שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עמוס עוז: "בין חברים" ובין הספרים
    בקובץ הסיפורים החדש שלו "בין חברים", חוזר עמוס עוז אל סיפורי "ארצות התן" והופך את הפשוט למופשט. נסים קלדרון קרא אותו אז ועכשיו, מצא בו נוסחה - והטיל ספק בעצם קיומה

    על שער הספר "בין חברים" מופיע עיבוד לעטיפת ספרו הראשון של עמוס עוז "ארצות התן". זאת הצעה, אוליף להשוואה בין ספרו הראשון לבין ספרו החדש -ולא בפעם הראשונה. גם בספרו הקודם של עוז, "תמונות מחיי הכפר", אפשר היה למצוא הרהור חוזר על מלאכת הכתיבה שלו. אלה ספרים-אחים, ובשניהם יש צבע, קצב ופרספקטיבה של מחשבה.

     

    "בין חברים". עטיפה שמתכתבת עם "ארצות התן" (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "בין חברים". עטיפה שמתכתבת עם "ארצות התן"

     

    הרבה מים זרמו בנהרות מאז 1965, השנה שבה הופיע "ארצות התן". 47 שנים לא שקטות עברו עלינו, ו-47 שנים של דרמה ספרותית עברו על עוז. הוא כתב הרבה - לא פחות מעשרים וששה ספרים - תורגם והתווכח הרבה. טוב שיש שקט בסיפורים שעוז מספר כעת. טוב שהעברית בהם עניינית. טוב שכל מה שאפשר להגיד פשוט הוא אומר פשוט, וגם בשביל מה שאי אפשר להגיד פשוט - הוא מחפש מילים לא-צבעוניות - שלא תהיה דרמה מיותרת.

     

    אריכות ימים היא אתגר לא פשוט לסופר. מה הוא יגיד עוד שלא אמר עד כה? שום כוח שבעולם לא יחזיר לו את הרעב הקדחתני של המתחיל והפורץ. אבל יש ציירים שנתנו לנו את מיטבם בציורי הזיקנה שלהם: הם שאלו את עצמם איך לצייר בשלושה קווים את מה שקודם ציירו במאה קווים. הם שאלו את עצמם מה העיקר, ומה יכול להיות מעניין - אבל אפשר גם בלעדיו. הם אמרו את המסובך באמצעות הפשוט, המינימלי. ולפעמים הפשוט הוא כל כך מינימלי שהוא נעשה מופשט כתמצית-הנפש, אותה תמצית שנמצאת בבסיס המהומה הפנימית של כל אחד מאיתנו. אותה תמצית שבגיל צעיר היא פצע צועק, ובגיל מבוגר היא "זה מה שאני, לטוב ולרע".

     

    עוז הבנאי

    אפשר לבנות מגדלים על גבי התשתית הזאת - ועוז בנה הרבה -  אבל אפשר גם לשלוח מבט בתשתית עצמה, ולעשות את זה בריכוז, בבהירות, גם בביקורתיות. אלה תכונות שהסער והפרץ של ההתחלות לא משאירים להן מקום. אני מוצא אצל עמוס עוז היום מה שאני מוצא אצל חיים גורי היום: תמצית צלולה של בגרות.

     

    איש שהגיע תורו להיות שומר לילה בקבוץ, פוגש אישה שיוצאת מאחד הבתים. היא ניגשת אליו ושואלת אותו: "מה היית עושה, יואב, אם היה יוצא לך לחיות כל החיים בלי הפסקה ליד מישהו שדוחה אותך?" הוא מקשיב לה. הוא רוצה להגיד לה משהו שיעזור לה. היא מבקשת שימצא לה חדר לישון בו הלילה. הוא מחפש. היא מודה לו בכך שהיא מקרבת את ידו לרגע אל גופה. הוא לא איש זקן אבל גם לא צעיר. גם היא לא צעירה ולא זקנה. לפני שנים רבות הוא חלם על האישה הזאת. מה יעשה האיש הזה בסיפור? יסדר לה חדר וילך. ימשיך לדבר אליה כמה משפטים באהדה שנזהרת מקירבה.

     

    הוא , למעשה, לא יעשה כלום. גם היא לא תעשה הרבה אחרי הלילה הזה. הוא יודע שהמקום קטן, ומחר ילחשו במקום לחישות עליו ועל האישה. גם בעניין זה אין לו מה לעשות. הוא יגמור את השמירה ויחזור את ביתו ואל אשתו. הוא ינסה להירדם.

