מסורת המסור

קפואים, חסרי סבלנות וקמוצי כיסים ככל שיהיו, האנשים בתחנה מצאו את עצמם נודדים לאורך הפלטפורמה ומתכנסים בשתיקה סביב מקור הצליל. בתוך קהל המאזינים עמד אדם במשקפי שמש שחורים ומקל עיוורים. הוא לא היה מסוגל לראות מה מפיק את המוזיקה הזו, אבל פניו נדלקו בהשתאות. צופה אחת מעברו השני של מעגל הצופים ניגשה לנגנית שבמרכז, קנתה ממנה דיסק, והניחה אותו בידי העיוור. "קח, אדוני, זה בשבילך", אמרה לו האשה. "זו המוזיקה שאתה שומע עכשיו. זאת בחורה שמנגנת על מסור".

"במשך דורות, האמנות הזו עברה רק דרך חיקוי, ניסוי וטעייה". פרוז מנגנת

"כבר 17 שנה שאני עושה את זה, וכל יום אני מגלה משהו חדש על ניו-יורק", מספרת הבחורה שמנגנת על המסור. נטליה פרוז שמה. "זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלי".

פרוז, 38, היא אחת הישראליות היחידות בעולם כולו, וגם אחת המפורסמות שבהן, שמנגנות על מסור. היא ניגנה בפסקול של סרטים, בהצגות, אלבומים מוזיקלים ובאירועים רשמיים. היא ניגנה קטע למסור עם הפילהרמונית הישראלית, בקונצרט סולו בקרנגי הול ובמחצית של משחק כדורסל במאדיסון סקוור לעיני 10,000 איש. "היה די מדהים להופיע שם", היא מודה. "את רואה את הפנים של האנשים בשורה הראשונה ובשורה שמאחוריה, וככל שזה ממשיך הפנים נהיות קטנות יותר ויותר... בסוף רואים רק ים של נקודות שחורות".

לאחרונה, התחילה לעבוד עם מפיק פקיסטני על וידאו קליפ לערוץ MTV של דובאי. הוא שמע אותה בסאבוויי ופנה אליה. "אבא שלי אומר שהפכתי את מערכת התחבורה של ניו-יורק למשרד שלי", היא צוחקת. "כאן אני באה במגע כל יום עם יותר אנשים מבעשר הופעות במאדיסון. זה כאילו שאני באודישן נון-סטופ".

ההנחה שאנשים מופיעים ברכבת התחתית בגלל שהם לא מסוגלים להגיע לאולם קונצרטים, אומרת נטלי, היא שגויה. "כשאני על הבמה, עם האורות בעיניים והקהל אי שם בחושך, יש ביני לאנשים קיר בלתי נראה. אבל ברחוב, בסאבוויי, יש אנרגיה סוחפת של שיתופיות. זה כל הזמן 'ביחד'. אני מרגישה כאילו אני מארחת חברים אצלי בסלון, רק שאני לא צריכה להגיש כיבוד".

נטלי בכלל התחילה את דרכה כרקדנית. בישראל רקדה בלהקת בת שבע. אחרי הצבא עברה לניו-יורק והתקבלה כחניכה בקבוצת המחול היוקרתית של מרתה גרהאם, היא קיוותה להצטרף ללהקת המחול של אלווין איילי והתפרנסה מגיגים שונים בתיאטרון-מחול. היא הייתה בדרך למעלה, "עד שיום אחד, בדרך חזרה מלינקולן סנטר, נכנסה בי מונית וזה היה הסוף של של החלום הזה".

"בסאבוויי יש אנרגיה סוחפת של שיתופיות". נטליה פרוז בסאבוויי

נטליה סבלה מפגיעה בעמוד השידרה. היא יכלה ללכת, אבל לא לסובב את הצוואר. מיותר לציין שעולמה נחרב עליה: היא הקדישה את חייה לריקוד, מה תעשה עכשיו? כדי לעודד אותה, הוריה לקחו אותה לטיול באירופה. שם, במופע לתיירים באוסטריה, שמעה לראשונה אדם מנגן על מסור. "לא שמעתי צליל כזה בחיים שלי", היא לוחשת. "הוא חדר לי לנשמה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז התאונה שחשבתי על משהו חוץ ממחול". אחרי ההופעה, נטליה ניגשה אל מאחורי הקלעים למסורן הקשיש, וביקשה ממנו שיעורים פרטיים. היא נענתה ב"לא" נחרץ.

"הוא אמר שאני צריכה לקחת מסור וקשת, ולחקות את התנועות שלו. אם אני טובה מספיק, אלמד. היום אני מבינה שהוא לא הגיב מתוך צרות לב, אלא כי זו 'המסורת של המסור'. במשך דורות, האמנות הזו עברה רק דרך חיקוי, ניסוי וטעייה. מי ש'נועד לזה' מצא את דרכו לבד".

