"הארטיסט" לאוסקר? סרט למקורבים בלבד
חדשנות אין פה, גם לא תסריט מקורי. אז למה "הארטיסט", סרט מבדר אך רדוד, צועד לקראת זכייה כמעט ודאית באוסקר? כי מדובר בגימיק שמחזיר את ותיקי האקדמיה לפרק משמעותי בקורותיה של הוליווד, ומין בדיחה פרטית שמחניפה רק להם
לא תמצאו שוברי קופות בין המועמדים לפסלונים מוזהבים בטקס האוסקר. סרטי אקשן, זוועתוני אימה וקומדיות וולגריות שערבים כל כך לעיני הקהל הרחב, אינם עוברים, על פי רוב, את תנאי הסף של חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע - הרציניים, המעמיקים, המחכימים, האליטיסטים. הם חסרי פניות, וקשה לתמרן אותם או לקנות אותם בכסף. בידור רדוד ושטחי לא נוגע להם, גם אם הוא עושה את זה להמונים. בכל זאת, האקדמיה פה בשביל להכתיב את הטעם האיכותי.
- שמוליק דובדבני דווקא אהב: יצירת מופת - אין מה לדבר
- המועמדים לאוסקר: הנעדרים והמיותרים
- או מיי דוג! הכלב אוגי לא יגיע לאוסקר
הניסיון להכריע בין טוב לרע - היומרה לקבוע מהו סרט איכותי ומהו כשלון - הוא סוגייה עקרונית בעייתית, שחברי האקדמיה בוודאי מודעים לה, מה שלא מונע מהם להמשיך במסורת זו הפעם ה-84 ובצדק: הציבור שם מבטחם בחברי האקדמיה ומעניק להם את הסמכות לעשות זאת - לכוון את הקולנוע העכשווי בנתיבים יצירתיים, אמנותיים ומקוריים. אבל אם כך, איך זה יכול להיות שהם עומדים לבחור ב"הארטיסט" כסרט הטוב של השנה? לטעמי, מדובר בבגידה באמון הציבור.
גם בטקס האוסקר הקרוב (א') בלוס אנג'לס לא תמצאו בין המועמדים לסרט הטוב את שוברי הקופות הגדולים של השנה (למעט "העזרה"). כאמור, חברי האקדמיה לא אוהבים בידור רדוד ושטחי, וזה בסדר. אבל מה הוא "הארטיסט" אם לא בידור רדוד ושטחי? הקומדיה הזו חביבה, אך פשטנית ולא מעמיקה כלל וכלל. מה שכן, היא מחניפה להיסטוריונים של הקולנוע, ליודעי הדבר, לסינופילים הקנאים - ו"הארטיסט" עבורם הוא כמו בדיחה פרטית משובחת, בלעדית להם.
כבידור שגרתי, אין מה לצאת נגד סרטו של מישל הזנביצ'יוס, שכן הוא עושה את העבודה לפי הספר ומעלה חיוך פה ושם. אבל כשמהללים אותו כיצירת מופת פורצת דרך, פה מתעוררת בעיה, מכיוון שהגדרות פומפוזיות אלו, מקורן בבסיס הידע של אנשים שאהבת הקולנוע העבירה אותם על דעתם. לא, הקולנוע אינו עוד אמנות שאמורה להגיד דבר מה על העולם, או על מצבי קיום אנושיים. מנקודת מבטם - הקולנוע הוא החיים עצמם. הוא לא רק האמצעי, הוא גם המטרה.
המלך הוא עירום, וגם אילם
"הארטיסט" הוא ביטוי לאותה אהבת קולנוע והנטיות הנוסטלגיות שנלוות לה, אולם הוא לא תורם כמעט דבר מהותי מעבר לשיח על תולדות הקולנוע. מכאן "האיכויות" האמיתיות של הסרט שמורות רק לקליקה קטנה יחסית של חברי האקדמיה, חוקרים ומבקרי קולנוע. ממש כפי שטחורים עשויים להיות נושא מרכזי לדיון עבור רופאים שרודפים אחר הזנב של עצמם.
וזה לא רק "הארטיסט", ההתרפקות הנוסטלגית של חברי האקדמיה צצה ועולה גם בהתלהבות מ"הוגו", סרט הילדים שיצר מרטין סקורסזה בתלת ממד. גם פה הסיפור שגרתי למדי, ומתרחש כולו בתחנת רכבת בפריז של תחילת המאה שעברה - זהו מסע הרפתקאות של התבגרות מיותמת וגעגועים לאב מת (לעזאזל, יש לנו את אותה עלילה ב"קרוב להפליא, ורועש להחריד" שמועמד גם הוא), שגורר את הגיבור אל סדנת העבודה של ז'ורז' מלייס, מחלוצי הקולנוע.
התרפקות נוסטלגית יש לנו גם ב"חצות בפריז" של וודי אלן, וגם הוא לכוד בקסם הפריזאי של פעם. אולם בניגוד לסקורסזה והזנביצ'יוס, במקרה של אלן, ארנסט המינגוויי, פאבלו פיקאסו והאחרים, משתלבים בעלילה שמעירה הערה אחת או שתיים על מקורות יצירה והשראה של אמן מול שגרת יומו. אם יש הגיגים כלשהם ב"הארטיסט", הם כאלו שנטחנו עד דק לאורך השנים והפכו לקלישאות.
