שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הלוואי שתמותי": מבט רגיש על אהבה ומוות
    אחרי שהמצלמות כבו ב"בקרוב אהבה", המשיכו מיכל שפירא ואורי סלונים לצלם את עצמם ברגעים נוגעים ללב. למרות הסוף העגום והידוע מראש של "הלוואי שתמותי", מדובר בסרט מרגש

    צריך לעשות משהו עם המילה "מרגש". צריך להפקיע אותה מן המחוזות של טדי הפקות וצביקה הדר, מאסטר שף ומשחקי כדורגל, זוטות בחדשות ותמונות של ילדים שרים. צריך להחזיר אותה למקום הנכון שלה כשם תואר אפקטיבי לתיאור סרטים כמו "הלוואי שתמותי".

     

     

    מיכל שפירא, זמרת מתחילה עם פני ציור של מודליאני ואישיות פוטוגנית מאוד נחשפה לצופי ערוץ 2 ב"בקרוב אהבה". לאורך הסדרה היא נפרדה מבן זוג מבוגר בהרבה ונחתה בזרועותיו של אורי סלונים, מוזיקאי צעיר, חכם, שנון, יפה תואר וחולה בסרטן סופני. אחרי שכבו המצלמות של "בקרוב אהבה" שפירא ביקשה לצלם עוד קצת.

     

    אורי סלונים. זוכרים אותו גם על המרקע (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    אורי סלונים. זוכרים אותו גם על המרקע(צילום: ערוץ 2)

     

    ביחד עם עמליה מרגולין הבמאית וסלונים עצמו, יצרו סרט יפיפה, נוגע ללב, מלא אנושיות ומאוד מאוד מרגש. גם אם הסוף ידוע לנו מראש שכן אורי סלונים נפטר לפני חודשים מספר, גם אם כבר ראינו סרטים שבהם אנשים מתמודדים עם מחלות קשות בציניות ובאופטימיות באומץ ובפחד: עדיין "הלוואי שתמותי" הוא סרט ראוי מאוד לצפייה, עשוי היטב, ויכול ללמד אותנו משהו על הפער בין חשיפה לבין אינטימיות, בין הפרטי לבין הציבורי.

     

    בין אופטימיות לייאוש

    לכאורה שפירא וסלונים פורטים את חייהם לפרוטות בפני המצלמה ובאמת נחשפים שם כעסים ומבוכות, מתחים ורגעים של קרבה זוגית, כולל טיפול שנועד לסייע לשניהם להתמודד עם ההשלכות של המחלה על חייהם המשותפים. אבל מה שיפה כאן במיוחד הוא שלאורך כל הסרט כבודו של סלונים נשמר היטב. לא תראו אותו נאנק מכאבים ולא תראו אותו בשבועות האחרונים לחייו שבהם גופו כבר לא עמד במעמסה. זוהי בחירה אומנותית ואתית ראויה לכל שבח.

     

    מה שכן תראו הוא שני אנשים צעירים ומוכשרים מאוד שמתרגמים את הכאב למוסיקה, מופיעים ומקליטים, יוצרים ומנסים לטרוף את החיים בכל הכוח שיש לאנשים צעירים, כשהם נעים בין אופטימיות לייאוש, בין כאוס לתכניות מרחיקות לכת, ומתוך אי הודאות המצמיתה שהיא תוצאה של מצבו של סלונים הם חוצבים לעצמם אהבה מורכבת, מסוכסכת וכמעט מתבקש לומר- עזה כמוות.

     

    חלק מיופיו של הסרט מגיע מן המודעות המלאה של סלונים למצב: "אני חי, אז זה סרט על החיים. אבל אני לא יודע מה יהיה הסוף. יש כמה אופציות: או שאני אמות, שזה יהיה סוף דרמטי. האופציה השנייה היא שקורה איזשהו נס ואני מבריא. אולי זה יהיה קשור בכלל עם מיכל. אולי בסוף נתחתן, נתגרש או נעשה ילד. אי אפשר לדעת איתה. זה מה שכיף".

     

    מיכל שפירא ואורי סלונים. המוות ניצח את האהבה (צילום: גיא אלמוג) (צילום: גיא אלמוג)
    מיכל שפירא ואורי סלונים. המוות ניצח את האהבה(צילום: גיא אלמוג)

     

     

    אלה הדברים שסלונים אומר בפתח הסרט, וגם אם אנחנו יודעים מראש שנס לא קרה להם, אי אפשר להסיר את המבט מן האיש הזה ומן האישה שלצדו ברגעים הביתיים שלהם וברגעי הכעס שלהם; בהתמודדות של שניהם עם הוריו של סלונים, בידיעה של מיכל שפירא שהיא לא האם תרזה; בהבנה המאוחרת של סלונים שבצד האהבה היא גם אדם עם צרכים משלו, רצונות ותסכולים.

     

    לעיתים רחוקות בלבד אפשר לראות סרט שבו רמת החשיפה האישית כה גבוהה מבלי לתהות על המניעים של הנחשפים ועל הצורך העצום שלהם בהכרה.

    סלונים רצה שיזכרו אותו ואת המוזיקה שלו, והיא אכן נוכחת בסרט בעוצמה ובכבוד שמגיע לה. נדמה לי שמיכל שפירא ביקשה את קרבתה של המצלמה כאילו זו היתה חברה לדרך, מן מראה חומלת ולא שופטת.

     

    בשני המקרים, ובשל אישיותם הכובשת של המשתפים נוצר כאן סרט תיעודי חושפני שמכבד את גיבוריו, את החיים ואת המוות כאחד, וגם את יכולתם של הצופים להזדהות בגבולות ברורים מראש, מבלי למשוך אותם בכוח אל לב הטרגדיה. הלוואי שאפשר היה לומר לסלונים - יצאת גדול והלוואי שאפשר לאחל למיכל שפירא שתוכל להירפא בעצמה מן הטראומה, הפעם בלי מצלמות, ולהמשיך ליצור - כי בלי יצירה גם החיים וגם המוות נראים הרבה פחות משמעותיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים