נדמה שכבר בילדותה של אחינועם ניני מסלול חייה נועד להיות בינלאומי. היא אמנם נולדה בבת ים, אבל בגיל שנתיים כבר עברה לניו-יורק לאחר שאבי המשפחה זכה למילגה כדוקטור להנדסה כימית. כאן היא גדלה בריברדייל, המשקיפה על נהר ההדסון, וזכתה לחינוך דתי. כשחזרה יותר מאוחר לישראל ופיתחה את הקריירה המוזיקלית המרשימה שלה, היא אמנם תקעה יתד בשפיים, אבל גם פרשה כנפיים והמריאה אל מעבר לגבולות ישראל.

משתפות פעולה. ניני ועווד(צילום: רונן אקרמן)

"כבר בגיל צעיר כתבתי וחיברתי שירים ואת ההקלטה המקצועית הראשונה שלי עשיתי בגיל 12, בעידודו של המורה שלי למוזיקה. אני חושבת שתמיד נועדתי להיות זמרת, זה היה היעוד שלי. זה לא משנה אם הייתי גדלה בניו-יורק או בישראל, המוזיקה פשוט בערה בי. נולדתי לעשות את הדבר הזה, לשיר".

ניני, היום בת 42, נישאה לאהבת נעוריה, אשר ברק, אותו הכירה בטיול של החברה להגנת הטבע כשהייתה בת 15. שנתיים מאוחר יותר, היא החליטה לתת לאהבת הנעורים הגדולה שניצתה ביניהם לנווט את חייה, והיא נפרדה ממשפחתה וחזרה לישראל בגפה כדי להיות עם האיש שיהפוך לבעלה, אב לשלושת ילדיהם המשותפים ורופא ילדים.

בתום שנתיים של שירות בלהקת פיקוד צפון ולאחר שנת לימודים בודדת בבית הספר למוזיקה "רימון", החלה ניני להקליט ואף זכתה להצלחה נאה עם הסינגל הצרפתי Notre dame de Paris. ב"רימון" היא גם פגשה את מי שיהפוך לבן זוגה הבימתי ולשם נרדף למופעיה, המורה והגיטריסט גילי דור.

לאחר שאלבומם השני של הצמד זכה להצלחה כבירה, בעיקר בזכות השיר "בואי כלה", ראתה ניני כי טוב והחלה לטפח את הקריירה שלה בעולם, שהלכה ופרחה בזכות שיתופי פעולה עם סופרסטארים כמו סטינג, שריל קרואו, סטיבי וונדר, קרלוס סנטנה, מרסדס סוסה, אנדראה בוצ'לי ואחרים.

ברבות השנים הקליטה אחינועם, המוכרת בעולם כ"נועה", אלבומים רבים בעברית ובאנגלית, ואפילו אחד בשיתוף עם התזמורת הפילהרמונית של ישראל. היא הופיעה על שלל בימות נחשבות, מקארנגי הול ועד לקולוסיאום ברומא, מיפן ועד ברזיל וזכתה לכבוד גדול כשהייתה האמנית הראשונה שהוזמנה באופן רשמי להופיע במרוקו.

"אני חושבת שהפעם הראשונה בה הרגשתי שאני זמרת מוכרת, זמרת מן המניין, הייתה בפעם הראשונה בה כתבו עלי ביקורת לא טובה", היא צוחקת במהלך שיחת הטלפון הטרנסאטלנטית שבה הראיון הזה מתקיים. "זו האינדיקציה הכי ברורה שיש. כשאתה זמר מתחיל בכלל לא מתייחסים אליך. אבל ברגע שאתה מתחיל להצליח אז אומרים יאללה, בוא נתחיל לכסח! אבל אתה יודע, אני בנאדם שלא חי בעבר ולא מסתכל על איפה או עם מי הוא הופיע ומה אמרו. אני טיפוס של ההווה. אני גם לא חושבת על איזה מרחק גדול עשיתי מהישיבה בריברדייל. אני מאוד שמחה על כך שלמדתי שם, על הערכים שהקנו לי ועל המורים הנהדרים. אני עדיין בקשר עם המנהל, שגר עכשיו בארץ ומקפיד להגיע לכל ההופעות שלי".

