. מארי צודקת. בפנים נעימות ובשילוב של אנגלית ועברית עילגת, היא הסכימה לפתוח את ליבה בפני. הכנות שלה גרמה לי לרצות להביא לכאן זווית אישית אחרת לסיפור אהבה לא ממומש, ומתוכו לצאת החוצה מעצמי ומעצם הגדרתי כבת למדינה זרה שקלטה לתוכה מהגר, ולהביט רגע לאדם בגובה העיניים, מאחר והוא בדיוק כמוני, "אדם".

     

    "אנחנו פצצה מתקתקת", אומרת מארי, "מאחר ואנחנו שוהים פה ללא אשרת שהייה וחיים על זמן שאול, אבל אני יכולה להבין אנשים שחיים כך, כי הכל עדיף על מוות ברחובות, עוני או חוסר יכולת להתפרנס ולפרנס בכבוד. כל אחד רוצה הזדמנות לו ולילדיו לעתיד טוב יותר. כל אחד רוצה להיות אדון לגורלו".

     

    מארי ממשיכה לחייך כל הזמן הזה, ומוסיפה: "הסיפור שלי הוא קצת אחר. הגעתי לכאן באופן חוקי לפני חמש שנים על תקן מטפלת סיעודית לקשיש ששמו דוד. אני אחראית על הבישולים, הניקיון והרחצה של דוד, וממונה על הטיול היומי מסביב לבית. בעיקרון, אני ציירת ואמנית במקצועי, אבל מאז שאני כאן אני כמעט ולא מציירת. החיים שלי מתנהלים סביב דוד הקשיש, ובסוף כל שבוע אני שולחת את הכסף אותו אני מרוויחה לפיליפינים, שם שוהה בני אותו לא ראיתי מזה חמש שנים".

     

    למארי כללי התנהגות ברורים, שכוללים: נימוסים כלפי מבוגרים, סבלנות וסובלנות כלפי זרים, והבנה שגם מהדברים הקטנים בחיים שווה וכדאי להוציא את המקסימום. "הגעגועים לבן שלי עזים וקשים מנשוא. אני מקפידה לשוחח איתו פעם בשבוע, אבל אני לא שם בשבילו כשהוא בוכה, כשהוא חולה, כשהוא רוצה וצריך חיבוק של אמא".

     

    גר בארץ נוכרייה

    כשמארי מדברת על הבן שלה היא מתכווצת מכאב לכדי גור קטן המבקש בעצמו חיבוק, אבל מיד מתפקחת כאילו היא בתפקיד ומישהו צופה בה. "לפני כמה זמן", מספרת מארי, "דוד חלה והחל עידן התרופות היומיות. בהתחלה במינון נמוך עד שדוד הפך סיעודי לגמרי".

     

    "לחיות במדינה זרה זה אתגר. עלינו בראש ובראשונה להסתגל לסגנון חיים אחר, ללמוד את השפה הנהוגה במקום, להרגיש טוב מבחינה חברתית, להתגבר על מחסומים הקיימים בנו מעצם היותנו זרים ולהרוס את חומות הבידוד התרבותי".

     

    איך אתם שומרים על השפיות שלכם?

    "נהוג אצלנו, הפיליפינים, כל מוצאי שבת מיד לאחר סיום שבוע העבודה, ללכת לדירה של חברים, לבשל את המאכלים המסורתיים שלנו, לצחוק ביחד ולשיר שירים רומנטיים באנגלית לאור שקופיות. הרפרטואר כולל את שנות ה-60 עד שנות ה-80, וגם הרבה קריוקי וידאו".

     

    אז היית אומרת שאתם קהילה מגובשת? 

    "בהחלט. הלכידות בין חברי הקהילה בארץ לא מסתכמת רק במסיבות, אלא מתבטאת בהרבה עזרה הדדית. כשמישהו בצרה כולם מלווים כספים, בהולדת ילד כל המכרים נותנים מתנה - לרוב כספית, וכך גם אם מישהו חולה חלילה - כל מכריו כמעט ללא יוצא מהכלל, מתגייסים לתמוך בו".

     

    ביום בהיר אחד הכול השתנה. הסיבה לשינוי הייתה עידו. את עידו פגשה מארי לאחר שלוש שנים של שהייה בישראל. "הוא עבר לבניין בו אני מתגוררת עם דוד הקשיש, ומרגע שמבטינו נפגשו, הרגשתי שהגעתי הביתה", היא מספרת ומוסיפה: "עידו גרם לי להרגיש אהובה, שייכת, רצויה. הכיר לי את הארץ, את מקומות הבילוי, את החברים שלו. דרכו גיליתי ארץ ישראל אחרת ממה שראיתי. אפילו התחלתי להכיר את ההומור, להבין את הבדיחות, ולא רק לבשל את האוכל".

     

    מדהים. 

    "כן. ליום הולדתי ויום השנה שלנו ביחד, עידו רכש עבורי כן ציור. זו הייתה המתנה הכי נפלאה שקיבלתי. בזכותו חזר לי החשק לצייר וגם החשק לחיות. בזכותו השהייה כאן הפכה מנטל או מכורח - לזכות של ממש".

     

    לפעמים גם האהבה הכי גדולה לא מספיקה

    עד כאן נשמע כמו סיפור אהבה מקסים וחוצה יבשות, אבל ישנה בעיה אחת - מארי עומדת לעזוב בקרוב. דוד הקשיש גוסס, והיא אמורה לסיים את שהותה החוקית כאן, מאחר וחמש השנים של אשרת העבודה עתידות להגיע לסיומן. "אני חוזרת לבן שלי, אבל אני שבורה. לא האמנתי שארגיש כך אבל האהבה לעידו היא עצומה, ובכל זאת עלי לעזוב. תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע, שאצטרך ללכת".

     

    מה עם נישואים או משהו בסגנון? 

    "חשבנו על למסד את יחסינו, והגשנו בקשה לרשות האוכלוסין וההגירה, אבל מדובר בתהליך ארוך בו יהיה עלינו להוכיח ולשכנע את כולם בכנות הקשר שלנו. בינתיים אין לי ברירה ועלי לחזור ללוזון, לפיליפינים".

     

    כששאלתי איך עידו מרגיש עם העזיבה שלה, מארי, שעד כה הייתה מאופקת, נשברה ופרצה פתאום בבכי תמרורים. "קשה לו מאוד וגם לי, אבל האהבה כנראה לא מספיקה".

     

     

    יצאתי מהפגישה עם מארי בתחושה קשה של "אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה?". בארה"ב, על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2000, היו 2,600,000 נישואים בין גזעיים ושם אין זה דבר נדיר עבור אמריקאי להינשא לאישה סינית, הינדית או היספנית.

     

    כאן פני הדברים שונים, ולכן אין לדעת. אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה אמיתית, והיא עומדת איתנה במבחן הזמן וגוברת על כל המכשולים שבדרך. אני רוצה להאמין שאם מארי ועידו הם אכן סיפור אהבה אמיתי, אזי הדרך הארוכה שמארי עומדת לעבור עד שתגיע למעמד בת זוג חוקית בארץ - תהיה שווה את זה.

     

    אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

     

     

    הכותבת היא אשת תוכן במדיה הדיגיטלית ומחוצה לה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרית בראל
    צילום: שרית בראל
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים