שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ה"עמבה דיז'ון" של דורון חכם
    תל אביב הקטנה לצד עיראק של שלהי המאה הקודמת משתלבות ברומן של דורון חכם "עמבה דיז'ון". פרק מספר

    מענה תמים לדואר אלקטרוני מוביל משפטן צעיר להסתבכות עם שירותי הביטחון ולחשיפת העבר האפל והטרגי הרודף את משפחתו. העלילה מתרחשת בשלהי המאה הקודמת בישראל ובעיראק לסירוגין, וקושרת בין אירועים דרמטיים - מנת חלקה של שארית הפלטה של הקהילה היהודית בבגדד בשנות ה-70, לבין חייה הסוערים של תל אביב. ברומן "עמבה דיז'ון" מצטלבות דרכיהם של לחם, עורך דין ורווק תל אביבי, ושל דאוד, צעיר בגדדי חצי-יהודי.  

     

    "עמבה דיז'ון". בין עיראק לתל אביב  (צילום: עטיפת הספר) (צילום: עטיפת הספר)
    "עמבה דיז'ון". בין עיראק לתל אביב (צילום: עטיפת הספר)

     

    דורון חכם נולד בישראל ב-1966. הוא מתגורר בתל אביב עם רעייתו ובתו הקטנה. "עמבה דיז'ון" הוא הרומן הראשון שכתב. הוא נוצר במהלך שנות שבתון שבהן סגר את משרד עורכי הדין המצליח שבבעלותו ויצא לממש את אהבתו לגלים ולרוח בגלישה בחופי הוואי.  

     

    פרק ראשון

    ציפור לא הואילה לצייץ לכבוד שתי הנשים שעשו את דרכן במעלה רחוב אל-רשיד באור ראשון של אותו בוקר בגדדי שרבי. אף הרוח לא הואיל לנשב כנגד להט מצחן. על קודקודה הרעול של כל אחת מהן נחה, שוות משקל ונפש, קערת נחושת רחבה, שטוחה ודהוית שנים, שבה התפרקדו, יבשים, שדופים והלומי שמש, אלפי גרעינים של אבטיח.

     

    הן צעדו כך שעה ארוכה, מפלסות דרכן בזהירות בין מכוניות ועגלות-משא מנומנמות, בדרך אל השוק. היה זה יום שישי, והרחובות היו כמעט ריקים מאדם. אחת לכמה דקות חלף מולן סבל עמוס מרכולת או שיכור מתנודד, והן הזדרזו לשלוח לעברו הִמהום גרוני עמום, שפירושו "בוקר טוב, שותפנו לגורל, להלך כך ברחובות בעוד העיר נמה."

     

    בשעות אחרות, כאשר הרחובות הומים, אין אדם מטריח עצמו להנהן בראשו ואף לא להמהם ברכה לעבר זר הנקרה מולו. אך בפוסעו לפנות בוקר יש שאדם יחוש כה בודד עד שכל נוכרי ייחשב בעיניו לרֵעַ אשר מן הראוי לקדם פניו, אם לא בברכת "בוקר טוב" של ממש כי אז לפחות בהמהום כלשהו. נהמת גרונן של ההולכות נבעה מפחד מפני זרים שמגמת פניהן רעה וכניסיון לרקום ברית-אינסטנט עם הזר ולהפיג אותו ניכור אשר בחסותו יוכל אדם לקום על זולתו.

     

    הילוכן היה לאה ומשתרך, כאותו הילוך משלים-עם-הגורל של בהמות בדרכן הקבועה מן האבוס אל השוקת. דוּמם פסעו השתיים, ובכל העת הארוכה שבה עשו במעלה הדרך לא החליפו ביניהן מילה. אם מי מהן הבחינה בזמזום הטורדני שנשמע בשמי בגדד לא ציינה זאת אף בהגה.

     

    אבאר לכם כעת כמה פרטים נוספים על שתי הנשים — והן, בינתיים, תמשכנה בדרכן.

