שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בום פם: להקת השמחות

    קורה שגבר שומע מוזיקה חדשה ומתאהב. כשאיציק שאשו נתקל (באיחור אופנתי) באנרגיה הטהורה שהיא המוזיקה של בום פם, קרה לו משהו פחות צפוי עבור גבר בן 36: הוא התלהב

    "הם ממש אוהבים בועות סבון".

     

    "זה קטע מדהים שיש לילדים. מה כל כך מגניב בבועות?".

     

    "הן עפות באוויר. אפשר לפוצץ אותן. אני יכול להבין את זה".

     

    "הלוואי שהייתי מתלהב ממשהו בחיים כמו שהילדים שלי מתלהבים מבועות סבון".

     

    "זה עצוב".

     

    זה באמת קצת עצוב. סת רוגן ופול ראד יושבים על ספסל בגן משחקים, רואים איך הילדה של ראד מאושרת בזכות כמה בועות סבון, ומהרהרים בשיממון של חייהם הבוגרים. את הסצנה הזאת מתוך "הדייט שתקע אותי" ראיתי לפני כמה שנים טובות, ועד היום היא תקועה לי בראש. אני מניח שזה כי אני מסכים עם ראד; אחרי גיל מסוים - לא יודע, תחילת שנות ה־20 שלך - קשה למצוא משהו שיגרום לך להתלהב. משהו חדש, אפילו קטן ויומיומי, שיהיה בועת הסבון שלך. משהו כמו שקרה לי בפעם הראשונה ששמעתי את בום פם.

     


     

    להקת הרוק־בלקני־צועני־ערבי הזאת פועלת ביניכם כבר כמעט תשע שנים. את שמה היא לקחה משיר מיתולוגי של אריס סאן, והפריצה הגדולה שלה הגיעה אחרי שליוותה את ברי סחרוף בחידוש המוצלח שלו לשיר הזה בדיוק. זה היה ב־2004, כשלא מעט להקות מקומיות שילבו מוטיבים של רוק עם דברים שנשמעים כמו פסקולים של קוסטוריצה או של הסרט הערבי בשישי אחר הצהריים. זה היה גל מוזיקלי מגניב לגמרי, ובזמן אמת הוא פסח עלי לגמרי.

     

     

    אני פגשתי את בום פם רק באמצע 2011, ובדרך הכי בנאלית שיש: השיר החדש שלהם, "הירח ואני", הפך לאחד מהדברים האלה שגלגלצ מסמנת ואז טוחנת להם את הצורה עד שאתה מתחיל לקלל עם הישמע האקורד הראשון. למזלי, אני נפלתי עליו די בתחילת החריש.

     

    עוד בסדרת My Music של בלייזר :

     

    מתישהו זה קורה לכל אחד: כבר מצאת חניה ודוממת מנוע, ואתה ממשיך לשבת באוטו כי אין סרט שתפסיק את השיר הזה באמצע. רק מה, זה אמור לקרות עם שיר שאתה קרוע עליו כבר שנים. אצלי זה קרה בהאזנת הבכורה ל"הירח ואני". קודם תפסה אותי הגיטרה המיוחדת, אחר כך התיפוף וכלי הנשיפה שברקע, ובסוף ההגשה המחוספסת של הזמר והטקסט הפשוט שנפלט לו מהגרון: "ראש בראש, עד שיעלה השחר/ הירח שר, עוד לא מאוחר/ העיניים כבדות והגוף כועס עלי".

     

     

    התחלתי לשמוע את השיר באיחור של כמה תיבות, ולא היה לי מושג מה זה ומי זה. עליתי הביתה, הרצתי בגוגל כמה מהמילים שזכרתי, ושעתיים וחצי אחר כך עוד ישבתי מול המחשב. כל קטע של בום פם ביוטיוב - כל קליפ, כל וידאו מתוך הופעה חיה - העיף לי את הראש למקום אחר, טוב יותר. חצי שעה ביליתי רק באתר הרשמי שלהם. עוד 20 דקות הלכו על כתבה ישנה שפורסמה עליהם ב"7 לילות". אמצע הלילה, אמצע החיים, ופתאום אני מתנהג כמו אחרון המעריצים.