     

    זה, בעיני, אחד הסיפורים היפים ביותר שעמוס עוז כתב מעודו. יותר מסיפור אחד ב"ארצות התן" ובספרים שבאו אחריו הם ואריאציות על הסיפור הזה ועל גרעינו. אבל אילו כתב עוז את הסיפור הזה לפני 47 שנה, הוא היה נקרא בשם הדרמטי "נוודים וצפע" או בשם הסקסי "אבן חלולה". היום קורא עוז לסיפור "בלילה". מילה שקטה, שלא מבטיחה סער ופרץ בעלילה. עוז היה אחוז סערה של נחשים מרעילים ואבנים רותחות, כאשר יצא לדרכו הספרותית. אני, כמו קוראים רבים, לא הייתי שוווה נפש לסערה הזאת. היא דרכה את חושי. היא גם הדליקה בי נורת אזהרה מפני דרמה חזקה מדי.

     

    בן חוקי וסוער

    היא הזכירה לי שאני אוהב את ברד'יצבסקי בגלל הנחשים והאבנים החלולות שלו, אבל גם נזהר ממנו. היא הזכירה לי שאני אוהב את עגנון רק כשכלב חולה פורץ אל תוך העלילות שלו ופורע בהן את הסדרים. עוז היה בנם החוקי של הסוערים והפורצים האלה, של מי שהרמוניה ומתינות ניראו להם הדיפלומטיה המאולפת של הנפש. גם העברית של עוז היתה מתוחה ושונאת-הרמוניה. איזו אש בערה בקצב המשפטים. איזו תזזית החזיקה את העברית ברסן.

     

    מה קורה בסיפור של עוז עכשיו? מהי התמצית השקטה שלו? מה קורה לאנשים שלא נותנים לעצמם שיקרה להם הרבה? ישעיהו ברלין פירסם ספר בשם "האנושות - בול עץ עיקש". המוטו לספר הוא משפט שכתב קאנט: "מבול עץ כה עיקש שממנו נעשה האדם - אי אפשר ליצור דבר שהוא ישר לחלוטין". אני חושב שבול העץ העיקש הזה הוא הנוסחה התמציתית גם של עוז. וזאת, פחות או יותר, הנוסחה: מישהו רע לו (הציבו בתוך הנוסחה אישה שבעלה דוחה אותה). הוא, או היא, מנסה לשנות משהו כדי שיהיה לו רע פחות (הציבו את הבריחה אל הלילה).

     

    מישהו שני, יכול להכפיל את השינוי, יכול להיאחז בשינוי שיעשה האדם הראשון כדי שגם הוא ישתנה וגם לו יהיה רע פחות (הציבו את שומר הלילה ואת ערגתו הישנה לאישה הזאת). אבל שניהם בולי עץ עיקשים. הם יודעים איך לעשות את העקום. הישר מפחיד אותם, מסוכן מדי, יביא אנרכיה אל אנשים שזקוקים לסדר יותר משהם מוכנים להודות שהם זקוקים לסדר. ויש עוד איבר בנוסחה, אולי האיבר החשוב ביותר: אין שום ביטחון בעולמו של עוז שהישר עדיף על העקום. מי שמאמין בכל לבו שהאדם הוא בול עץ עיקש, לא מאמין אפילו במחצית לבט (ולא נותן לגיבוריו להאמין) שיש בעולם הזה משהו שהוא "ישר לחלוטין".

     

    לכן כותב כעת עוז סיפורים שכמעט ויש בהם עלילה, אבל בסופו של דבר אין בהם עלילה. אנשים כמעט ועושים בספורים האלה מעשים, אבל הם לא עושים. אם יש סופר שעוז קרוב אליו ברוחו היום זה צ'כוב. גם אצלו כמעט נוסעים למוסקבה, כמעט מצילים בת שחף, כמעט קונים גן דובדבנים. אבל רק כמעט. המחזה הוא סיכוי לעלילה, אבל בסופו של דבר הוא לא עלילה.