     

    שם האחת היה לָטִיפָה, ולרעותה קראו פָטִימָה. הן היו אחיות. לבושן השחור, הזהה, טשטש כליל את תווי גופן ופניהן, מנע כל אפשרות להבדיל ביניהן והסתיר את הדמיון המושלם שדמו האחת לרעותה. פטימה ולטיפה היו תאומות זהות, ועל כן היו תכונותיהן הפיזיולוגיות — ויש הסוברים גם הפסיכולוגיות — זהות.

     

    הן גדלו וחיו יחד, ובמשך יותר מעשרים שנה, מיום לידתן ועד ליום זה, יום מותן, לא נפרדו זו מזו ולו ליום אחד. אם לדקדק אפילו לא לשעה. כתינוקות ישנו זו לצד זו על אותו מזרן מרופט, נרדמו שוב ושוב למשמע אותו שיר ערש והתעוררו יחדיו לניגון השיר "השמש בבוקר האירה / את ריסי עיניו של עיסא / הילד הקטן / עת קרא האווז בבוסתן / 'ינצור האל את הסולטן'". שתיהן שמעו יחד אותם הסיפורים, שיחקו עם אותן החברות באותם המשחקים ובצוותא צפו באחיהן השתקן.

     

    לטיפה ופטימה חיו כישות אחת. חברותיהן הבודדות קראו לכל אחת מהן (ולשתיהן יחד, כי תמיד נמצאו זו ליד זו) בכינוי "לטימה", שהוא הממוצע הפונטי של שני השמות ומשמעותו "זו הראויה ללַטְמָה". "לטמה" הנָה סטירת גב-יד מזרחית דרמטית הבאה לסיים דיאלוג, ממש כמו סימן קריאה, ואחריה — אין עוד מילים. היא מכוונת לצלוף היישר בלחי, ובדרך כלל מצליחה להפיק ממנה צליל נאה.

     

    שתי הלטימות התייתמו מאביהן ומאמן כשהיו בנות שנתיים בלבד וגודלו על ידי האח דָּאוּד, שעתיד להפוך לאחד מגיבורי העלילה. פרנסתם נסמכה על מסחר קמעונאי בקטניות, או, במילים פשוטות, מכירת גרעיני אבטיח מיובשים.

    במדינה קפיטליסטית מודרנית הפעלת עסק לייצור ומסחר בגרעיני אבטיח מיובשים עלולה להיות עניין לא קל. רכישת חומר הגלם הדביק מתבצעת מדי יום ביומו מעשרות מקורות, ולשם כך נדרשים, נוסף לתוכנה יקרה לניהול קשרי ספקים שיש לעדכנהּ מדי שנה, גם רכבי איסוף ומסופוני מחשב, נהגים, קניינים, אחראי מחסן ומנהלי כספים.

     

    אבל בשכונה הבגדדית של אותן שנים הלטימות מילאו בהצלחה את כל הפונקציות הללו ללא הכשרה מקצועית רשמית. מדי יום הן פקדו יחד יותר ממאה ספקים שונים של גרעיני אבטיח — כלומר בעלי מסעדות ובעלי בתים אשר הואילו לפנות את הגרעינים לתוך כלי זכוכית גדולים. שתי מנהלות הרכש פשוט הלכו בניחותא עד למסעדה הגדולה ושם רוקנו את הצנצנת אל דלי פלסטיק ירוק ועצום המוצב על מתקן דו-גלגלי בעל ידית משיכה — מתקן מקורי שהמציאו בעצמן. הן הניחו את הצנצנת הריקה במקומה ופנו בחזרה, כשהן מלקטות ומרוקנות בדרכן צנצנות ופחיות שהניחו עבורן דיירי הרחובות שבהם חלפו.

     

    בשכונה זו טרם השלימה השפעת העולם המערבי את השתלטותה על אפיקי המחשבה של הבריות, כך שהשכנים נהנו, סתם כך, להשתתף באספקת פסולת האבטיחים וליטול חלק במפעלן של התאומות היתומות; ובמסגרת הִלכות הכרת התודה הסתפקו בתודה בלי להתעקש על ההכרה. מכל מקום, השתיים מעולם לא נתבקשו לתת תמורה כלשהי בעד הגרעינים הדביקים.

