שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פינק פלויד מחודשים: ככה בונים חומה

    The Wall, קלישאת המדורות של מתבגרי האייטיז היא בין היצירות הבודדות שהצליחו לחבר באמת בין מוזיקה משובחת לסיפור טוב. עם הוצאתו המחודשת של האלבום הנצחי של פינק פלויד, שי להב מסביר למה כל כך קשה לעשות את זה

    יש שני דברים שחיי לא היו חיים בלעדיהם: מוזיקה וסיפור. סיפור מכל סוג - ספר, מחזה, תסריט, צ'יזבט, חלום רע בלילה. אבל השילוב של מוזיקה וסיפור הוא כבר משהו אחר. כשזה עובד טוב, זה נפלא. כשזה עובד פחות טוב, וזה המצב ברוב המכריע של המקרים, זה מיותר. תקראו לזה מחזמר, אלבום קונספט או אופרת רוק. לא משנה. המשימה הזאת, של לרתום את שני הסוסים הדוהרים האלה לאותה עגלה, היא קשה במיוחד.

     

    עוד תווי שי  ב-ynet:

     

    אולי מפני שמוזיקה וסיפור מגיעים מעולמות אחרים. המוזיקה אמורה להיות פראית, אסוציאטיבית, נטולת הקשרים מידיים. בעוד שהסיפור הוא משהו ליניארי, עם התחלה, אמצע וסוף. יש בו היגיון, ויש לו חוקים הרבה יותר ברורים. עכשיו - נסו לשלב בין השניים, ותיתקלו בבעיה כפולה (גילוי נאות: אני מדבר מניסיון. שני מחזות מוזיקליים שכתבתי יעלו בזמן הקרוב על הבמה). מצד אחד, אם באתם מראש עם סט מוכן של שירים, ואתם מנסים לקשר ביניהם באמצעות עלילה חדשה, שיהיה לכם בהצלחה. קרוב לוודאי שהסיפור שתבראו יהיה אמין בערך כמו כתבת שער בצהובון בריטי. וד"ש ל"מרי לו", או ל"לילה לא שקט".

     

    מתוך אופרת הרוק "Tommy"

     

    מהעבר השני, אם באתם מראש עם הסיפור ואתם מנסים לתפור לו שירים מקוריים, כל אלמנט ההשראה והספונטניות של המוזיקה עלול להיעלם. הסכנה בתרחיש כזה, היא שחלק ניכר מהשירים שלכם רק ישרתו את הסיפור, ולא יעמדו בפני עצמם. בקיצור: ברוך. לא פלא שרוב המוזיקאים מעדיפים להתמקד רק במוזיקה, בעוד שמספרי הסיפורים לא מנסים להגמיש עלילה, רק כדי לדחוף עוד שיר.

     

    מתי החיבור הזה בכל זאת יעבוד? כשמדובר במוזיקאי שהוא, מטבעו, גם מספר סיפורים. לא במובן הטרובדורי של העניין, אלא כזה שיש לו ראייה רחבה, כוללת. שגם כשהוא מחבר שיר, היישר מתוך קרביו השותתים, הוא מסוגל כבר לשרטט את התוצאה הסופית ואת מיקומו של השיר בפאזל. פיט טאונסנד הוא כזה. לא פלא שהוא חתום על אופרת הרוק המרהיבה ביותר בהסטוריה, לטעמי, "טומי" (וגם על "קוואדרופוניה", שמעט התפספסה ועדיין זרועת קסם).

     

    וגם רוג'ר ווטרס, שקונספט הוא שמו השני. מה שמוליך אותנו להוצאה מחודשת של The Wall שהושקה החודש, וכוללת גם דיסק בונוס שלישי, עם הגרסאות הראשוניות שווטרס הניח בפני חברי הלהקה שלו (ואז יצא מהאולפן בזעם. הסיבה היחידה לכך שפינק פלויד שבה והתאחדה לטובת הקלטת האלבום הזה, הייתה חובות כבדים שחברי ההרכב נקלעו אליהם). ווטרס לא באמת נאלץ לסנכרן כאן בין הסיפור לשירים. שניהם נבעו היישר מתוך עולמו הפנימי המוטרף ומתוך הביוגרפיה האמיתית שלו ככוכב רוק שמאס בהכל, בן לאב שנהרג במלחמת העולם השנייה ולאם שתלטנית שדיכאה אותו עד אפר.

      

     

    וזה הקסם האדיר של The Wall - השילוב הטבעי לגמרי בין המוזיקה והסיפור. כשמקשיבים לגרסאות הבתוליות של השירים (שחלקם עברו שינויים בטקסט, והלחן של אחד מהם אפילו הועבר לאלבום הבא של ההרכב, The Final Cut, עם מילים אחרות לגמרי), אפשר להרגיש עד כמה היצירה הזו היא בשר מבשרו של ווטרס. כאילו נכתבה מעצמה - מבלי לגרוע, כמובן, מהלחן המופלא של Comfortably Numb, שתרם גילמור.

