עודד קטש - ההבטחה שהתנפצה לנו / טור

על מה ולמה בעצם כל הרעש סביב התפטרותו של עודד קטש מהפועל ירושלים? כי הוא היה ההבטחה. כי הוא השרה אוירה של קסם ונתן לנו תקווה שהוא יכול להוביל אלטרנטיבה אמיתית, לייצר כדורסל שמח ויצירתי כמו שהיה כשחקן. לכן, יותר מהכל, אנחנו כועסים עליו. על שהותיר אותנו עם כדורסל ישראלי לא שוויוני, על שפיצץ במו ידיו את הבלון שניפחנו סביבו. והוא בכלל לא התכוון.

עודד קטש - כל הכשלונות במלחה

• עודד קטש חתם, יאמן את הפועל י-ם בעונה הבאה
• י-ם הפסידה בבית לקאחסול והודחה מאירופה
• פיינל 4: גלבוע/גליל בגמר אחרי 80:98 על י-ם
• הפועל י-ם הפסידה לדונייצק והודחה מהיורוקאפ
• מושפלת: צפו ב-59:81 של הבקעה על הפועל י-ם
  

הוא לא התכוון להיות מאמן. במשך הקריירה שלו כשחקן, הוא רק רצה לשחק. גם היום, תנו לו כדור וסל והוא יתנתק מכם, העיניים יתחילו לעוף והוא ישחזר כל מהלך שעשה, כל קרוס אובר אלגנטי שפירק מגנים מתוסכלים, כל שלשה שחרצה גורלות של משחקים. אבל הפציעה המחורבנת השאירה אותו רעב למשחק, ומתוסכל כל כך מחוסר יכולתו לממש את הרעב הזה.

אז הוא בחר במקום הקרוב ביותר למגרש, על הקו, בעמדת המאמן. אבל רק לבחור זה לא מספיק, צריך להתחייב.

וקטש מעולם לא התחייב עד הסוף להיות מאמן. האישיות שלו חיפתה על היעדר

 הגישה המתודית, האווירה בגליל ובגלבוע חיפתה על חוסר העומק המקצועי, עמית גל חיפה על חוסר הניסיון בבחירת זרים, וליאור ליובין ארגן לו את ההגנה ושיטת המשחק.

וקטש היה בא והולך, כל שנה עושה סיבוב בריחה וחוזר הביתה לאוחיון. פעם קופץ לנהריה וחוזר בו, פעם סוגר עם דני קליין ושב על עקביו, עובר דרך מכבי רק כדי להבין שזה לא בשבילו. הלב אף פעם לא נח, כי האימון אף פעם לא סיפק את תאוותו למשחק עד תומה.

אליפות אחת יותר מדי

אם תחפשו טוב בכל הספורט הקבוצתי, תמצאו מעט מאוד מאמנים טובים שהיו כוכבים. בדרך כלל הם היו שחקנים בינוניים, שהרגישו מה זה להיות שחקן ספסל, שראו את המגרש מבחוץ יותר מאשר מבפנים, שיש להם עדיין מה להוכיח, ובעיקר שרואים באימון דרך חיים והוויה, ולא אמצעי לחפות על משהו אחר שלא השיגו. קטש אולי התקשה לאמן שחקנים פחות טובים ממנו, כשידע שהם לא יוכלו לעשות את מה שהוא כבר עשה, ומדמיין את עצמו עושה בכל רגע במשחק.

זה לא הוא, זה אנחנו. עודד קטש (חיים צח)(צילום: חיים צח)

והדבר שהכי פגע בו זו האליפות ב-2010. זה היה מקסם שווא, כשקבוצה עם עשרה הפסדים בליגה זוכה באליפות בשיטת גביע נלוזה, נגד מכבי מפורקת

 מבפנים וגמורה מנטלית. הדבר הכי גרוע בשיטת הפיינל פור היו האליפויות השקריות האלה - של דורסמן שנעלם אחר האליפות שלו, ושל קטש שנאלץ להישאר ולהוכיח שזה לא היה מקרי.

אולי מוטב היה אם היה פורש כבר אז והיה מונע מאיתנו את הצער והעלבון מהכדורסל שראינו בירושלים בעונה וחצי האחרונות. כי האליפות הזו שמה סופית חותמת מים על גבו של קטש – הוא "המיוחד". ודני קליין שחיכה לו בסבלנות מיהר לסגור וציפה לניסים.

וגם אחרי השנה החלשה להחריד הקודמת, עם ההדחה מאירופה וההפסד בפיינל פור, קליין המשיך להאמין. סירב לראות את המציאות. ניסה לסוכך על הנכס ובנה סביבו מערכת מקצועית תומכת ומשחררת. השחקנים שנבחרו השנה היו טובים יותר, רגועים יותר. בלי האגו של סולומון וריץ', בלי התסכול של קלאנסי. שחקנים לוחמים שרוצים להצליח ולשחק יחד. אבל גם עם השחקנים האלה קטש לא הצליח לייצר שום קסם. ובלי להכיר אותו לעומק, יש לו את כל התכונות להיות מאמן גדול. הוא פשוט בחר לא להתחייב. לא ללכת עד הסוף. ובדיוק על זה אנחנו לא סולחים לו. גם לא לעצמנו.