היהודי הנודד באירופה: יוזף רות
יוזף רות, הסופר היהודי שהגדיר עצמו כקתולי, כתב מעט ושתה הרבה עד שראשו נשמט על שולחן בית קפה פריזאי, נשכח מלב הקוראים הישראלים. כעת בהופעת תרגום לשתיים מיצירותיו החשובות, הוא מצטייר כמי שראה בשפה הגרמנית מולדת
כשמצמידים את השם "רות" לתואר "סופר", בדרך כלל מתקבל שמו של הסופר היהודי-אמריקאי הנודע פיליפ רות. אבל הרבה לפניו התהדר סופר יהודי אחר, לא פחות מוצלח, באותו שם משפחה, אלא שהוא כמעט נשתכח מלב: הסופר היהודי-אוסטרי יוזף רות. חייו של י' רות היו קצרים וקשים למדי: מהגר, שתיין מושבע, שמת בגיל 45 בבית קפה ברובע הלטיני בפריז, ראשו נשמט לפתע אל השולחן.
יוזף רות חי מעט וכתב הרבה, גם ספרות וגם עיתונות. הוא סופר שיודע לספר סיפור באופן מדויק ותמציתי אבל מלא דימיון והשראה .כעת רואים אור בעברית בהוצאת סמטאות שני תרגומים חדשים ליצירותיו – "אגדת השתיין הקדוש" שבו נובלה באותו שם ונובלה נוספת, "מנהל התחנה פלמראייר" (בתרגום אהוד אלכסנדר אבנר), ו"יהודים נודדים" החצי-דוקומנטרי שלו (בתרגום יונתן נריאד).
מדוע החליט עכשיו עורך סמטאות, אוריאל קון, לאוורר את כתביו של רות? "חלמתי כמה שנים לפרסם ספרים של יוזף רות", אומר קון, "אפילו השתעשעתי במחשבה ליזום הוצאה לאור שתוציא אך ורק את ספריו. לא הבנתי למה יצירותיו המרכזיות - שהיו השיא האסתטי שלו - חמקו דווקא מעיני הקורא הישראלי, בעוד שבעולם רואים בו אחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20".
החצר האחורית של העיר הגדולה
כדי להבין מדוע נשמט רות מתודעתם של קוראי העברית העכשוויים, יש לחזור אחורה. יוזף רות נולד ב-1894 בעיר ברודי שבגליציה, וגדל באווירה תרבותית שגילתה סובלנות למיעוטים. במשך שנים רבות חי בווינה. בזמן מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר המלחמה החל לנדוד והגיע לברלין. הוא עבד שם כעיתונאי ופרסם כתבות, מאמרים ופיליטונים עם סגנון ייחודי משלו, תוך שהוא מעמיק את היכרותו עם השוליים - החצרות האחוריות של העיר הגדולה: בארים, בתי זונות, בתי מרחץ ציבוריים, שכונות מהגרים, חדרי אוכל לנזקקים.
ב"אגדת השתיין הקדוש" - הסיפור האחרון שכתב, הנחשב גם לפסגת יצירתו, מעין צעקה אחרונה או תפילה אחרונה, או פשוט צוואה - אפשר להיתקל בדמויות מן השוליים האלה. הגיבור הוא מהגר מזרח-אירופי בפריז, שתיין חסר ניירות וחסר בית, שישן מתחת לגשרים על גדת הסיין, עד שלפתע מתרחשת בחייו שורה של נסים, בזכות הקדושה תרז.
הוא מתכנן לסור אל הכנסייה על מנת להשיב לה את החוב שהוא חב לה, בסך 200 פרנק, אבל הרבה דברים אחרים קורים לו בדרך. "יהודים נודדים" הוא ספר שונה לגמרי, ספק לירי ספק תיעודי, שמתאר את יהדות מזרח אירופה בשנות ה-20 של המאה ה-20, וקצת מנבא את העתיד לבוא.
ב-1925 עזב רות את ברלין. ב-1928 אשתו פרדריקה אובחנה כסכיזופרנית, דבר שרושש אותו נפשית וכלכלית. עם עליית הנאצים לשלטון נכלל שמו ברשימה שחורה של 110 "סופרים אסורים". חברים יהודים או קומוניסטים שלו נרדפו או נרצחו או השתגעו. ב-1933 עזב את גרמניה, והמשיך לנדוד.
