סיפורי הנדל"ן
כולם מסביב מדברים על נדל"ן: לקנות, למכור, להרוויח, לברוח. מה בעצם האפשרויות העכשוויות בארץ האפשרויות הבלתי מוגדרות? הרהורים מדרום פלורידה מאחת שאצלה נדל"ן משמעו בית, לא עסק
בכל שיחת סלון של ישראלים בפלורידה – והשמועה אומרת שהתופעה החברתית הזו לא מוגבלת לישראלים של מדינת השמש הזורחת – לא יעברו עשר דקות (בדוק) ומיד יעלה נושא הנדל"ן: מי קנה, מי מכר, מי הרוויח, ובעיקר מי הפסיד. הסיור המסורתי בחדרי הבית של המארחים הופך לטור טעון במיוחד של עוד שיחה על בנקים ומשכנתאות. לכל אחד יש את סיפור הנדל"ן הלא פתור שלו. אפילו לשוכרי דירות יש איזה סיפור נדל"ן בבוידעם, עסקה שנפלה ממש ברגע האחרון, או בנקים מרושעים שקופצים את ידם עם המשכנתא.
מקרה ראשון: יותר מזל משכל
תיק הנדל"ן האישי שלי נפתח כשמכרתי בית בניוטון, ניו-ג'רזי, לרגל המעבר לפלורידה, והשארתי כמעט 20,000 דולר על השולחן ושהתחלקו בין הקונים, שהודו שניה אחרי החתימה שהם היו מוכנים לשלם הרבה יותר, בין הסוכנת הגרידית שלי שהייתה רק להוטה כבר למכור את הבית שלי ולא חשוב המחיר, ובין הסוכן של הצד השני, שלא עשה הרבה כדי לתרום לעסקה חוץ מלהגיע למעמד החתימה במצב רוח מרומם במיוחד שמייד עשה לי רע. הפרידה מהבית הייתה קשה, אך יותר מזה הייתה קשה הפרידה ממעמד בעלת הבית. כמה משחרר היה לחיות בלי טפיל על הראש בדמות בעל בית שיגעוני, שמפליל אותי על כל דבר קטן וגורם לי להרגיש כאילו חזרתי לתחילת שנות התשעים, עם שותפים בלתי נסבלים שמשאירים פתקים נוזפים על המקרר בגלל שמישהו נגע להם בקוטג'.
ועכשיו, אחרי מספר שנים כבעלת בית, הסטטוס הקודם עמד לחזור עם המעבר לאיזה קונדו או טאון האוס בדרום פלורידה, שזה לכשעצמו נחמד, אבל לא כשזה מצורף לבעל בית, שבדרך כלל מגיע עם חבילת קפריזות יחודית. אז החלטתי בצורה חד משמעית: אני חייבת לקנות בית. חייבת! לא מסכימה ולא יכולה לחזור אחורה בסולם המעמדות. עם האימפולסיביות הזאת, ולמרות מחאות הבעל, שלא סובל מאותן הבעיות, צלצלתי לסוכנת נדל"ן ממוצא ישראלי עם קילמטראז' של עשורים באמריקה, שמייד עימתה אותי עם המציאות המשכנתאית הקשה: אורח החיים הנוודי של השנים האחרונות, עם בן זוג שנמצא תקופה ארוכה מידי בין שתי קריירות, פלוס תינוק חדש, פלוס הנטיה שלי, הממונה על החשבונות להכריז "נוהל הכחשה" ולקבור חשבונות לא רצויים בתחתית המגירה של השמונצס בכל פעם שהם מגיעים בטיימינג גרוע ומחמירים את מצבי הנפשי – כל אלה עשו שמות בדירוג הקרדיט שלנו. את יודעת שפספוס תשלומי מכונית זה משהו שיכול לגמור לך את הקרדיט? נזפה בי הנדל"ניסטית בכעס. תחזרי אלי בעוד שמונה חודשים, פסקה. עד אז נסי לפתח משמעת תשלומים, אחרת אין על מה לדבר.
יצא דווקא טוב, כי באותו הזמן, סוף 2006, ראיתי דירת שני חדרים על הים בדירפילד ביץ', רבע מיליון דולר, שהיום שווה שבעים אלף דולר גג, בית שני חדרים ממש על ה-95-I ב-200,000 דולר ועוד מיני דילים מפוקפקים (בדיעבד) שיכלו להביא אותנו למצב ה"הפוכים על המשכנתא", תקועים עם בית ששווה היום בקושי את סכום הגראז' שלו, והכי גרוע עם ה"אמרתי לך" הקנטרני של הבעל, שבשונה מעוונות הקרדיט, לא ימחק גם אחרי שבע שנים. הקרדיט הנמוך של אז, מסתבר, הציל אותנו מהנפילה הנדל"נית הגדולה.
שתי דירות שכורות ושני בעלבתים מהגיהנום מאוחר יותר, ואנחנו כבר ב-2008, על סף 2009, אחרי הנפילה הגדולה וצניחת המחירים, עם דירוג קרדיט משופר, קונים בית בהוליווד, דרום פלורידה, שחזר לידי הבנק כרכוש מעוקל, מה שהישראלים כאן קוראים "פולקלוז'ר".
זעמו של בעל הבית על הבנק ניכר בכל חלקי הבית, עם צינורות שנתלשו ממקומם ואסלה מנופצת אחת. גם היום, שלוש שנים אחרי המעבר, אנחנו עדיין מוכנים לאפשרות שאיזה קיר לא חוקי הולך ליפול לנו כל רגע על הראש. הבעלבית הקודם גם השאיר לנו תולעי עץ למזכרת, שמקפידים לבוא לבקר אותנו אחת לשנתיים לפחות. אבל למרות כל זה הבית שלנו עדיין נופל תחת קטגוריית ה"מציאה", וזאת למרות שלפי הנתונים הרשמיים כבר איבד כמעט 20% מהערך שנקבע לו בזמן הרכישה, מה שאומר שכשמדובר בנדל"ן, אף פעם אי אפשר לדעת כמה עמוק עוד אפשר ליפול.
