צאו מהנישה: קחו את דודי לוי ו"נערות ריינס"
המוזיקאי דודי לוי הוא היום זמר מגובש - ולהקת "נערות ריינס", שנחשבת כבר שנים להבטחה, סוף סוף תחרוך את הרדיו. שי להב מאוד מרוצה מהיבול החדש של השניים, ומקווה שאולי הם גם יביאו לרוק העברי את השינוי המיוחל
מצד אחד, בדברי הימים הקצרים והצנועים של הרוק הישראלי, שמור לו מקום של כבוד. לוי היה חבר בהרכבים "נוער שוליים" ו"אור כשדים", הפיק את שני האלבומים הראשונים של "מופע הארנבות של דוקטור קאספר" ואת אלבום הבכורה של שרון חזיז וניגן עם אהוד בנאי במשך כעשר שנים. כסולן, הוא הוציא ארבעה אלבומים, שהניבו לא מעט להיטים, כמו "כל הזמן שבעולם", "דוד", "מושיקו", "מלאך" ואחרים.
עוד טורים של שי להב ב-ynet:
מצד שני, אף פעם לא הייתה תחושה שלוי הוא זמר "אמיתי", במובן של ניהול קריירה עקבי ונחוש. זה תמיד נראה כאילו הוא משתעשע במה שמדליק אותו באותו רגע, מבלי לחשוב אסטרטגית על בנייה לאורך זמן. כך, למשל, שלוש שנים אחרי אלבום הבכורה שלו, שיצא בשנת 1997 והחדיר אותו לתודעה כמבצע, הוא בחר להוציא אלבום בלתי להיטי בעליל, שבוסס על שירים של חנוך לוין. אגב, אלבום נהדר, שלא זכה לכבוד הראוי.
דודי לוי "דוד"
ואלה לא רק המעשים. יש גם משהו במה שלוי מקרין שמסמן: עוד לא החלטתי. אני לא הולך עד הסוף. אולי זה הקול, שנע תמיד בין מתוק ומהוסס. וגם המעברים המוזיקליים המגוונים, בין רוק לפנים, אתניות ובלדות לכל המשפחה. את כולן לוי צלח בהצלחה, אבל התקשה להשאיר חותם אישי מובהק.
עכשיו הוא הגיע לשלב הזה בקריירה, שכבר מחייב סוג של סיכום. זה יכול היה להיות אלבום אוסף רגיל. או אלבום של הופעה חיה "ממיטב הלהיטים". אבל לוי בחר אחרת. הוא אסף את הלהקה הנוכחית שלו "התזמורת הקטנה", לשלושה ימים של הקלטות באולפן קטן - וביום הרביעי הזמין קהל אינטימי של חברים, שהונצחו במכשירי ההקלטה. הרפרטואר: שירים בולטים שלו, לצד קאבר ארוך ויפה ל"תעשייה האבירית" של קורין אלאל, גרסה ל"מישהו גדול" שכתב לשי גבסו ועוד.
דודי לוי והתזמורת הקטנה, "התעשייה האבירית"
התוצאה היא האלבום הכי יפה והכי שלם של לוי עד היום. כל סימני השאלה נעלמים, מהרגע הראשון שבו הוא מתנגן. עושה רושם שלוי הגיע למקום שהוא מרגיש בו הכי בנוח: האולפן. ושהוא חמוש בהרכב שמתאים בדרך הטובה ביותר למידותיו. "התזמורת הקטנה" משלבת רוקנרול עם כלים כמו צ'לו, בוזוקי אירי וגלוקנשפיל - והצליל המגוון שלה עוטף לתפארת את הקול החם והכמעט ילדותי של לוי. יודעים מה? כשאני חושב על זה, "התזמורת הקטנה" היא גם כינוי לא רע לדודי לוי עצמו. וכל עוד קר וגשום בחוץ, אתם חייבים לעצמכם את הממתק החורפי הזה, שיחמם לכם את הלב.
נערות ריינס
נישאר ברוק ישראלי, או במה שנשאר ממנו. "נערות ריינס" הם מהרכבי הדיסטורשן העברי הלוחם היחידים שהצליחו לחדור אל האייפוד שלי בשנים האחרונות. לא עובדה חשובה במיוחד בשבילם, אבל ביג דיל בשבילי. כשכמעט ונואשתי מהסיכוי להתלהב מגיטרה-בס-תופים בעברית, הגיעו רועי פרייליך וחבריו, עם הרוקבילי הרזה והעצבני שלהם, ונתנו לי קטנה אחת לפנים. שזה תענוג.
מה שמענג פחות הוא הטייטל של "הדבר הגדול הבא" שמרחף מעליהם כבר קרוב לשנתיים (שלא מבחירתם, כמובן). הבילד-אפ שנעשה בחוגים מסויימים של התקשורת לקראת צאת האלבום השני שלהם אמנם משמח - במובן של עניין נדיר ברוק ישראלי - אבל גם מטיל על ההרכב הזה עול שהוא לא מסוגל לעמוד בו. "נשמור על החברים", האלבום החדש של הריינסים, הוא מצויין, קצר ועבה, בדיוק כמו שהיה ניתן לצפות אחרי אלבום הבכורה שלהם - והוא מצוייד בצליל מעט יותר מהודק ולהיטי, כיאה להרכב שרוצה יותר. שירים כמו "הילוך איטי" ו"בית אחרון", למשל, נועדו לחרוך את הרדיו. וזה בסדר גמור.
א-מ-מה? נערות ריינס לא יהיו הסוס שיצליח למשוך את עגלת הרוק הישראלי
מהבוץ העמוק שהיא מתבוססת בו כבר שנים. ולכן, עומס הציפיות שנתלו סביבם, עוד עלול להתפוצץ להם בפנים. זאת ממש לא אשמתם, כמובן. ובטח לא התפקיד שלהם. בימים אחרים - תחילת שנות התשעים למשל - נערות ריינס יכלה בקלות להיות אחת מתוך ארבע חמש להקות הרוק הישראליות הבולטות, ולהוביל ביחד את הסצינה.
אבל היום, כשהיא לבד במערכה, אין לה סיכוי. פרייליך וחבריו הם נישתיים מדי,
במונחי ישראל 2012, בכדי להפוך להצלחה מסחרית אמיתית. הם מדברים בעברית, אבל נשמעים באנגלית - וברור לגמרי שהם גדלו על הקלאש ועל הג'אם, ולא על גשר הירקון, או על זוהר ארגוב. אם אני מוסיף לזה את העובדה שבגישה של הריינסים אין טיפה של חנופה מלודית, או בריחה להומור, כמקובל בלהקות רוק ישראליות מצליחות - אני מגיע למסקנה העגומה שזאת לא תהיה הלהקה שתביא את השינוי המיוחל לרוק העברי. במונחי פופולאריות, אני מתכוון. והלוואי, הלוואי שאטעה. בינתיים לפחות, יש לי שלוש ארבע רצועות חדשות באייפוד.
