שוף

"מה דעתך שנלך ל-Bronx Zoo?", אני אומרת לפרופסור בבוקר יום ראשון, היום שבו הדבר היחיד המפריד בינינו זה הדפים הגדולים של "ניו-יורק טיימס". "אומרים שיהיה 50 מעלות", אני מנסה לשכנע, למרות שהתחזית צפתה 48. "אומרים שיהיה יום שמש מקסים", אני משתדלת עוד ולא שומעת התלהבות מאחורי כפולת "השבוע שהיה".

"כמה זמן לוקח להגיע לשם?", שואל הפרופסור בטון שממש לא מביע התלהבות. "42 דקות באקספרס ועוד 10 דקות הליכה", אני קצת מקצרת תהליכים.

"למה שנהיה סגורים בסאבוויי שלוש שעות (הוא מעגל למעלה) ביום יפה כל כך?", הפרופסור מעלה טיעון נגדי, ואני, שרוצה כל כך להראות לפעוטה "שוף" אמיתי, מבינה שהמכסימום שנגיע אליו היום יהיה גן החיות המקומי שלנו, בסנטרל פארק.

"אתה יודע מה? אתה צודק", אני נכנעת. "יאללה בוא נלך לפארק, יש שם את הינשוף הענק הזה...",

"זה שבולע יונקים ומעכל אותם במשך כמה ימים, או שבועות?", הוא עונה עם סרט אימה.

"כן, זה ממש", אני מתעלמת. "הקטנה שלנו חייבת לראות ינשוף היום, ואם בדרך היא תראה גם תוכי ופינגווין ואיזה צופית ואולי בעל כנף ורוד שדומה לפלמינגו, כל הציפורים מהאנציקלופדיה החדשה שלה יקומו לתחיה ונאחנו נצא הורים ממש טובים לשם שינוי".

הוא מרוצה מכך שהוא ניצל מהחוויה הברונקסאית, אני טובת לב שמצאנו בילוי משפחתי ליום הראשון השמשי הזה, והיא מאושרת שהיא הולכת לראות "שוף", יצאנו שלושתינו לכיוון המדגסקר המקומי שלנו.

המתבגרת ויתרה על התענוג, בהבטחה לפגוש אותנו מיד אחר כך בתערוכה החדשה של סינדי שרמן במומ"א.

כשהגענו לגן החיות קפואים (כי גם אם השמש אכן זרחה, לא נראה לי שהטמפרטורות חצו את ה-30 הנמוך), אנשי הגן בדיוק האכילו את כלבי הים. התרגשות רבתי! אבל אנחנו כאן הרי בשביל הינשוף, אליו הגענו אחר כבוד כדי לגלות הציפור האימתני גבוה על ענף, עם הגב אלינו, מאחורי מחיצת זכוכית. "שוף?" ביררה הקטנה בחשש מסוים. "לא!" תיקנה אותה ילדונת צעירה אחת שעמדה לידה עם משקפת של ספארי אמיתי. זה לא "שוף" זה owl. "לא!!! זה שוף!!!", צרחה עליה הגמדה שלנו, שאף אחד לא יגיד לה מה זה "שוף". אני ניסיתי לגשר עם הסבר שככה אומרים owl בעברית, שזאת שפה אחרת. המנומסת התרחקה לה מאתנו כשהיא ממלמלת לעצמה שהיא די בטוחה ש"זה לא שוף זה owl", והאימפריאליסטית הקטנה שלנו חייכה בשביעות רצון על כך שהאופוזיציה עזבה.

אחרי זה ניסינו לעניין אותה בקופים, בדוב הקוטב, בפינגווינים, אבל היא רצתה רק את ה"שוף". באיזשהו שלב היה כל כך קר שנזכרנו שאגף הציפורים הטרופיות אמנם מסריח מוות, אבל הטמפרטורה שם בהחלט מתאימה. איך שנכנסו לביתן הטרופי, עפה לי ציפור גדולה וורודה מילימטר מעל הראש, והפעוטה שראתה את היצ'קוק בעיניים התחפרה בעגלה וצרחה "הום, הום". נמלטנו מ"הציפורים" לציוויליציה שם המתינה לנו המתבגרת.

"הגל צדק", אמר לי הפרופסור בהתייחסו לפילוסוף הגרמני שלא ממש התרשם מהטבע. "לא רק שהכוכבים הם כמו צרעת על הרקיע, כל החיות האלה, והריחות האלה, בטח מעוררים בה זיכרונות פרה-היסטוריים. אין פלא שהיא רוצה הום הום...".

בדרך למומ"א, נזהרים שלא לחשוף אותה לסוסים החביבים שבקצה הפארק, שעל פי הפרופסור גם שייכים לעולם הטבע המסוכן והמאיים, הגענו למסקנה שטוב עשינו שלא נסענו עד לברונקס רק כדי לגלות שהפעוטה שלנו אוהבת חיות רק כשהן באנציקלופדיה, או כמו הינשוף הן יושבות גבוה על עץ, ללא תנועה או קול מאחורי זכוכית חסינת כדורים.

"שוף, שוף", פוקחת הפעוטה את עיניה, בדרכנו הביתה, שכן היא ישנה במשך כל סינדי שרמן המגניבה. "שוף בבית", אומר לה הפרופסור, שידע מראש שכל מה שהיא רוצה זה את ה"שוף" הדו-מימדי, שסבתא הביאה לה מארץ הקודש, מקופל היטב בין דפי האנציקלופדיה.