"מזכר פנימי": דוח המבקר על מצב הספרות

עולם הספרות ועולם הספרים הם שני קווים מקבילים שלא בהכרח נפגשים, אם כי כמובן שיש קשר הדוק ביניהם. עולם הספרים (וכמובן, מדובר במינוח פשטני) הוא כל עולם ה"ארבע במאה", ה"ספיריזציה" (מלשון פרס ספיר) הבלתי-מרפה והשטחיות האינהרנטית של הדיון נוכח שינויים בשוק התקשורת. יש הרבה סיבות לכך, כמו למשל העידן הפוסט מודרני בו אנו חיים, עידן שבין היתר ניתץ כמעט לחלוטין את מערכי ההיררכיה של הספרות, וכמובן הקפיטליזם המכתיב את זרם הגולף של התרבות, וקובע חוקים בשטח כמו למשל "מה שלא נמכר לא קיים" וכיוצא בזה.

עטיפת ספרו של נבות. תפקיד המבקר: להצביע על הבעיות

המציאות הזו גורמת לעתים לשאול היכן נמצאים אותם רגעי ספרות מזוקקים, ומה בהכרח מתקיים בעולם הספרות באופן בלעדי. כמובן, נכתבת ספרות מצוינת, שבעצם קיימת במקביל בשתי העולמות. בכל מקרה, ספרו של אמנון נבות "מזכר פנימי" הוא באופן חד משמעי רגע של ספרות מזוקקת, שכל קיומו הוא אנטיתזה לעולם הספרים המקביל. נבות, אחד המבקרים החריפים ומעוררי המחלוקת של הספרות העברית, הוא איזשהו קורבן של התקופה הפוסט מודרנית. העיסוק האליטיסטי והכירורגי שלו בספרות הוא כמו אמנות שהולכת ונכחדת.

היום אין בכלל זירות שבהם דיונים וניתוחים שלו יכולים להתקיים. כמובן, ישנה האקדמיה, אך לפי נבות (ולפי עוד אי אילו קריטריונים) היא הולכת ומאבדת את החיוניות שלה בשיח התרבותי ובמרחב הציבורי, וזה כמובן אחד ממאפייני התקופה. הדבר מקבל יתר שאת נוכח סגירתם הכמעט ודאית של כתבי עת כמו "מטעם", "מסמרים" ו"הו!". אם עד לפני שנה היו במות שאפשר היה אפילו תיאורטית לקיים בהם דיונים מעמיקים, הם נעלמו לגמרי. וגם עתידו של "עכשיו" של גבריאל מוקד לא ברור.

אקט הירואי

לכן, ללא כל קשר לתוכנו ואיכותו, עצם ההוצאה של "מזכר פנימי" היא אקט הרואי, הצהרתי, במידה מסוימת אפילו חתרני. אקט שיוצא כנגד כיוון הזיפים של המציאות באופן מוחלט. ואמנם שם הספר הוא "מזכר פנימי", אך יש בכך אירוניה, אולי שמו האמיתי היה צריך להיות דווקא "מזכר חיצוני", מזכר וכותרתו: הספרות עדיין כאן, או לפחות מנסה להיות, ואולי זה לא ישפיע על חייכם, אבל כדאי שלפחות תזכרו זאת. בעצם זה מזכר שבא לתת מכת חשמל אינטלקטואלית הישר אל תוך מוח הכוורת של העולם הספרותי.

מזכר שבא להזכיר לנו שאפשר וצריך לדון בספרות בצורה רצינית ונכבדת, הרבה יותר מכל אותם סיכומי שנה בנוסח "הספרים שעשו לנו את 2011" וכיוצא בזה. אירוניה נוספת שתמחיש את המציאות שנגדה אמנון נבות יוצא היא בעצם העובדה כי הספר ככל הנראה לא יגיע לסטימצקי וצומת ספרים. כמובן שלא בשולחנות המבצעים מנקרי העיניים, אבל גם לארונות האחוריים (כל ספר שנמצא שם כבר לעולם יותר לא "ייצא מהארון", לא בכדי האסתטיקה של אותם ארונות מזכירה לפרקים בתי קברות).

