אהוד, ביבי וצ'רצ'יל

שלא במפתיע, היו כל התיאורים המפורטים בעיתוני סוף השבוע על מה שהתרחש בקמפ-דיוויד דומים מאוד זה לזה. לא במפתיע, שכן איש מהעיתונאים לא היה שם, ובמגבלות הזמן – הועידה הסתיימה ביום שלישי בלילה לפי שעון ישראל, הכתבות יורדות לדפוס לכל המאוחר ביום חמישי בבוקר – לא היה בידם אלא מה שהצד הישראלי, במטוס העושה את דרכו הביתה, נתן להם. קריאה מיומנת בטקסטים יכולה כמעט בוודאות לומר להם מי סיפר מה למי. פרט אחד, לציטוט ולייחוס, בא מפיו של ראש הממשלה עצמו: ברק, מסתבר, נסע לקמפ-דיוויד ובכליו ספר המתעד את ימי ההכרעה של חודש מאי 1940 בבריטניה, הימים שבהם נדמה היה שהצבא הגרמני שוטף את אירופה, וצ'רצ'יל והקבינט שלו נדרשו להכריע מה עושים. "זו הייתה ההכרעה המכריעה והקשה ביותר שקיבל צ'רצ'יל מאז ומעולם", אמר ברק לעיתונאים הנפעמים. ההשוואה המתבקשת בין אז לעכשיו, בין אהוד לווינסטון, לא איחרה לבוא.

ברק הוא לא הראשון שמטריד את צ'רצ'יל ממנוחת העולמים שלו כדי לתאר את עצמו. בנימין נתניהו, תחת שם העט ארי שביט, עשה אותו דבר כמה וכמה פעמים בימי שלטונו. אצל נתניהו לא דובר בימים של מלחמת העולם השנייה, אז לכולם היה ברור מי רע ומה טוב, אלא בימים שלפני המלחמה, כשכולם רצו אחרי השלום המזויף ורק צ'רצ'יל ידע את האמת. כך או כך, צאצאו חובב הברנדי של הדוכס ממרלבורו עומד, צוואר אל צוואר עם בן-גוריון, בראש רשימת האנשים שברק ונתניהו משווים את עצמם אליהם.

השאלה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", כשם המסה הידועה של ניטשה, פתוחה עדיין. מה שברור הוא שההשוואה ההיסטורית קובעת במידה רבה את התודעה. וכאן מדובר בהשוואה מזויפת ומסוכנת: ברק איננו צ'רצ'יל מן הסיבה הפשוטה שאויביה של ישראל אינם דומים כלל לגרמניה הנאצית; והוא גם אינו בן-גוריון משום שהקהילה שברק שולט בה אינה דומה כלל למצבו של היישוב העברי ערב ה14- במאי 1948. אין סכנה דומה לחיינו וחירותנו, אין יחסי כוחות דומים בינינו לבין היריב. והעיקר - השאלה ההיסטורית אינה דומה והשלכותיה, למרות רצונם של ברק ונתניהו להיות יותר מאשר סתם ראשי ממשלה, אינן דומות.

ראש ממשלה שמגיע לשיחות שלום כשבראש שלו מקננים צ'ר'צ'יל ובן-גוריון רואה את עצמו ואת המצב באור לא נכון. ראש ממשלה שמרגיש שהוא לבדו, כמו צ'רצ'יל מול התבוסתנים או בן-גוריון מול המתנגדים להכרזה על מדינה, לא בנוי נפשית להקשיב באמת ליועצים שיש לידו. וראש ממשלה שמבקש ללמוד לקחים ישירים מן ההיסטוריה, ולא לשלב אותה במסגרת של השקפת עולם כללית, עלול למצוא את עצמו במקום שבו ברק או נתניהו נמצאים עכשיו.

אישית, הייתי מעדיף ראש ממשלה שנוסע לשבועיים של ועידה עם ספר שירים טוב או התרגום האחרון של אנה קרנינה (אני הייתי נוסע עם 'יוליסס', אבל לברק אין צורך ביצירת המופת של ג'ויס, אותה קרא לפי עדותו בלילה אחד). והכי הרבה, הייתי מעדיף ראש ממשלה שרואה את עצמו במונחים קצת פחות היסטוריים והיסטריים. יכול להיות שאיש כזה היה מקדם את ההסכם יותר מהמיני-צ'ר'צ'ילים שאנחנו מעמידים בראשנו.