"הים הדרומי": שרוטים אבל מצטלמים יפה
סדרת התעודה "הים הדרומי" שעלתה בערוץ 8, מתארת שלל טיפוסים אילתיים שאינם מעניינים יותר מדיירי ריאליטי שרוטים המייצגים רק את עצמם, אבל הצילום המהפנט והקריינות הקטיפתית בה, אולי ישכנעו אתכם להתאהב בהם
"הים הדרומי" היא סדרה רווית יופי. ערכי האסתטיקה שלה מגיעים בעיקר מצלומים מרהיבים של חיים תת מימיים, הרים וגאיות ורגבי עפר צחיחים תחת שמי תכלת עזים. לבד מן הוויזואליה, יש גם קול מלטף וקטיפתי ומשגע של בני בשן, בתפקיד המספר המקשר בין הסיפורים בעלילה. בשן מקריין טקסטים פואטיים בעיני עצמם שאמורים לחבר בין ארבעה סיפורים על אודות אנשים - איך נקרא להם? משונים? תמהונים? "אחרים"?
המצלמה והבימוי של איתמר אלקלעי, יוצרו של "סטפן בראון" המצוין, מבקשים לשכנע אותנו שיש כאן משהו אחר: סדרה על אנשים באילת ועל הקשר שלהם לעיר המצועצעת הזאת שמוכרת חלומות ואשליות לכל דורש על בסיס הכל כלול, וגם מאפשרת לאנשים להתבוסס בנוירוזות, בחלומות ובשגעונות הגדולה שלהם עצמם. לכאורה אין כאן שום שיפוט, והמצלמה מלטפת בחמלה את נושאיה. שנתבונן בהם קצת?
הנה משה סלסה, ליצן עצוב של אנרגיות מתפרצות, מנהל אוירה במלון שלושה כוכבים, משמח ומבדר את כל העולם אבל בתוכו פנימה (כלומר, ברגע שמכוונים אליו מצלמה), הוא מתמוטט ובוכה וניחם על מיני חטאים שטיבם לא יתפרש עד תום, והוא גם זקוק לכמויות עצומות של אהבה שכמובן לא מתממשת.
והנה גם אילן פיפסון, איש שמאמין כי העולם נועד לשרת אותו ואת מאווייו, וכי הוא סוג של מלך. מדובר ברווק מזדקן השקוע בפולחנים של טיפוח עצמי - ובסדרה הוא מתלבט בסוגיה של הבאת ילד לעולם במשותף עם מישהי שהוא מראיין בטלפון. הנה קטעים משיחה: "את מורה? פוריה? את סטרייטית? למה את לא מחפשת חתן?...אם יש לי חבר ואני אוהב אותו, אני אתן לו לרכוב על האופניים שלי, נכון? אז למה שאני לא אתן לו לרכוב על החברה שלי?".
קטע מתוך הסדרה "הים הדרומי": אילן פיפסון, נועד להיות מלך
והנה ג'ון, בעלים של אכסנייה מסיונרית לחלכאי כל העולם שמגיעים לאילת להיוושע, כולל סודנים שזה עתה חצו את הגבול ומוצאים במחיצתו סוג של סדר רוחני. "הנה מה טוב ומה נעים" שרים הילדים הסודניים המתוקים (יש גם תינוקת ששמה בייבל!) בעוד ג'ון מחפש יורש לאמונה ולאכסניה, אבל בנו איתמר מסרב לקחת את התפקיד.
ופוקסי, איך אפשר שלא להזכיר את פוקסי: צוללן ותיק, מקורב לריף הדולפינים, מגדל את בתו הקטנה, הנבונה והמעשית ממנו, שלפתע ניחת עליו כתב אישום מטעם מדינת ישראל בגין רכיבה על גב של צב ים - שזו, כך מתברר, פגיעה בערכי טבע.
והנה מישהו שוודאי הכרתם אם אי פעם ירדתם לאילת באוטובוס: ארזי גפן, האיש והטבעות, והקמעות והקילו-וחצי כסף טהור שהוא עוטה על גופו, מתחת לכובע הבוקרים, בכל פעם שהקו קורא לו לרדת דרומה.
תגידו, שרוטים: אבל כאן הם מצטלמים יפה נורא, ומה שהיה התנשאות בטרם הכרתם אותם הופך לסוג של חמלה. המונולוגים שהם משחררים למצלמה לא איכותיים יותר או מעניינים יותר מפטפוטי הסרק של דיירי-ריאליטי שנקראים להעיד על עצמם, הם לא מעניינים יותר מהללו ובאמת שאין להם להציע תובנות עמוקות על שום דבר. מהיכן כוחם המקובץ? מאותו תעתוע שהופך חומרי גלם של יום יום לאמנות, ואיתמר אלקלעי בהחלט יודע את מלאכת התעתוע.
הצילום והקריינות מהפנטים, למרות שהם מזכירים אווירה שכבר מוכרת לנו
מסרטים על מקומות שכוחי אל בקצה המדבר: "פריז טקסס" של וים ונדרס צף מיד בתודעה, כולל התכלת העזה כל כך של השמיים, אבל גם "שלוש נשים" של אלטמן, עם האסתטיקה המצועצעת שלו והתחושה המנכרת שהסיפורים לא באמת מתחברים זה לזה. כשמפרקים את ערכי ההיפנוט לגורמים, זה נשמע ונראה פחות טוב: הקריינות לעתים קרובות מתיפייפת: "כשהשמש טובעת המחשבות צפות... אתה יכול לחכות שהרוח תזיז אותך אבל לך תדע לאן תגיע... אולי רק פתיתים לבנים יוכלו למלא את החור שנפער פה לאנשים בין המציאות לבין החלום".
גם בסדרה הזאת נפער חור, אבל הוא קטן די הצורך להתאהב בקצב האיטי, בפסקול המושקע, בקולו של בני בשן, ביצורי המים ובהולכים על היבשה. אבל באמת אין צורך להשתכנע ש"הים הדרומי" מייצג איזושהי מציאות אילתית: בסך הכל, הדמויות המופיעות בו מייצגות את עצמן - ואת רצונו של הבמאי שתאמינו כי מאחוריהן יש סיפור גדול יותר. אם תתאהבו, נראה שלאיתמר אלקלעי יש, בצד שלל הכישורים הטלוויזיוניים שלו, גם כושר שכנוע עמוק.