מקרה שני: התקועים
הם קנו בהוליווד במחיר מציאה, כשהמשק דווקא היה במצב טוב, איפשהו בתחילת המילניום, ותיכננו כמו ישראלים טובים לעשות בוחטה נאה בהמשך, ואז לעבור לבית נחמד עם שכנים אנטיפאתים. הם קנו דירה בקו-אופ, שאנשים רווקים עם הרבה סבלנות לחיים היו מאוד מרוצים ממנה, אבל מאז עברו כבר כמה שנים והם כבר לא ממש צעירים, יש להם ילדים, ואין להם כח לתיזוזים. הדירה הזאת, שאין בה מכונת כביסה ומייבש, וגם אסור לשים בה כאלה לפי חוקי הבניין, כבר ממש לא מתאימה להם. על פי הכללים של הוועד גם אסור להם להשכיר את הדירה אם הם לא גרים בה, כך שהאופציות שלהם באמת מצומצמות. היא הציעה לו כמה פעמים במהלך השנים למכור את הדירה הלא נוחה הזאת ולקנות כבר את הבית שהם חלמו עליו כל השנים, אבל הוא אחד כזה שלא אוהב שינויים, ותמיד אמר לה לא, עוד לא. עכשיו כבר מאוחר מידי, כי למכור במחיר הפסד זה ממש לא אופציה בשבילם. יוצא שהיא צברה הרבה "אמרתי לך" במעלה השרוול, מה שמקל זמנית על העצבים – שלה לפחות – אבל לא משפר להם את תנאי המחיה.
מקרה שלישי: האופטימיים
יש להם דירוג קרדיט שהם מאוד גאים בו, הם עבדו קשה עבורו, ובזכותו גם השיגו משכנתא נדיבה, שבטופ של המרקט אפשרה להם לקנות טאון האוס מיניאטורי בדניה ביץ', ששווה היום בערך רבע מהסכום המקורי ששמו עליו. בכל חודש כואב להם בפנקס הצ'קים כשהם שולחים את תשלום המשכנתא, אבל אין להם ברירה. הבית קטנטן, אבל היא תמיד ידעה לעשות לימונדה מלימונים, אז היא נעזרת בכל עצה שנופלת לידיה בתכנון המרחב ומנצלת כל אינץ' במכסימליות ובחן. הם מתים להרחיב את החלל כי הם מתים להרחיב את המשפחה, אבל מבינים שבמצב הקיים אין מצב, אז הם מתפשרים בינתיים על חתול. הם מכירים את אנשי "אחרינו המבול", שקמים ועוזבים ומשאירים את הכאב ראש לבנק, אבל הם לא מוכנים להתפשר על המוסר או לסכן את היכולת שלהם לרכוש משהו ממש שווה בעתיד. אז הם סופגים בשקט ומחכים לעליה מטורפת, שתזניק את ערך הרכוש שלהם חזרה למקום שבו הוא היה. כדי לא ליפול בדרך, הם מתרגלים שמירה על מפלס אופטימיות גבוה על בסיס יומיומי.
מקרה רביעי: הישראלי שגורף את כל הקופה
הוא איש עסקים מישראל בעל חושים מחודדים. לפני ששוק הנדל"ן העולמי נפל, הוא נהג לקנות ולמכור רק בישראל והיה שמח בחלקו. חושיו העסקיים המפותחים הובילו אותו למיאמי, כאן הוא גילה שאפשר לקצור את ההון בהרבה פחות זיעה. הוא מספר לי שבארץ התשואה על השקעת נדל"ן היא שלושה אחוזים לעומת שנים עשר כאן, שהבנקים האמריקאים, שדרשו ממנו לפני כן רק מזומן כבר חיממו איתו יחסים ועכשיו מציעים לו כל מיני משכנתאות מפתות, ואפילו יידעו אותו שיוכל לקבל גרין קארד על רכישות של מעל 400,000 דולר, אבל הוא דחה בנימוס את ההצעה, כי למה לו הכאב ראש הזה? הרי אז יידרשו ממנו לשלם כל מיני מיסים, כך שלעת עתה הוא נופל בכיף לתוך משבצת ה"משקיע הזר". כשאני שואלת אותו איפה הרכוש, הוא עונה בנון שלנטיות שהוא לא סגור על זה, " בגדול, איזור פורט לודרדייל". טאון האוס רבים שרכש, הוא אפילו לא ראה ו"זה גם לא מעניין", לדבריו. העיקר שיש שם דיירי "סקשן 8", אלה שהמדינה משלמת עבורם את שכר דירה כל חודש כמו שעון, שהרי עם כסף של המדינה, כידוע, הרבה יותר קל להתעסק. כשאני מציעה לו את עזרתי השוטפת (בכל זאת הבן אדם נמצא כאן רק שבועיים בשנה) הוא מניף את ידו בתנועת ביטול: "אני מסתדר מצוין". לראות אותו משחק כאן במיומנות של שחקן ותיק על המגרש הביתי מציף תחושות לוזריות אצלי וחרדות ביצוע קשות אצל בעלי, אבל מצד שני גם מפיח תקווה, שאולי בכל זאת נותרו בארץ הזאת עוד כמה אפשרויות בלתי מוגבלות, שיום אחד גם אנחנו נזכה להכיר מקרוב.
