שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תצפו לפרטיות בפייסבוק
    תמיד מפתיע לגלות שהדברים שכתבתם לחמשת העוקבים שלכם בטוויטר מקבלים במה פומבית. לפעמים זה גם לא נעים. ויטה קיירס מזהירה: אם זה אישי - אולי אין לזה מקום ברשת

    לפני שבוע (ב') פרסמנו טור שעסק בנטייתם של גולשים לקטר ברשת על מקום העבודה שלהם. בטור ביקשנו מהמעסיקים לקחת את הקיטורים בפרופורציות - הרי מה שקורה בטוויטר זה לא החיים האמיתיים. בטור הצגנו צילומי מסך של ציוצי-קיטור אמייתים. כדי לא לסבך את הצייצנים, שבסך הכל רצו להוציא קיטור, שמותיהם ותמונת הפרופיל שלהם טושטשו. את הצייצנים זה לא הצחיק: הם הרגישו שהעברת המסר שלהם ממדיום אחד (טוויטר) לשני (ynet) בעייתי מבחינה אתית ומסכן אותם בפיטורים. אפשר לומר שיש בזה מן האירוניה.

      

    לא מפתיע לגלות שגולשים רבים כועסים כשעושים להם מה שנתפש כ"אאוטינג". טוויטר, כפי שציינו בטור, מעניקה תחושה של מועדון סגור, אבל בפועל היא מתפקדת כפלטפורמה פומבית לכל דבר. ולמרות שבעשור האחרון המציאות מוכיחה שוב ושוב שהאינטימיות ברשת מזוייפת, רבים מהגולשים מעדיפים לעצום עיניים ולקוות שהוא כבר לא בקנזס. אף אחד לא רוצה שינפצו לו את האשליה.

     

    עוד ב-ynet מחשבים:

     

    2003: ה"יומנים האישיים" ב-ynet

    השנה היא 2003 והרשת הישראלית עדיין צעירה ולא מקומטת. כתב ynet מחשבים ארז ארליכמן עורך טור שבועי בשם "היומנאים" בו הוא סוקר בלוגים מהזירה המקומית. תוצאה אחת של חשיפת הבלוגים ב-ynet היא עלייה חדה ברייטינג של הבלוגים. תוצאה אחרת היא בלוגרים זועמים, שמרגישים שהופשטו בכיכר העיר.

     

    שרון גפן הייתה אחת מהנחשפות האלו. היא גילתה שהבלוג שלה זכה לפרסום ב-ynet בדיעבד, יום אחרי הפרסום. היא הגיבה בבלוג שלה: "הופתעתי (...) היומן שלי פתאום נהיה קצת מפורסם. האם מישהו שאל אותי? לא ממש. שאני אגיד שאני מבסוטה מזה לא ממש. אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשלוח מייל זועם למר ארז ארליכמן ולשאול אותו באיזו חוצפה הוא מפרסם לינק אליי".

     

    חבר מערכת ynet מחשבים בהווה עידו קינן היה אז חבר מערכת נענע, והוא כתב שם על המקרה. הוא ציין שארליכמן הגיב לטעונתיה של גפן בפורמליות יבשה: "כל קישור שאינו מוגן בסיסמה נגיש לכל גולש ועיתונאים אינם מופלים לטובה או לרעה בהקשר הזה. עיתונאים אינם נוהגים לבקש אישור מהאישים עליהם הם כותבים ואין בכך דבר הסותר את האתיקה העיתונאית. סיקור עיתונאי הוא לא תוכנית כבקשתך". גפן הסכימה שחוקית הכל נכון, "אבל מבחינת פשוט להיות בנאדם? נראה לי שהתפשל פה קצת למישהו. לא נחמד".

      

    נאיביות שכזו מתקבלת על הדעת כשהיא מבוטאת ב-2003, אבל בעשור האחרון קיבלנו מספיק דוגמאות לכך שכל מה שקורה ברשת, גם אם הוא עולה בבלוג אישי, פרופיל פייסבוק פרטי או חשבון טוויטר דיסקרטי – מגיע בסופו של דבר לכל פינה. 

     

    2010: התקופה הלא יפה בחיי עדן אברג'יל

    קשה להאמין שעדן אברג'יל חיפשה פרסום כשהיא העלתה לעמוד הפייסבוק שלה תמונות מתקופת שירותה הצבאי. קרוב יותר להניח שהיא, כמו רבים מהמשתמשים ברשת החברתית, לא ידעה כמה קל לכל אחד לצפות בתמונות שלה מדגמנת חולצת ב' חדשה לצד פלסתינים כפותים ומכוסי עיניים. הבלוג "סחים - הם בכל מקום" חשף את התמונות בקטע אירוני ומודע לעצמו. אבל כלי התקשורת הממוסדים הציגו את התמונות לקהל פחות אירוני ויותר כועס.

     

    תמונת המריבה - בצירוף כיתוב שהוסיף אחד מתומכיה של אברג'יל 

     

    התמונות האלו זיעזעו אותנו במשך שבוע שלם, זמן ארוך להתרעמות חדשותית בתקופתנו - אבל אברג'יל פרסמה את התמונות פשוט משום שהיא לא הבינה שהן מזעזעות. היא חשבה שהן מצחיקות. אברג'יל וחברותיה מתלוצצות בתגובות: "כן אני יודעת חח ואו אמא איזה יום זה היה תראי איך הוא משלים לי את התמונה, מעניין אם יש לו פייסבוק! אני חייבת לתייג אותו בתמונה! חחח".