אחת ההופעות הזכורות ביותר של ניני בעולם, אם לא הזכורה מכולן, הייתה ב-1994, אז הוזמנה לשיר בוותיקן אל מול האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ניני זכתה לביקורת וזעם בישראל ולתשבוחות ברחבי העולם. "זו הייתה חוויה מרגשת ביותר, להגיע בתור יהודיה וישראלית לוותיקן ועוד לשיר את 'אווה מריה', אם כי לקחתי את המנגינה המקורית וכתבתי לה מילים אישיות משלי, תפיליה אישית מאוד ולא דתית. ודווקא בחרו בי לשיר את הגרסה שלי ולא ביקשו ממני לשנות דבר. זו הייתה הופעה מאוד מאוד משמעותית בשבילי, כזו ששינתה את החיים שלי. כך הגעתי לבתיהם וללבותיהם של מאות מיליוני אנשים ואני ממשיכה לשיר את השיר הזה כמעט בכל ההופעות שלי בחו"ל מאז. זהו שיר מיוחד שחודר ישר לנשמה, גם בארץ אגב. בסך הכול פגשתי את האפיפיור כמה וכמה פעמים. הוא היה איש מאוד מיוחד שמאוד האמין בקשר שבין הדתות, בכוח של המנהיגים הדתיים להשפיע לחינוך, לעודד לא לשנוא ולא להילחם בשל האלוהים. הוא היה מקיים פגישות רבות עם מנהיגים דתיים כדי לעמוד על הדומה והמשותף ולא על השונה והמפריד שבין הדתות. הוא היה אדם מיוחד מאוד. הצטערתי כשהוא הלך לעולמו וגם שרתי בטקס לזכרו".

כיצד השפיעו עליך התגובות בישראל?

"בישראל? אני לא מתרגשת. עם כל הכבוד ישראל היא רק קליפת שום על מפת העולם. אני עושה את שלי ועושה את זה בהמון מסירות, אהבה ועם השראה אמנותית. אני לא נותנת לציוצים שמסביב לבלבל אותי. זה משהו שאמרו לי ממש בתחילת הקריירה: אם את מאמינה לביקורות הטובות את תצטרכי להאמין גם לרעות. לכן, עזבי הכל ועשי את מה שאתה חושבת לנכון, את מה שבלב שלך. לכי קדימה באומץ. ואני מקשיבה לעצה הזו בכל יום".

הופעה זכורה מאוד, מסיבה אחרת לחלוטין, היא זו שכמה דקות לאחר ששרת יצחק רבין נרצח.

"כן. בזמנו שלמה להט ראש עיריית תל אביב פנה לאמנים רבים בכדי שיגיעו להופיע בכיכר מלכי ישראל ואף אחד מהשורה הראשונה לא הסכים. אני וגילי דור היינו כבר על הגובה מבחינת הקריירה והסכמנו להופיע מייד, כי זה היה חשוב לנו מאוד. למעשה, עד היום שלמה להט מזכיר לי איך אני הייתי היחידה שהסכימה מייד להופיע. כלומר, אחר כך הצטרפו אמנים נוספיםף הם הגיעו בשקט, בהתגנבות יחידים, אבל הם לא הסכימו שיפרסמו את שמם לפני ההופעה ולא להיות על הפוסטרים של ההופעה. רק כשהם ראו שהרבה אנשים מגיעים, שהמופע מתקבל על ידי הקהל ושזה לא יפגע בפרנסה שלהם הם באו. אין לי הרבה הערכה לזה, אני חייבת להגיד, ממש לא. חבל שאמנים יותר משמעותיים לא נתנו את שמם ואת כובד משקלם לדבר הזה מההתחלה. בכל מקרה, האירוע הזה התחיל בתור משהו משמח מאוד ומרגש ונגמר כמו שכולנו יודעים... מאותו יום החלטתי שאם האדם הגדול הזה יכול היה לשלם את המחיר הגבוה ביותר, בחייו, אז גם אני יכולה לתת מזמני וממרצי ואפילו לשלם מחיר של קריירה ועבודה ולמכור פחות תקליטים בכדי לומר את שלי. אני רואה את עצמי כממשיכת דרכו של רבין, בדרכי".