אנחנו יותר טובים
בחירה ב"הארטיסט" (שהוא דווקא סרט צרפתי שמתרחש בארצות הברית) כסרט הטוב היא בגדר הקמת חומת הפרדה בין אנשי הקולנוע לציבור הרחב: הורדת מסך - של ברזל. בחירה שכזו אינה בגדר המלצת צפייה לציבור, ואינה נועדה לכוון אותם לאמירות שנוגעות גם להם, אלא אומרת למעשה: כמומחים, אנחנו יודעים מה עומד מאחורי הסרט הזה, ואתם יכולים לנחש. אנחנו יכולים ליהנות מאוד מהסרט הזה, ואתם פחות. אנחנו מבינים, ואתם לא.
ומה בעצם כבר יש פה להבין? הגיבור ג'ורג' ולנטיין הוא כוכב על בהוליווד של תקופת הראינוע, שכל העולם נאלם דום בעת צפייה בסרטיו, אולם מאבד עניין עם הופעת הסרטים המדברים. למרות שוולנטיין, בגילומו של ז'אן דוז'ארדן אינו מדבר (וכנראה שטוב שכך), הסיפור הוא די פשוט וחזר על עצמו באינספור מיתוסים שעסקו בהיבריס, ו"הארטיסט" אינו שונה מהם במובן זה.
זוכרים את "לילות בוגי" של פול תומאס אנדרסון, בו דירק דיגלר עולה לגדולה ככוכב פורנו נערץ, מקבל זיקפה מעמדית, ונופל איתה כשהוא מנסה להתכחש לפטרונו ולתהליכים שעוברים על התעשייה?
זהו גם הסיפור של "הארטיסט", רק שהוא חוזר על עצמו בנוף של הראינוע, בלי מילים ובלי אברים לא נימולים. רק ש"לילות בוגי" מדבר על תעשיית הפורנו שנוגעת לכולנו, ולא רק למביני עניין. ויש בו גם סמים, תככים, בגידות, אלימות ואבדן תמימות.
הטריילר של "לילות בוגי". מה עם להצדיע לתעשיית הפורנו?
בניגוד לסוף החמוץ של "לילות בוגי", זה של "הארטיסט" הוא סוף טוב ומתוק. ולנטיין מתאקלם בעזרת ידידתו (ברניס בז'ו) ומשקם את מעמדו. מי שעוזר להציל אותו, וגם את הסיפור, משגרתיות משמימה באמת הוא אוגי המופלא. הכלבלב הנמרץ הזה לא נדרש לאקספרסיביות יתר, חיוך או קריצה כדי להקסים אותנו בכל צעד, קפיצה או נביחה אילמת. כל מחווה היא הבלחה משובבת נפש - בריחה רגעית מהמבנה הבסיסי של העלילה.
חוזרים לעידן התמימות
חדשנות אין פה, גם לא תסריט מקורי במיוחד או דיאלוגים, אז למה בכל זאת "הארטיסט" יזכה כמעט לבטח באוסקר הסרט הטוב? כי מדובר בגימיק שמחזיר את ותיקי האקדמיה לפרק משמעותי בקורותיה של הוליווד. זה מאפשר להם להתרפק על העבר ולהגיד כמה טוב היה פה פעם. איך ראינו סרטים דרך משקפיים ורודים, לפני שהתחלנו עם משקפי התלת ממד.
כשהזנביצ'יוס והמפיק תומאס לאנגמן יוזמנו לבמה כדי לקבל את הפסלון המוזהב, הם
יעמדו שם כנציגי הגעגוע לסרטים של פעם - הלא מורכבים מדי, התמימים, הצנועים, החביבים והטהורים. יש כאלו שאומרים כי הקולנוע הגיע למבוי סתום, ו"הארטיסט" ממחיש זאת, אבל אין פה בשורה: זהו סרט הוליוודי סטנדרטי - כלומר, סרט הוליוודי סטנדרטי של לפני מאה שנה.
עכשיו, בואו נדמיין לרגע שאותו מבוי סתום לכאורה יניע את האולפנים כולם לחזור לעידן הראינוע ולייצר שוב סרטים אילמים. לא כגימיק, אלא כשיגרה. ובוא נדמיין את "הארטיסט" מתמודד על האוסקר מול מתמודדים שתקנים אחרים. מה בדיוק מייחד אותו מלבד אותו גימיק? האם הוא היה זוכה בפסלון גם בטקס הראשון של האקדמיה, אי שם ב-1929, כשסרטים אילמים עוד היו באופנה.
ובמה בעצם הוא נבדל כל כך מאותם סרטים קדמונים? פרס הסרט הטוב של השנה?! לא בטוח ש"הארטיסט" היה זוכה בקטגוריית הסרט האילם, לו היינו ממציאים אחת כזו - אתם יודעים, ברוח התקופה. אז למה בכל זאת הוא עומד לזכות בתהילה בימינו אנו? לחברי האקדמיה התשובות, ולא בטוח שהן נוגעות לכם הצופים.