     

    ומה אצלנו? בישראל נעשו כמה נסיונות של אלבומי קונספט ואופרות רוק, מרביתם כשלו. הזכורים ביותר הם כמובן "מאמי", מ-1987 ו"רדיו בלה בלה" של הנטאשות. "מאמי", שיצא גם כאלבום כפול, לא באמת הצליח מבחינה מסחרית, כתקליט. גם מרבית השירים בתוכו, פרט לשיר האונס ("מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים"), לא הפכו ללהיטים, למרות המיתולוגיה. ועדיין, היה בו קסם נדיר של חיבור בין מספר סיפור (הלל מיטלפונקט) ומוזיקאי (אהוד בנאי ויוסי מר חיים, שאולי דווקא הצירוף שלהם היטיב עם הטקסט, כי שניהם מגיעים מאסכולות מוזיקליות שונות לגמרי).

     

     "שיר האונס" מתוך אופרת הרוק "מאמי"

     

    "רדיו בלה בלה" כלל כמה מהשירים הכי טובים של הנטאשות, אבל הוא בדיוק הדוגמה לנזק שהצורך הזה לדבוק בסיפור, עלול לגרום למוזיקה. כמעט מחצית משירי האלבום הכפול והיומרני הזה יכלו בדיעבד להישאר בחוץ, אם ארקדי ומיכה היו מוותרים על רעיון היוצר המטורף בעל ארבע האישיויות (שהכתיב, כזכור, צד לכל אישיות, באותו אלבום כפול). לא נשכח גם את "בני בום", אופרת הרוק מ-1978, שכתב אהוד מנור והלחין קן גלובס, שתרמה בעיקר לפריצה של ריקי גל ואריה מוסקונה. לא הרבה יותר.

     

    ובחזרה ל-The Wall: האזנה מחודשת לאלבום הזה, שכולנו כבר חרשנו אינספור פעמים (אבל מתי הקשבתם לו בפעם האחרונה?), מגלה כמה הפתעות. קודם כל, מידת ההשפעה של הביץ' בויז וההרמוניות הקוליות שלהם על פינק פלויד. כן, הפינק פלויד! (ב-The Show Must Go On, למשל). אולי זאת התוצאה של העבודה עם בוב אזרין, המפיק המוזיקלי הדומיננטי, שהתרגל לעבוד עם ווקליסטים גבוהי טונים, ובייחוד אליס קופר. אבל ההפתעה הגדולה באמת, לפחות מבחינתי, היתה לגלות שוב שדווקא מאחורי הפרויקט הזה - שנחשב לאבי אבות המגלומניה של הרוק - יש אינספור רגעים אנושיים, קטנים ומכמירי לב.

     

     

    למעשה, מה שהוציא בעיקר את דיבתו של The Wall היו המוצרים הנלווים: ההופעה האקסטרווגנטית שבה נהרסה חומה שלמה מדי ערב, סרט הפולחן הענקי של אלן פארקר ותעשיית הטי שירטס והפוסטרים נושאי הלוגו של האלבום, שכבשה את ראשית שנות ה-80. אבל השירים עצמם, השירים הם כל כך אישיים, בלתי אמצעיים ומרגשים. לטעמי, הרבה יותר מיצירות הקונספט האינסופיות של פינק פלויד שקדמו לאלבום הזה. יחד עם קטעי הגיטרה האקוסטית הכבירים אך צנועים של גילמור, שהפכו למרבה הצער לקלישאת מדורות של כל נער מתבגר באייטיז, The Wall היה ונשאר יצירה אותנטית, שתעשיית המוזיקה הפכה למפלצת. למרבה האירוניה, מפלצתיותה של אותה תעשייה היה בדיוק אחד מהנושאים המרכזיים בהם עסקה אותה היצירה.

     

    נ"ב

    בלי קשר, אבל גם עם. להקת ענק אחרת, ושונה בתכלית, שהתפוגגה בסוף האייטיז, חזרה בתקופה האחרונה לפעילות. אני מדבר על ואן הלן, בהרכב המקורי שלה - כלומר, עם דיויד לי רות כסולן. האזנה לאלבום הקאמבק שלהם, A Different Kind Of Truth, נתפסה אצלי כסוג המטלות הפחות נעימות של מבקר. משמע, הצורך להאזין מחוסר ברירה, ולהבין בפעם המיליון עד כמה נעורים הם בני חלוף ברוקנ'רול. אבל אז הקשבתי. והבנתי (בפעם המיליון ואחת) עד כמה מוזיקה היא יסוד חמקמק ולא צפוי. ואן הלן נשמעים רעננים, בועטים ויודעים לשלב בדיוק כמו פעם בין קלישאות מענגות של גיטרה חשמלית למלודיות שלא יוצאות מהראש. שלא לדבר על דיויד לי רות. היה ונשאר מלך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פינק פלויד. החומה
    עטיפת האלבום
    צילום: רויטרס
    רוג'ר ווטרס. סיפורו של עלוב
    צילום: רויטרס
    The Who. אופרת הרוק Tommy
    עטיפת האלבום
    רדיו בלה בלה. החברים של נטאשה
    אופרת הרוק מאמי
    לאתר ההטבות
    מומלצים