אני ומירה

בביקור הקרוב בארצות הברית תופיע ניני עם השחקנית והזמרת מירה עווד. אירוע הגאלה, שיתקיים ביום חמישי (15.3), באולם ג'אז שבלינקולן סנטר  ("המקום הזה שבו ביקרתי אין סוף פעמים כילדה עם עיניים נוצצות", היא אומרת בהתרגשות) יערך לכבוד "קרן אברהם", הפועל לקידום שיווין ודו-קיום בין ערבים ויהודים במדינת ישראל. המופע המשותף לניני ועווד, שהיא ערביה-ישראלית שגדלה בגליל, מדבר מדבר על שתי קולות וחזון אחד למען דו-קיום. עוד לפני המופע במנהטן ניני תדלג בין ספרד לצרפת, ולאחר הנגיסה בתפוח הגדול היא תמשיך לבוקה ראטון, פלורידה, ווילמינגטון שבדלוור ותקנח ברויס הול שבאוניברסיטת UCLA. "אני עובדת מאוד קשה. זו תקופה מאוד עמוסה בשבילי", היא מודה ומתרגשת כאחד.

"פנו אלינו מהקרן, שעושה עבודה מבורכת, וביקשו שנגיע להופיע. שמחנו מאוד והתכבדנו להגיע. אנחנו מקוות שאנשים יבואו למרות שהכרטיס לא זול, אבל זוהי מטרה טובה ביותר. מירה היא זמרת ויוצרת נפלאה. מי שלא מכיר אותה יגלה פנינה של ממש. יש בינינו חיבור מאוד מאוד מיוחד וכימיה יוצאת דופן גם מבחינה קולית וגם מבחינה אישית, וזה עובר לקהל".

שיתוף הפעולה בין השתיים החל בשנת 2000 כאשר ניני, אשר הקליטה אלבום בינלאומי, ביקשה לבצע שיתוף פעולה עם אמן ערבי ולהקליט את We Can Work It Out של הביטלס כדואט. "גילי שמע עליה וראה אותה בתוכנית של יאיר לפיד. הוא התרשם ממנה כאשר שיחקה את התפקיד הראשי ב'גברתי הנאווה' בתיאטרון הבימה. מאז אנחנו חברות והופענו על במות אירופה ובמקומות בהם אני מאוד פופולארית".

יש בזה גימיק מסוים, זמרת יהודית-ישראלית וזמרת ערביה-ישראלית אל מול הקהל העולמי?

"יכול להיות שיש מי שרואה את זה כגימיק, אבל אני לא. אני לא יכולה לעזור בעניין הזה לאנשים כי אני עושה את כל מה שאני עושה מהמקום הכי גבוה שיש. יש דברים שיוצאים טוב ויש דברים שיוצאים לא טוב אבל עשיתי אותם כי אני מאמינה בהם. יצאו לי ולמירה דברים נפלאים מצד אחד, ומצד שני קיבלנו שתינו, בגלל שיתוף הפעולה הזה, מכתבי נאצה רבים, אז שתינו סבלנו ממנו. ובכל זאת, אנחנו ממשיכות קדימה. אגב, שיתוף הפעולה הזה הוא גם נכון ומקסים אמנותית. גם אם מירה הייתה מאפריקה הייתי שרה איתה כי היא זמרת נפלאה. וברור, יש כאן מסר חשוב ששתינו מאוד מאמינות בו".

לפני כשלוש שנים הופיעו ניני ועווד באירוויזיון במוסקבה. הצמד, ששרו בעברית, ערבית ואנגלית את There Must Be Another Way, הגיעו למקום ה-16, אבל ניני לא מתחרטת: "האירוויזיון מאחורי. מה שיצא לי משם זו הידיעה שעשרות מיליוני בני אדם בעולם ראו זמרת יהודיה שרה עם ערביה וקיבלו מזה השראה והתרגשו מזה מאוד. קיבלנו פשוט מאות אלפי מסרים כאלו מכל העולם. רובם הגדול, אגב, היו ערבים, שעבורם זו הייתה קרן אור. האירוויזיון היה בשבילי פלטפורמה להגיע להרבה אנשים. התחרות לא עניינה אותי, הסגנון לא עניין אותי והשירים האחרים גם לא עניינו אותי. היה לנו מסר להעביר".