     

    האמת, לא חשבתי שזה עוד יכול לקרות לי. גם אם שמים בצד את עניין ההתלהבות, בגיל 36 כבר יש לך העדפות מוזיקליות די ברורות. אנשים בגילי מאזינים לדיסק חדש של מישהו שהם כבר מכירים, לא של להקה שנוחתת להם באוטו באמצע שום דבר.

     

    טוב, אין ברירה, חייבים ללכת להופעה.

     

    1. בום  

    המילים "הופעת עמידה" מודגשות על הכרטיסים. בשבועות האחרונים טחנתי נון־סטופ את כל הקטעים מההופעות שמצאתי ברשת, אז אני מבין בדיוק מדוע ולמה, אבל לגברת שאשו זה נראה קצת תמוה. הרי רק לפני כמה חודשים היינו בהופעה של פוליקר בדיוק כאן, באולם של "זאפה" בתל אביב, וישבנו עד שנרדם לנו התחת. לא נורא, אני אומר לעצמי. 44 שניות בתוך ההופעה, וגם היא תבין שאין שום צורך בכיסאות הלילה.

     

    בום פם. אטרף ברמות של מועדון מזרחי בארבע בבוקר            (צילום: עודד אליגון) (צילום: עודד אליגון)
    בום פם. אטרף ברמות של מועדון מזרחי בארבע בבוקר (צילום: עודד אליגון)

     

    הקהל, קצת פחות מ־400 איש ואישה, מגוון כמו מדגם שלא מייצג שום דבר. נערות בנות 17 עם ראסטות עד התחת, זוגות מספיק מבוגרים בשביל להיות ההורים שלהן, צעירים שלפני יומיים חזרו מהמזרח, מכופתרים שלפני שעתיים עוד איישו שקובית בחברת הייטק. איך לעזאזל הם מתחברים לסיפורים על הופעות רוויות אלכוהול ואטרף ברמות של מועדון מזרחית בארבע בבוקר?

     

    מאחורינו עומדים שני חבר'ה עם בירה קרה בידיים ואדמומית מסגירה בעיניים, ואני נזכר בקטע מהכתבה ההיא ב"7 לילות". אורי כנרות הסולן, אם יש דבר כזה בלהקה שרוב הרפרטואר שלה נטול מילים, סיפר שם ששיכורים הם אורחים די קבועים בהופעות - ושלפעמים זה יוצר סיטואציות קצת מוזרות. נגיד, ההוא שגילגל מפיות לכדורים קטנים וניסה לקלוע אותם לתוך הטובה של יובל זולוטוב.

     

    כן, יש להם אשכרה נגן טובה.

     

    שלושת חברי הלהקה עולים לבמה בלי טיפת פאסון, אבל כל הכמעט 400 שמולם כבר עם הידיים גבוה באוויר. ראשון עולה יובל עם הטובה,  ואחריו אורי עם הגיטרה. אחרון עולה המתופף, איתמר "הילד" לוי. הוא בלי חולצה, הילד, אבל עם ברמודה בכל צבעי הקשת ומסכת WWE שמסתירה לו את כל הפנים ומספיק קעקועים בשביל לשחק באן־בי־איי. הוא מתיישב בדממה מאחורי התופים, מסדר את השיער הארוך שלא יפריע, ומסמן לשניים האחרים שהוא מוכן. אורי עוד מספיק להגיד משהו כמו "ערב טוב זאפה" לפני שהם פוצחים בסשן כל כך מקפיץ שזהו, פשוט אין איך להגדיר את מה שהם עושים מלבד "מוזיקה שמחה". זה גם הרבה יותר קצר מלהגיד "מוזיקה שמעיפה לך את התחת לקיבינימט".

     

    כן, השלישייה שעל הבמה לא מאמינה בשלב הגישושים: כמו קרמבו מ"מבצע סבתא", גם הם מתחילים הכי מהר שיש להם ומגבירים לאט לאט. אחרי שלושה־ארבעה שירים מתברר שאני מזיע. אמצע החורף עכשיו, בחוץ יש פחות מעלות מאנשים שמעיזים להוציא את האף, ואני כמו קרנף בחמאם טורקי. וזה לא שהגזימו עם ההסקה: זה שאני רקדתי כאילו ביטלו את מחר.