לדברי נטלי, 'מסורת המסור' נולדה לפני 300 שנה, שכשמסורי הפלדה הארוכים הפכו מצרך נפוץ באירופה. חוטבי העצים גילו שהם יכולים להפיק מהם מנגינות, והחלו לשעשע את עצמם בנגינה סביב למדורה. מאוחר יותר, באמריקה, כשהמהגרים הראשונים החלו להגיע באוניה, לא תמיד היו להם כלים מוזיקליים, אבל מסורים היו להם בשפע. בגלל הצליל הייחודי שאפשר להפיק מהם, המסורים הפכו לכלי מוביל בשירה כנסייתית. נגינה על מסור הפכה נפוצה במופעי הוודוויל של שנות העשרים וכן כאפקטים קוליים יחודיים בסרטים של הוליווד בראשית שנות הארבעים. אבל במהלך מלחמת העולם השנייה, האמנות הזו פתאום נעלמה. "כנראה כי לא ייצרו הרבה מסורים חדשים", משערת נטלי, "מפני שהמתכת נדרשה לייצור כלי נשק ועל מסור משומש אי אפשר לנגן".

את המידע שהיא מציגה נטלי לא אספה בגוגל. את כל מה שלמדה למדה לבד, בעבודת רגליים: החל מאיך להחזיק את המסור ואיזה אורך מפיק את הצלילים הכי טובים ועד להיסטוריה של צורת הנגינה הזו.

"כשהתחלתי ,לפני כמעט 20 שנה, לחקור את הנושא, הייתה מעט מאד אינפורמציה על האמנות הזו. רק כמה אנשים בעולם ניגנו במסור והם היו זקנים מאד. נסעתי ממקום למקום, הקשבתי לנגנים שונים, שאלתי אותם שאלות". מחקר השורשים הזה הוביל אותה כל הדרך חזרה לישראל: "בתל-אביב פגשתי אדם בן שמונים, שסיפר לי שאביו, ד'"ר משה ניימן, שנולד בירושלים ב-1882, ניגן במסור בתור תחביב. הוא השמיע לי הקלטה ישנה ישנה, מהשידורים הראשונים של קול ישראל, בו אביו מנגן ברדיו סימפוניה קלאסית על המסור בליווי פסנתר".

למרות האובססיה שלה למסורנות, נטליה לא חשבה שאי פעם יהיה בזה משהו מעבר לתחביב יקר. הקריירה המקצועית שלה כמסורנית התחילה במקרה. "עבדתי באותה תקופה כמוכרת מזכרות בתיאטרון בברודוויי. יום קיץ אחד, בהפסקת צהריים, יצאתי להתאמן בחוץ. אנשים עצרו והקשיבו לי ופתאום אחד מהם הניח לפני שטר של 5 דולר. נתתי אותו בחזרה. 'אני לא מנגנת בשביל הכסף', אמרתי. אז הוא שאל: למה לא?"

חבריה של נטליה שכנעו אותה לנגן מחוץ לתיאטרון, ובמהרה התגלה שבשעה עם המסור היא מרוויחה יותר מביום עבודה שלם. היא החלה מנגנת ברחוב באופן קבוע, ואנשים פנו אליה והזמינו אותה לנגן באירועים. ממופע למופע, ניסרה את דרכה כל הדרך עד ל'התקווה' בפילהרמונית, בניצוחו של זובין מהטה.

מחילות הסאבווי של של ניו-יורק, עם העכברושים, הביוב, השיכורים והמשוגעים, הן לאו דווקא המקום שבו היינו בוחרים להעביר את הזמן, מעבר לזמן הנדרש כדי להגיע ממקום למקום.

האם הנגינה היומיומית במקום כזה לא שוברת את רוחה?

"להיפך", אומרת נטלי, "זה הגביר לי את הביטחון העצמי ואת האהבה לאנשים. הכרתי טיפוסים שבחיים לא הייתי פוגשת אחרת". היא התיידדה עם כייסת בטיימס סקוור (שהפסיקה לגנוב ממנה אחרי שנטליה העירה לה בנחמדות ש"זה לא יפה לגנוב מחברים לעבודה"), עם חסרי בית, משוגעים מקומיים, שיכורים מצחיקים ומה לא.

"מצאתי שאם מתייחסים לאנשים יפה, הם מכבדים אותך בחזרה", היא מספרת. "כשרק התחלתי לנגן בסאבוויי, ברור שפחדתי. נכון שעזר שהיה לי ביד מסור גדול, אבל בכל זאת... פעם אחת, ב-59 ולקסינגטון, הומלס ענק ומפחיד התקרב אלי וכרע ברך לפני קופסאת התרומות שלי. הייתי בטוחה שהנה הוא עומד לקחת לי את הכסף. במקום זה, הוא לקח את כף היד שלי, נישק אותה בעדינות והלך".

לאתר האינטרנט של נטלי פרוז: www.SawLady.com