קשה להיות ישראלית

עוד מסר שניני העבירה לאחרונה בראיון בישראל היה ביקורת נוקבת על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועל תפקוד הממשלה באופן כללי. בין היתר היא אמרה שישראל "הפכה מילד מוכה לאב מכה" ודיברה עוד על השינוי ביחס כלפי המדינה בעולם: "העם היהודי, שמאס בלהיות קרבן, לקח את העניין הזה רחוק מדי ושכח את מה שעבר עליו. הוא מתייחס בצורה שאינה מתקבלת על הדעת אל הגר שחי בתוכו, אם זה ערבים או עובדים זרים ואפילו חילונים כבר. זה לא נתפס בעיניי. איפה 'ואהבת לרעך כמוך'? רע זה מי שרועה איתך באותו מרעה, שחי מאותה אדמה ומאותם המים ומתחת לאותם שמים ואפילו מתפלל לאותו האלוהים. אם לא תכבד אותם, אין לך זכות קיום. קשה לי מאוד להיות ישראלית כיום".

מה את רואה במסעותיך ברחבי העולם?

"אני לא חושבת שכל תגובה נגד ישראל היא אנטישמית. הפרנויה הזו שפיתחנו בישראל, ההתבצרות בעמדה שכל העולם שונא אותנו ולכן מבקר אותנו זה פשוט תירוץ שמגיע מצדקנות יתר שבא מחוסר רצון להתמודד עם שאלות קשות לגבי הזהות וההתנהלות שלנו. זו פחדנות לשמה. אנחנו מפחדים להתמודד עם העובדות, עם העולם ועם השכנים שלנו. אנחנו רק ממשיכים להתחבא מאחורי החשדנות ולבנות קירות סביבנו, תרתי משמע. זו טרגדיה. אגב, אני אף פעם לא משמיצה את ישראל בחו"ל, אלא דווקא מוצאת את עצמי מגינה על ישראל. אני לא אוהבת התחסדות או שמצביעים על ישראל ולא על שכניה או על ארצות אחרות שעושות כל מיני עוולות. אבל בתוך ישראל אני בהחלט מרשה לעצמי לבקר את הממשלה ואת התנהלותה הבלתי מתקבלת על הדעת. התדמית של המדינה פוגעת בכל ישראלי באשר הוא. אני שגרירות של בנאדם אחד. אין ישראלי שחי בחו"ל ושלא נדרש, כמעט בכל יום, להגן על עצמו. למה אנחנו כל הזמן בדפנסיב? היינו ארץ אהובה, הילד הקטן והגאון של העולם, פלא. עם שקם מאפר השואה והרים דמוקרטיה לתפארת. איזו בושה וחרפה, איך נעלמה כל ההערכה כלפינו? איך הפוליטיקה והחשדנות והגאווה הרסו לנו את המדינה? אני בוכה ומבכה את זה. כל ישראלי מרגיש שהוא חייב להראות את הפנים הנאורות יותר של המדינה, דבר שונה ממה שמוצג במדיה".

לא אינטליגנטית

דבר אחר שמטריד את הזמרת הוא מצב האמנות בישראל, ובכלל בעולם. גם את חלק מיחסי הציבור למופע הזה היא נאלצה לעשות בעצמה. "הקשר בין עסקים למוזיקה חשוב מאוד בעיניי. השינויים העצומים שהתרחשו בשנים האחרונות הביאו למצב שמוזיקה פופולארית, שלא לדבר על מוזיקה קלאסית, לא יכולה להתקיים בלי

 תמיכה עסקית. אמרתי שיש לחזור לעבר, לתקופת האפיפיורים, המלכים והמדיצ'ים, שהיו לפטרונים של אמנים. זו סימביוזה כזו, קשר חי כמו השיר, 'כולנו רקמה אנושית אחת'. אם צד אחד בריא גם הצד השני בריא. כל אחד צריך לתמוך יותר בשני ותמיכה של גופים פיננסים באמנים זו כמו תמיכה של הגוף בנשמה. גוף בלי נשמה לא שווה הרבה והדרך עוד ארוכה".