     

    צפו: הקליפ ל"עדי אדיוס" של בום פם

     

    בערך כל מי שנמצא באולם, כולל ההורים וההייטקיסטים, נותן עבודה. צריך להיות עשוי מטיטניום בשביל לא להזיז את הרגליים, ולו באורח לא רצוני. שמאיימת להעיף את הגג. המאבטחים בכניסה הם היחידים שמקפידים על מגע קבוע עם הרצפה, ואלמלא דרישות התפקיד והצימאון של הקהל, גם הברמנים היו דופקים פירואטים.

     

    תשכחו ממעריצים שעומדים ומדקלמים את השירים עם הזמר: חצי מהנוכחים בכלל לא מסתכלים על הבמה. חוץ מזה, כבר אמרתי שבום פם היא לא להקה של מילים. מתוך 15 השירים שנאספו אל האלבום הראשון שלה, רק חמישה כללו טקסטים ורק שניים מהם היו בעברית. כאן המוזיקה היא זאת שמדברת. בעצם איזה מדברת: צועקת. שואגת וקופצת ומניחה עליך יד שמנה, שעירה ומזיעה של שיכור צועני שמסתכל עליך במבט מלא שיני זהב שגורם לך לצאת כבר מהפוזה ויאללה בלגן.

     

    רוב הזמן אני קופץ במקום כאילו מישהו הדליק לי פלנצ'ה מתחת לרגליים, אבל מדי פעם אני פשוט עומד ומביט על הבמה בעיניים קרועות. מהופנט מאיך שאורי טס על הגיטרה שלו בעיניים עצומות ובארשת של אחד שמנגן לבד בחדר, מקנא עד העצם ביכולת של הילד להוציא כאלה אגרסיות על התופים. מדי פעם הוא חובט כל כך חזק שהתחת שלו מתרומם מהכיסא הקטן מרוב תנופה. יומיים אחרי ההופעה, כשאריץ שוב ושוב את קטע הווידאו הקצרצר שצילמתי בסלולרי, אקלוט שהבנאדם הצליח לשבור על אחד התופים את המקל שהחזיק ביד שמאל.

     

    לקראת סוף ההופעה אני תופס שגם ביובל אני קצת מקנא, למרות שנגני טובה תמיד נראים כאילו הם מנסים להנשים גרמופון.

     

    2. פם  

    אחרי האפקט של ההאזנה הראשונה, אחרי החפלה של ההופעה הראשונה, נדמה לי שאני יודע מה תפס אותי כל כך חזק בלהקה הזאת. וזה מתחיל בדברים שיוצאים מהגיטרה של אורי.

      

    צריך להיות יבש כמו היציע של מכבי פתח תקווה בשביל לא להיסחף עם החפלה (צילום: עודד אליגון) (צילום: עודד אליגון)
    צריך להיות יבש כמו היציע של מכבי פתח תקווה בשביל לא להיסחף עם החפלה(צילום: עודד אליגון)

     

    לפני כמעט 40 שנה המציאו יהודה קיסר ובן מוש את הגיטרה המזרחית. השניים האלה - הראשון ב"צלילי העוד" והשני ב"צלילי הכרם" - לקחו צלילים אופייניים של כלי מיתר אתניים, והלבישו אותם על גיטרה חשמלית. התוצאה הייתה סולואים מהירים וגבוהים כמו של בוזוקי יווני, מחולקים לחצאי ולרבעי טונים כמו שאפשר להוציא מהעוד הערבי, ומייבבים כמו אלה של הבגלמה הטורקית. בשבילי הם פשוט הסולואים שבקעו בקביעות מהרדיוטייפ במכונית של אבא כשהייתי ילד, וכשהיו רדיוטייפים במכוניות.