במאי 1939 - חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה - נשמט ראשו אל שולחן בית הקפה הפריזאי, והוא מת כעבור ארבעה ימים, ככל הנראה מסיבוכים של אלכוהוליזם. מכיוון שהכריז על עצמו כקתולי, בדה רות סיפורים רבים ומרתקים על תולדות חייו ומשפחתו - הוא גם נקבר כקתולי בבית קברות לעניים בדרום פריז. בטקס ההלוויה המוזר נכחו יהודים אורתודוקסים, נוצרים קתולים, קומוניסטים ואוסטרים אוהדי המונרכיה - כל מרכיבי אישיותו הססגונית של רות.
רות זכור לקוראים רבים, בעולם כמו גם בישראל, בזכות הרומנים שלו"מארש רדצקי" מ- 1932 ו"איוב" מ-1929. במשך חייו פירסם 16 ספרים ובהם רומנים, נובלות וסיפורים, וגם אלפי מאמרים. יש משהו רב עוצמה בכתיבה שלו, שרוב הזמן עוקבת אחרי גלותו ונדודיו מעיר לעיר וממדינה למדינה, נדודים בין בתי מלון, נשים, אנשים ואכזבות, כשהמולדת היחידה שלו - מבטחו היחיד - הוא השפה הגרמנית.
כנגד הרוח הציונית
בשנות ה-60 זכה רות לקריאה מחודשת בגרמניה. בשנת 2000 כלל המבקר הגרמני מרסל רייך-רניצקי את ספרו "מארש רדצקי" ברשימת הספרים הטובים של כל הזמנים. כמה מספריו החשובים של רות תורגמו לאורך השנים לעברית. אז מדוע נשכח רות מלבם של קוראים ישראלים? אולי, בדומה לסופרים יהודים אחרים כמו מרטין בובר או סימון וייל, רות לא יישר קו עם הרוח הציונית. למעשה, הוא ראה בשאיפה לבית לאומי, לא רק חיקוי של הלאומיות האירופית, אלא חזרה של העם היהודי לשלב הקיום הפרימיטיבי שלו. הוא לא אהב את הנימה המתלהמת של העיתונים הציוניים, וגם לא את דימוי המכבי שהוצמד ליהודי החדש.
"עבורי, יוזף רות היה סופר שהפליא לפענח את נפשו של האדם הגלותי", אומר אוריאל קון, "הוא זיהה לפני כולם את המתח ואת ניגוד האינטרסים בין יהודי העולם ליהודי ארץ ישראל. מתח בין הרצון לבית לאומי ובין הנטיה של העם יהודי לארעיות. רות התפעל מהיהודי המשוטט, הנודד, המחפש, המהסס, המנוצח, אבל גם הפתוח עם התשוקה הגדולה ליצירה. הוא ידע בזמן אמת להעלות את המתח הזה על הכתב. כבר אז הדעות היו חלוקות: גרשום שלום העדיף את ארץ ישראל, וולטר בנימין בחר בניו יורק, אם כי התאבד לפני כן, סטפן צוויג הלך על ברזיל. רות אהב את אירופה".
מכאן אולי משפטו המפורסם: "אני צרפתי ממזרח אירופה, הומניסט, רציונליסט דתי, קתולי בעל מוח יהודי, מהפכן אמיתי".
"יש לי כמה השערות לגבי השאלה למה רות נשכח בישראל", מוסיף קון. "הטעם הספרותי שהביאו הסבים והסבתות מאירופה היה מורכב מקומץ סופרים מוגבל, מעין קאנון רוסי מורחב, רומנים ריאליסטיים מהמאה ה-19 בתוספת דמויות מפתח כמו קפקא או תומס מאן, לא הרבה יותר מזה. הספרות המודרנית, סוגות האקספרסיוניזם החדש כמו של רות, שהתמקד בהווה ובעתיד, ולא בנה עבר סנטימנטלי, לא התקבלו כאן בברכה.
"שנית, רות מייצג את ההפך המוחלט מה'אדם החדש' שאותו דימיינה התנועה הציונית. הוא היה דומה דווקא דומה ל'יהודי הגלותי הטפילי', עירוני ולא כפרי, אינדיבידואל ולא קולקטיביסט, שתיין כפייתי של אבסינט ולא בדיוק חקלאי שרירי שזוף".