     

    המשמעות המתמטית של רכישת חומר גלם במחיר אפסי היתה שהעסק המשפחתי נהנה מרווח גולמי בשיעור אינסופי. אך בטרם תעזבו את מקום עבודתכם ותיחפזו לייסד מיזם עסקי אידיאלי שכזה, ולפני שאתם פוצחים בסקר שיתוף פעולה בקרב השכנים, כדאי לבדוק את מגמות ההנדסה הגנטית בענף האבטיחים. כבר פגשנו ילדים שלא יודעים כי לאבטיח יש גרעינים.

     

    לטיפה ופטימה המשיכו לצעוד. בדרך מקרה לטיפה פסעה בראש, ופטימה השתרכה קצת מאחור. קצב נשימותיהן התלכד. האחת עשויה היתה לשמוע את נשימותיה הכבדות של רעותה או את שלה עצמה ולא לדעת נשימותיה של מי היא שומעת. בלי לתאם זאת נקטו שתיהן שיטה זהה לספירת צעדיהן במניין עולה ואחר כך יורד, מאחד עד אלף צעדים ולאחר מכן מאלף עד אחד, וחוזר חלילה.

     

    במניין כל צעד עשירי המו ריאותיהן אנחה כבושה, כמעט בלתי נשמעת, בעוד שפתותיהן נותרות חשוקות. כך קבעו לעצמן קצב לצעידה והגנו על מוחן מפני חדירת מחשבות פרועות, מטופשות או בלתי מועילות — מעין תחליף לתפילה או למדיטציה שהתאים היטב להילוכן האטי. שתיהן טרם הבחינו בטרטור הממונע שנשמע באותה שעה מוקדמת גבוה מעל בתיה של בגדד.

     

    הלטימות היו רגועות. הן ידעו כי גרעיני האבטיח המיובשים שעל ראשיהן עתידים

    להימכר בקלות. למעשה באותו בוקר כבר המתין להן בפאתי השוק ג'מיל — סוחר זריז שעמד לרכוש מהן את כל הכמות כולה ולהפיק ממנה רווח ניכר. בכיסיו כבר נכונה חפיסת שטרות מיוזעים ומוכתמים, שטרי כסף שאנשי עמל העבירו מיד ליד; שטרות שחלקם בעלי עבר מקופל, חלקם בעלי עבר מקומט, וחלקם בעלי עבר משולב — מקופל ומקומט ואפילו מגולגל.

     

    אחדים מהסוחרים הפרו את תקנות ועדת הדינארים המלכותית העיראקית, שציוותה על האוחזים בשטרות לקפלם ולהניחם תמיד כאשר פניו של השליט הדגול מופיעות בשלמותן כלפי מעלה; על חלק מהשטרות צוירו צלקות או סימנים אחרים על פניו של השליט האהוב, בשטרות אחרים נוספו קרניים לראשו או רטייה לעינו. אגב, אותן תקנות ידעו להתמודד גם עם גילויי בריונות שכאלה מצד הנתינים, וחייבו את הבנקים, המקבלים לידיהם את השטרות, להעסיק מאפרות מקצועיות שתפקידן לתקן במכחול את הפגמים והמומים שביקשו אותם עיראקים כפויי טובה להטיל בדמותו של מנהיגם הטוב.

     

    בצהרי אותו היום עתיד היה להיערך שלב נוסף באליפות בגדד במטקות-נהר על שפתו המערבית של החידקל. מבין ענפי הספורט הלא-אולימפיים בעיראק מטקות-נהר הוא לבטח הראשון בחשיבותו אחרי השש-בש. את מטקות-הנהר משחקים בזוגות. בני הזוג ניצבים זה מול זה במרחק של שבעה מטרים ומתחרים במספר חבטות הכדור שהם מחליפים ביניהם בפרק זמן של חמש דקות. ככל שמספר החבטות גדול יותר כן עולה הדירוג.

     

    "עמבה דיז'ון", מאת דורון חכם. הוצאת ידיעות ספרים ופן. 413 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Tamara Kovaleva
    דורון חכם. גרעינים של אבטיח
    צילום: Tamara Kovaleva
    לאתר ההטבות
    מומלצים