אז למה בעצם הספר כה חשוב? מסיבה אחת מרכזית. נבות למעשה ממפה את כל הספרים הבולטים של העשור האחרון בספרות הישראלית. הוא לא מנסה לעשות זאת דרך הפריזמות המוכרות. הוא לא בא להציע רשימות קריאה חלופיות, אלא לתת את השקפתו הצולפנית, המבריקה, מלאת ההומור והמרושעת לעתים, בקשר לאותם ספרים עליהם דיברו באותן זירות פופולריות. אף אחד כבר לא מפרסם דיונים כאלה בדפוס. זה לא מסחרי, ולא חלק מהדי.אן.איי של עולם הספרים.

ייתכן שלפרקים מתקיימים אירועים ספרותיים שבהם דנים בספרות בצורה מכובדת, אך הללו מתאיידים לתהום השכחה ולא משאירים שום חותם מתועד (וגם בדרך כלל מגיעים אליהם מקסימום שלושים אנשים, עשרה מהם חירשים, עשרה נוחרים בקולניות).

סופרים על המוקד

רבים מסופרי הדור הצעיר עולים פה על המוקד מבחינה מסוימת. סביר להניח כי אתגר קרת, אשכול נבו, גדי טאוב, מאיה ערד ועוד אולי יצטרכו להיכנס לסוג של בונקר מטאפורי, אך לזכותו של נבות ייאמר כי גם במקרים בהם הוא מרושע (ויש הרבה מקרים כאלה), הוא תמיד מנומק ויסודי. גם סופרים ותיקים יותר כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהושע קנז וכדומה לא נמלטים ממקלדתו המושחזת, אך דומה כי דווקא נקודת המוצא שלו כלפיהם רכה וסלחנית יותר.

ייתכן כי זה נובע מההבדל הסגולי בינם ובין הדור הצעיר יותר, אבל ייתכן כי זה גם נובע מהעובדה כי הם עדיין במידה רבה תוצרים של העולם ממנו נבות יצא חבול ומוכה נוכח מה שבא במקומו. עולם של היררכיות ספרותיות (לזכותו ייאמר שלרגע הוא לא מתייחס לאותו עולם בצורה אידילית או נוסטלגית, אלא רק משווה בין התקופות), ועולם בו הסופרים הדומיננטיים ספגו והכילו (וגם מרדו) באבות המזון של הספרות העברית כמו ברנר, ברדיצ'בסקי, עגנון וכו'. הדור הצעיר, לפחות חלקו, מקבל מנבות את הכינוי "המעי העיוור של הספרות הישראלית". הוא לא ספג דבר מלבד עולמו הפנימי, המיוסר המבועת, לצד מידה רבה של תרבות אינטרנט לורידים.

כמו אבחנותיו, כך גם סגנונו של נבות, לא מתחנף ולא מנסה לרדד את עצמו לרגע.

מחשבותיו אינן מופרדות בראשי פרקים, הכל נע במן זרם אחד, לא בהכרח קל לקריאה, אך קוהרנטי וליניארי. בהחלט לא נמצא פה דיונים ספרותיים ברמה של רצנזיות, עם מילות תואר כמו "מכמיר לב", "סוחף" ו"קולח", אלא אבחנות וניתוחים למיטבי קרוא בלבד. הספר (או שמא "החיבור") הוא קצר יריעה יחסית. הוא מתעסק יותר בתוצאות ופחות בסיבות, אם כי בהחלט נותן רקע תרבותי-כלכלי ל"רעות החולות" לשיטתו.

לדעתי, בהחלט מתבקש ספר המשך, שאולי ינסה לבאר יותר את הנסיבות ופחות את התוצאות, כמו למשל מה מכונן את "המעי העיוור", ואיך נוצרה מוטציה כזאת ועוד. אפשר כמובן (ואפילו רצוי) לנסות להתווכח עם אבחנותיו. לומר עליהן, במידה רבה של צדק, שאנרגיה שלילית היא שמניעה אותם, שיש לו נטייה ברורה להביט תמיד בחצי הכוס הריקה. אך זה תפקידו של מבקר אמיתי. הוא לא בא לפרגן, לתמוך, אלא להצביע על הבקיעים, העוולות והשטחיות. אפשר לקרוא לזה "סמן ימני", או כאמור שוקר אינטלקטואלי חשמלי.

"מזכר פנימי", מאת אמנון נבות, הוצאת דחק. 185 עמ'.