     

    וריאציות על החשמלית־מזרחית ההיא אפשר למצוא היום גם אצל אמנים אחרים, בעיקר כאלה שעונדים יהלומים ומצליחים למלא את קיסריה,  אבל אצל בום פם זה גם מפתיע על רקע שאר הכלים, וגם מבוצע בצורה שהייתה גורמת לקיסר לחייך בסיפוק מתחת לכובע הבוקרים השחור שלו. באופן שמתלבש לי פרפקט על התאוריה הזאת, אחד השירים האחרונים בהופעה כלל סולו גיטרה ארוך שכולו מחווה ל"חנהל'ה התבלבלה", אחד השירים הראשונים שאבא שלי דאג להשיג על דיסק כשכבר היה מפדח מדי לנהוג עם רדיוטייפ.

     

    זה לא רק הזיכרונות מבית אבא ומהמכונית שלו: זה גם העובדה שבום פם לעולם לא מייצרת שירים שצריך להאזין להם כשיד אחת בכיס והשנייה מחזיקה מצית גבוה באוויר. החבר'ה האלה פשוט לא בקטע של דמעות בעיניים ומלנכוליה בנשמה. כל מה שהם רוצים זה שתקפוץ כמו דביל, שתתנהג כמו שמתנהגים אנשים כשהם - נו, איך קוראים לזה - שמחים.  

     

    צפו: בום פם מבצעים עם בני בשן את "אחלה חמודה"

     

    נסו להיזכר מתי כבש כאן את המצעדים שיר שעושה לך לחייך. מתי קרה ששיר השנה, אלבום החודש או תו-הפאקינג-שעה היה כזה שגורם לך לזוז שלא בכיוון הממחטה. אל תטרחו, אני אגיד לכם מתי: בימים של "כוורת", לפחות כשסנדרסון היה אחראי למילים. וזהו בערך. גם "השמחות" היו יציאה בכיוון המחויך (למרות שכשהתפזר עשן ה"יהודה יהודה" התברר שדווקא הבלדות זה הגוד סטאף שלהם), ופה ושם היו הבלחות של הדג נחש, אבל לא הרבה יותר מזה. וכששלושה מכל ארבעה דברים מצחיקים שאתם רואים בטלוויזיה ובקולנוע נכתבו על ידי יהדות התפוצות, הייתם מצפים שמשהו מזה יזלוג גם למוזיקה. והנה, אצל בום פם זה זולג. בעצם איזה זולג: זה נשפך.

     

    לשמח אותך זה הרבה יותר קשה מלבאס אותך, וכנראה שבום פם מאמינים בעבודה קשה. לכן הרזומה שלהם כולל שיתופי פעולה עם בני בשן שהולידו בין

    היתר את "אחלה חמודה" ואת "מיכל". לכן הם רקחו את "עדי אדיוס", המנון אהבה דבילי לאחותה של החברה שלך: "אני רוצה לומר לך שאני הולך/ כי נמאס לי כבר ממני וממך/ וכי מצאתי אהבה חדשה: אחותך/ אל תנסי עוד לתקן, כבר מאוחר/ תתעודדי במשפחה אני נשאר/ ובין רגליה הארוכות של אחותך אני מאושר". דבילים מפוארים, כמו שצריך.

     

    לאופטימיות המטורללת הזאת יש לא מעט קהל. ממש כמו הבלקן ביט בוקס, עוד הרכב מצליח שמסתובב באותן שכונות מוזיקליות, בום פם מופיעה לא מעט בפסטיבלים גדולים או באולמות קטנים בחו"ל. אולי בגלל זה מלווה אותי - ההוא שגילה אותם רק עכשיו - התחושה שהגעתי למסיבה ענקית באיחור לא אופנתי של חמש־שש שנים. אין לי שום דרך לאמת את זה, אבל אני די משוכנע שבהופעה בזאפה הייתי אחד הבודדים שראה אותם בפעם הראשונה. אז נכון שהמסיבה נמשכת ואנשים עדיין מגיעים, אבל מי שכבר שם תמיד ייהנה מההילה השמורה לאלה שעולים ראשונים על הדבר המגניב הבא.

     


     

    האמת, זה לא ממש משנה. בשורה התחתונה אני שמח לגלות שהתובנה של פול ראד הייתה מדויקת, אבל לא סגורה הרמטית: גם בגיל 36 אפשר להתלהב מבועות סבון. בטח אם מפריחים אותן מתוך טובה ענקית.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בום פם. בועת סבון שמחה
    צילום: תום מלניק
    לאתר ההטבות
    מומלצים