ניני, שמונה כהשפעות המוזיקליות המרכזיות בחייה את לאונרד כהן, פול סיימון וג'וני מיטשל, גורסת שבאמנות אין קיצורי דרך. היא מעדיפה לא לדוש בעניין יותר מדי, אבל היא ביקרה את הזמרים המזרחים הפופולארים בישראל וטענה ש"יש להם קול נהדר" אבל שהם "מקליטים חומרים נמוכים".

"זו לא האג'נדה המרכזית שלי, כי אני רוצה לקרב אנשים ולא להרחיק. לא עשיתי טעות כשאמרתי מה שאמרתי. זכותם של החבר'ה האלו לעשות את הבחירות שלהם, ופשוט יש להפריד בין זה לבין אמנות. אמנות מושכת את הקהל למעלה ולא יורדת אל הקהל למטה. ככה זה עובד בכל העולם ובוא לא נהיה מופתעים מזה. צריך לפתוח דלתות חדשות, לאתגר את הקהל ולהגיע לדברים חדשים. זוהי עבודה מאוד מאוד קשה. זה לא המסלול של הרבה מאוד זמרים מהז'אנר המזרחי או הים תיכוני. אולי יום אחד הם יבחרו את המסלול הזה, אבל כעת הם לא עשו את זה".

אגב, את עושה הרבה שיתופי פעולה, למה בעצם?

"הרבה משיתופי הפעולה האלו באים אלי, מסיבות כאלו או אחרות, דרך האמנים עצמם, דרך אמרגנים או תוכניות טלוויזיה. אני אוהבת מוזיקה ואמנות מעניינת אותי מאוד. אמנות או למות, אמרו פעם. אני תמיד מחפשת להאיר חדר נסתר בנשמה של אנשים ולא לעשות דברים סתם. בגלל זה אני לא מקליטה אלבום חדש בכל שנה. אני לוקחת את מה שאני עושה מאוד מאוד ברצינות ושואפת לרגש ולפתוח את הראש לאנשים ואת הלב. אני מרגישה שקיבלתי מתנה, שאני משתפת הרבה מאוד אנשים באיזה סוד שלחשו לי באוזן".

האם אחינועם ניני שונה מ-Noa, שם הבמה הבינלאומי שלך?

"לא, ממש לא. זו החלטה מתחילת הקריירה למצוא שם שיהיה קל להגות אותו. לא רציתי שיהיה מחסום ביני לבין הקהל בחו"ל. אגב, נועה בתנ"ך הייתה מבנות צלפחד, שהיה אדם עשיר מאוד. כשהוא מת והותיר אחריו 14 בנות, נועה ניגשה למשה רבנו ואמרה לו שהבנות מסוגלות לנהל את ענייני אביהם ואת הירושה. משה הסכים ובכך יצר תקדים משפטי לזכויות נשים. נועה נחשבת לפמיניסטית הראשונה. אישית, אני בחורה פשוטה מאוד, באמת. אין לי כמעט השכלה בכלל. יש בישראל נטיה מעצבנת להפריד בין העמך, בין אלו שבאו מהרחוב, לבין אלו האינטליגנטים, כאילו שזו קללה להיות אינטליגנט. אבל בכל מקרה, אפשר להיות בטוח שאני לא אחת מהאינטליגנטים. נולדתי בבת ים למשפחה תימנית. אין לי השכלה מיוחדת. כל מה שעשיתי בא בעשר אצבעות. לימדתי את עצמי לנגן בכלים שאני מנגנת, אני לא קוראת תווים והכל מגיע עם עבודה קשה, עם אינטואיציה ומהלב. מי שחושב שרק מי שלמד הוא אינטליגנט צריך לדעת שאפשר לעשות את הדברים ממקום אחר, ואני הדוגמה החיה לכך. בחורה פשוטה עם המון לב".