     

    אברג'יל, באופן בלתי מפתיע, כעסה על תגובת צה"ל והתקשורת. "אותי מדהים כמה קל לאנשים לשפוט, קל להם להוסיף שמן למדורה. על סמך תמונה? כל מי שמטקבקים וכותבים – שירשתו יום אחד בשטחים (...) לא התייחסנו אליהם מגעיל, לא היינו מורשים לגעת בהם".

      

    האם היה על העיתונאים להודיע לעדן אברג'יל שהיא עומדת להיות כוכבת? האם היה צריך לבקש אישור להשתמש בתמונה שתסבך את חייה? במקרה הזה, שבו המעשים חמורים, ברור שלא. האם זה נכון בכל מקרה?

     

    2012: הישראלי המכוער זה מי בדיוק?

    אחרי שמונה שנים של פייסבוק, שהתעקשה שנשתמש בשמות האמיתיים שלנו והפכה אותנו מ-"חמודי12" ל-"יוסי חממי", יחסה של אומת האינטרנט לתקשורת אמביוולנטי וזהיר. מצד אחד, כולם רוצים להיות כוכבי הרוק של הרשת. אף אחד לא מתלונן כשהססטוס שלו מגיע למולטיספרה או כשסיוון קליין מ-"The Voice" מקריאה אותו בטלוויזיה, אך כאשר התוכן יוצא משליטת בוראו, או מנוצל באופן שאינו מוצא חן בעיניו, פתאום אנחנו נזכרים שבעצם רצינו רק לנוח בפרטיות הטוויטר שלנו.

     

     

     

    זוכרים את יבגני ויינשטוק? כשאלבום התמונות שלו, "הישראלי המכוער", זכה לאלפי שיתופי פייסבוק בתוך כמה שעות - הדבר שירת את המטרה שלו: לזהות את הזוג שזיהם את יער הנשיא במסגרת ערב רומנטי. אבל תוך כמה שעות הגיע אלבום התמונות שהגיע כמעט לכל ערוץ תקשורת ברשת ומחוצה לה. הניסוח, שהיה חריף בתחילה, התמתן: "הישראלי המכוער" הפך ל"הצעת נישואין שהסתבכה".

      

    בטקסט המקורי שליווה את האלבום נכתב, ""זהו סיפור של ישראלי מכוער. הוא רומנטי, אבל מכוער. אתמול או שלשום הוא קנה קצת זבל בצורה של בלונים, כוסות פלסטיק ובקבוקי יין נתזים זול והחליט להציע נישואין לחברתו בשם אור. לא יודע ולא אכפת לי מה הוא והיא מרגישים אחד כלפי השנייה אבל מה שבטוח שעליי ועליך ועל כולנו הם שמו זין (...) אם מישהו מכיר את הישראלי הזה, שיתייג אותו בתמונות הללו".

     

    גרסת ה"אחרי" כבר הרבה יותר מעודנת: "המעשה היה חמור נקודה. הם טינפו פינת חמד מהיפות שיש במדינה הזו (...) מה שכן זה הפך לסקילה פומבית ומרדף. לא כל כך נורא, כולה פייסבוק ואחרי סופ"ש כולם ישכחו, אבל לדאבוני חצינו גבולות. ואני בהחלט אחראי לזה. איך לתקן את זה? לא יודע. מה אעשה בפעם הבאה שאתקל בתופעה דומה? גם לא יודע". בראיון לתכנית "צינור לילה", יבגני אף הודה שלא ציפה שזה יתפוצץ בצורה כזו.

     

    לעיתים נדמה לנו שהפינה שלנו ברשת היא לא יותר ממגירה פרטית. אבל למעשה, אנחנו כולנו עומדים על במה בהיכל רחב מימדים, ומדי פעם, בטובתנו או שלא בטובתנו, מגיע תורנו לשיר סולו.

     

     

    שלום לתמימות

    לעיתים נדמה לנו שהרשת כל כך צפופה וכל כך מלאה בקולות, שאנחנו יכולים להגיד מה שנרצה: ממילא אף אחד לא יוכל לשמוע אותנו בהמולה הזאת. אבל לפעמים ההמון משתתק לרגע, ואז כולם שומעים מה שאמרנו. לפעמים זה נחמד, לפעמים זו קטסטרופה אישית. לא ריאלי לצפות שמה שתכתבו בפרטיות החשבון הפתוח-לכל שלכם ישאר פרטי. וגם אם תגדרו את עמודי הפרופיל שלכם ותתקינו מנעולים, תמיד ימצא מי שיבחר להדליף לתקשורת.

     

    כל מה שאתם כותבים ברשת, גם אם זה לקבוצה סגורה של חמישה אנשים, יכול לדלוף. הדבר היחיד שמפריד בין אנונימיות וירטואליות לבין תפוצה ויראלית זה צילום מסך וכוונת זדון. ברשת, וזה נכון ב-2012 כפי שזה היה נכון ב-2003, אם אתם לא רוצים לעמוד מאחורי מה שאמרתם - זה הזמן להשקיע בעט, מחברת ומגירה טובה.

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יומני היקר, היום הסטטוס שלי פורסם ב-ynet
    צילום: index open
    מומלצים