לשנה החדשה: מוזיקת המתנה וקליפים במתנה

כמו בפולחן סוף השנה, גם לתחילת שנה חדשה יש מנהגים קבועים בעולם המוזיקה המערבי, והעיקרי שבהם: לא להוציא שום אלבום גדול עד שכל האמריקאים חוזרים מחופשות הכריסטמס הארוכות שלהם באמצע ינואר.

עוד איים בזרם:

בסוף החודש מחכים לנו דברים מסקרנים ומגוונים כמו האלבומים החדשים של לאונרד כהן, לנה דל ריי וגונג'סופי, ופברואר בכלל נראה סוער עם פול מקרטני, אוף מונטריאול, מארק לאנגן, אייר, שרון ון-אטן וחביבי המדור "Twilight sad". אבל עד אז - נאדה. לכן בעל כורחה הפכה התקופה הזו של השנה לתקופת הקליפים. הנה כמה דברים נפלאים לשזוף בהם את עיניכם, ולסיום, כרגיל - אמן שכדאי להכיר.

קליפ השבוע 

אתם צעירים, אתם עם החברים הכי טובים שלכם, זה יום קיץ ויש לכם את כל הזמן שבעולם. מה תעשו? תתמסרו, כמובן, לשום-דבר המתוק הזה של שעות זהובות עם חברים, לסיורים חסרי מטרה, השתובבויות והשתוללויות שאין בהם שום תועלת מלבד העובדה שאלה יהיו הרגעים המתוקים ביותר שתתגעגעו אליהם כשתהיו מבוגרים.

הרגעים הקסומים האלה של חופש ונעורים הם חומר אהוב מאוד על יוצרי קליפים, החל ב-"1979" הקלאסי של הסמשינג פאמפקינס, דרך עשרות קליפים בשנים האחרונות - וכלה בקליפ המפתיע הזה של Iron & Wine. השיר העדין ומלא היופי הזה - מהאלבום שכיכב כאן באלבומי השנה שלי - זכה לקליפ מלא חיים וקלילות ומגע, בניגוד לאיטיות של השיר, שמרפרף וכאילו מפחד לגעת. אלה ימים זהובים.

10 הקליפים האסורים של השנה 

מי שעקב בעניין אחר הקליפים ברשת בשנתיים האחרונות, שם לב למגמה בולטת - שלא לומר מזדקרת: ככל שערוצי הטלוויזיה המסחריים (MTV, VH-1) זנחו שעות שידור לטובת ריאליטי ושאר שטויות, כך מצאו האמנים חופש אינסופי באינטרנט. רוב הקליפים שמופקים ומצולמים היום מכוונים ישירות לאינטרנט, בלי שום מחשבה על טלוויזיה או על עורכי טלוויזיה. לכן במאים ואמנים מרשים לעצמם לצלם דברים שבערוץ מסחרי לעולם לא היו משודרים. במילים אחרות: הרבה מאוד עירום, ולא מעט אלימות או עיוותים גופניים.

חלק מהקליפים האלה הופיעו כאן במדור בשנתיים האחרונות, ובבלוג המוזיקה המרכזי Stereogum טרחו ואספו את 10 הקליפים הכי מסוכנים-לצפייה-במקום-העבודה (NSFW, בקיצור) שיצאו בשנה האחרונה. מסרט האימה המדמם של קנייה ווסט, דרך הנימפה הרצחנית של Broken social scene ועד הקליפ ההו-כה-מטריד של Duck Sauce.

אמן השבוע

אני חב תודה לקוראת עדי ששלחה אליי את הלינק לאמן האיסלנדי בן פרוסט. כדי למקם את המוזיקה שלו על האי האיסלנדי, אפשר לומר שביורק עומדת באמצע רצף, שבקצה אחד שלו נמצאות אנקות המלאכים הענוגות של סיגור רוס - ובקצה השני שלו בן פרוסט.

פרוסט הוא אמן אלקטרוניקה ניסיוני שמייצר מוזיקה מאתגרת, איטית וכבדה. הוא משלב בה צלילים שעברו מניפולציה דיגיטלית קשה סטייל אמון טובין הברזילאי, יחד עם כלים רכים ומוכרים יותר, כמו רביעיית כלי הקשת האיסלנדית Amiina, או המתופף של ארקייד פייר - ג'רמי גארה.

לאחרונה הוציא פרוסט שני קטעים מינימליסטיים, אך האלבום המלא שלו מ-2009, By The Throat, הוא בעיניי הפרויקט המעניין יותר.

לאיזה אלבום אתם מחכים השנה? ספרו לנו בתגובות! 

Beacon