אז מה בכל זאת מייחד את רות? "הוא מספר בחסד", אומרת פרופ' איטה שדלצקי, מומחית לספרות גרמנית. "הוא מיטיב לתאר אוירה ואנשים, ויש אלמנט מיסטי-נסי בכתיבה שלו. זה נמצא בכל הספרים שלו, והולך ומתחזק כל חייו עד השיא ב'אגדת השתיין הקדוש'. זו אגדה במובן של סיפורי קדושים - כמובן עם הרבה אירוניה כלפי הגיבור. כך גם ב'הלווייתן' שכתב בסמוך למותו, ושכדאי יהיה לתרגמו לעברית, שם הגיבור מגיע בסופם של מסעות, לאחר שהפך לסוחר אלמוגים, אל קרקעית הים - וביחד עם הלווייתן מחכה לביאת המשיח".
מה היה יחסו ליהדות?
"יחס לא מאוד קרוב. הוא הושפע מהתרבות הקתולית. הוא בא ממשפחה יהודית, אביו נעלם כשהיה צעיר. הוא היה סוחר ובאחת מנסיעות המסחר כנראה לקה בנפשו, התאשפז ונעלם. רות המציא סיפורים שאביו היה גנרל אוסטרי או אציל. הוא סיפר שבא מרקע עני אבל אמו ממשפחה אמידה. אמו דאגה שיקבל חינוך אירופי. הוא למד בבית ספר יהודי פתוח עם השכלה כללית, ובהמשך כבר למד בתיכון אוסטרי כללי, ואחר כך באוניברסיטה של ברודי ובאוניברסיטת וינה. ב'יהודים נודדים' הוא מתאר את ההווי של יהודי מזרח אירופה, רואים שזה לא ממש חי אצלו, אבל בחלוף השנים היתה לו יותר ויותר אמפתיה לעולם היהודי.
"אלמנט חשוב בכתיבה שלו נולד מחוויה שחווה בצבא - הוא עמד בתוך שורת חיילים כשעבר מסע ההלוויה של הקיסר פרנץ יוזף. בעקבות זאת הוא כתב את הרומן 'מארש רדצקי', הטוב ביותר שלו לטעמי, על שקיעתן של משפחות אצילים ושל הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בערוב ימיו הוא עזב את עמדותיו הסוציאליסטיות, וראה דווקא בקיסרות מסגרת חיים טובה יותר".
רות ידע לתאר עולם אירעי שבו קורסים הגבולות הלאומיים, אבל גם האנושיים. "בהיותי אדם ארעי
באופיי, לא יכולתי שלא להזדהות עם יצירותיו", אומר קון. "הוא הזכיר לי גיבור ילדות אחר בתולדות העם היהודי - יוחנן בן-זכאי. בתקופת בן-זכאי בית המקדש עמד לקרוס, כולם היו מושחתים, לחמו אחד בשני. בן-זכאי הוצא מירושלים בתוך ארון מתים. בריחתו ליבנה, אל מחוץ לתחום הממלכתי והריכוזי של ירושלים, היא זו שאיפשרה את ההישרדותו התרבותית של העם כולו. כי הוא ביטא - כמו רות שברח לפריז - אפשרות אחרת, חשיבה יצירתית. הרי אם כולם היו נשארים אז בירושלים, לא היה מי שיספר את הסיפור".
כיום נחשב רות באירופה לסופר חשוב בשפה הגרמנית. באוסטריה אפילו הנפיקו בול עם דמותו. יצירותיו נלמדות בבתי הספר, כותבים עליו עבודות אקדמיות, מתקיימים כנסים על ספריו. לא מעט סרטים הופקו על פי ספריו. פרופ' שדלצקי מזהה אותו עם התכונה העגנונית של מספר סיפורים יהודי, רק בלי הרבדים הלשוניים הייחודיים לעגנון. "גרשום שלום אמר פעם על עגנון שאין אצלו מחשבה מופשטת - את הכל הוא מתרגם לסיפור, ובעיני רות עשה דבר דומה. הדברים ישנם, רק שהם מתורגמים לתוך הסיפור. ולכך מתווסף האבסורד, הנופח האגדי".
"נראה שבאירופה יוזף רות קיבל את המקום שמגיע לו", אומר קון, "עכשיו אצלנו הגיע הזמן להניח למחלוקות, האם בית לאומי זה טוב או רע, האם הוא אהב או לא אהב את הפוסטרים של הקרן קיימת, זה לא ממש משנה. הגיע תורו של יוזף רות בישראל".