     

    ואפשר לחזור אל ההצעה שבשער הספר: במה שונה עוז של "בין חברים" מעוז של "ארצות התן"? לא רק בנוסחה הזאת. הוא שונה גם בכך שעגנון קוסם לו היום הרבה פחות מצ'כוב. עגנון לימד דור שלם של סופרים, שסיבוך אנושי גדול מתורגם לסיפור בעל תחתית כפולה. אצל עגנון יש פני שטח הרמוניים ויש מרתף דמוני. עוז של היום לא זקוק לתחתיות כפולות. הכל כאן. הכל במישור ברור אחד. אין סודות אפלים. "האפלה ברורה כשמש", כתב פעם אלתרמן.

     

    אלכוהול פוליטי

    ועוד: עוז של ראשית הדרך שפך טיפות של אלכוהול פוליטי אל תוך תמציות הנפש של אנשים. ושפך טיפות של נברוזה אישית אל סדרי החברה. לא עוד. מי שרוצה לדעת את דעותיו הפוליטיות של עוז יקרא את ספריו הפוליטיים האחרונים. גם הפוליטיקה שלו בהירה יותר, צלולה יותר. אבל הסיפורים האלה אומרים שיש מרחק גדול, מרחק שראוי לכבד אותו, בין בול העץ העיקש שרובץ בין גבר לאישה בלילה אחד, לבין האמונות והדעות והמעשים החברתיים שאנחנו עושים. האישי הוא לא פוליטי והפוליטי הוא לא אישי. לכן "ארצות התן" היה גם ספר על הקיבוץ, על הישראליות ועל הערבים בשביל היהודים. לא כך "בין חברים".

     

    כאן הקיבוץ הוא רק מקרה פרטי אחד של נוסחה - אם תרצו נוסחה אישית מאוד, ואם תרצו נוסחה אוניברסלית. הוא מביא בסיפורים כמה קווים אלמנטאריים של חיי הקיבוץ, אבל רק כדי שהנוסחה לא תרחף בעולם ספרותי מדי, לא כדי שהקבוץ יקבל את חזית הבמה. יש ב"בין חברים" כמה סיפורים שבהם מתפתה עוז לטפטף טיפה עמדה פוליטית: טיפה של מפא"י ההיסטורית, או טיפה של האשמה ביהירות אשכנזית כלפי עולי המזרח. חבל שהוא עושה את זה. בשבילי זה לא עבד.

     

    שלישית, עוז של ראשית הדרך היה רב אמן של עיצוב דמויות. הגיבורים שלו זינקו מתוך

    הסיפורים-יצריים, ארכיטיפיים, עוכרי שלווה לא רק בשביל הקוראים אלא גם בשביל המספר. לא במקרה הוא כתב ספרים רבים בקולם של גיבוריו המתפרצים (הגיבורות המדברות היו מרשימות במיוחד). לא עוד. כעת שולט בכל הסיפורים קולו המרוחק, השקט, הקול שרכש את תבונת הפרספקטיבה. עוז לא נותן כעת לגיבוריו לצעוק באזנינו את צעקת הפגיעה שהם פוגעים בקיר שהם רצים אליו. הוא אומר לנו בקולו שלו, ועל אחריותו, ובשקט, שהם ירוצו אל הקיר ושהם יפגעו בו.

     

    ואולי אני מאיר באור קודר מדי את הסיפורים האלה? אולי הנוסחה של עוז מסובכת יותר? אולי נוח מדי למצוא בה רק את בול העץ העיקש שלא יתישר לעולם?

     

    בסיפור האחרון שבספר איש זקן וחולה מתעקש להמשיך לעבוד בסנדלרות. אישה צעירה רוצה בקירבתו. לא בגופו היא רוצה, אלא רוצה ברוחו, בעיקשות שבחלומו. בעיקר היא חפצה בגילוי אחד: הוא יודע אספרנטו והוא מקים חוג-ערב כדי ללמוד את השפה האוטופית הזאת, שפה שהתחביר שלה פשוט ואין בו יוצאי דופן, שפה שבה יבינו אולי פעם כל בני האדם את כל בני האדם. האיש מת. האישה לא הספיקה ללמוד ממנו אספרנטו. אבל אחרי ההלויה שלו "היה לה פתאום איזה רצון להגיד שתיים-שלוש מלים שקטות באספרנטו". אולי אנחנו לא רק בולי עץ עיקשים שלא יתיישרו לעולם?

     

    "בין חברים", מאת עמוס עוז. הוצאת כתר. 160 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמוס עוז. האישי והפוליטי
    צילום: קולין מקפירסון
    הטבות למנויים
    מומלצים