שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אבל למה את בוכה?"; 8 דרכים להתמודד עם בכי
    אתם "מאבדים את זה" בכל פעם שהילד בוכה? בטוחים שהוא עושה זאת רק כדי להשיג משהו? הגיע הזמן לשנות גישה. הבכי הוא אקט לגיטימי לגמרי, גם אם לא מדובר בתינוקות. אלי זוהר ניב מסיבירה איך תדעו אם הילד שלכם עושה עליכם מניפולציות ולמה מותר לבכות גם בלי סיבה

    את השיחה הבאה שמעתי בשבוע שעבר, בעודי משתרכת בתור אימתני שלא נגמר בסופר השכונתי שלנו:

     

    "תשמעי, הכל אני יכולה לשאת, הכל! עד שזה מגיע לבכי. זה גומר אותי! כשהיא מתחילה לבכות אני לא עומדת בזה. אני מוכנה לעשות הכל - רק שתפסיק. אני לא יודעת למה, אבל זה שובר אותי!".

     

    "אצלי זה תלוי. שיבכו כשהם נופלים ומקבלים מכה, שיבכו כשהם עייפים, את זה אני יכולה להבין. עד הבכי המניפולטיבי. מכירה את זה? זה משגע אותי! כשהם עושים את עצמם בוכים כי הם רוצים שאקנה להם איזה קשקוש בחנות, או שאשים לב אליהם - זה מוציא אותי מדעתי! ואם אני לא מתייחסת, זה הופך להיות יותר גרוע. הבכי הופך לצווחות כאלה שהשכנים שלי בטח חושבים שיש כאן אמא מתעללת".

     

    כתבות קודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

    6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר

    בן ה-9 רוצה לראות "האח הגדול". לאפשר לו?

    "אבל אבא אמר שכן"; מה עושים כשלא מסכימים?

    "אין יותר מחשב!": למה איומים ועונשים לא יעילים

     

    מזדהים עם הדברים? מהרגע בו ילדינו יוצאים לאוויר העולם, הם בוכים. כתינוקות חסרי ישע זוהי דרכם לבטא את רצונותיהם וצרכיהם, את חוסר הנוחות שלהם וחוסר שביעות רצונם, לתקשר עם הסובבים אותם. לשרוד. אם הם לא היו בוכים - ייתכן ולא היינו מבחינים שהם נזקקים למשהו.

     

    ה"משהו" הזה יכול להיות צרכים פיזיים כמו רעב, מיחושי גוף או אי נעימות פיזית (חיתול רטוב, חום, קור, כאב), אבל גם צרכים רגשיים באים לידי ביטוי בבכי: פחדים, אי נוחות, רצון להגנה ולמגע וכו'. בואו נזכור כי עד לרגע הלידה התינוק שהה ברחם, שזה סוג של גן עדן, בו הטמפרטורה תמיד מאוזנת, ההזנה קבועה ועקבית, התאורה רכה, הצלילים עמומים. יחסית למקום המושלם הזה המציאות אליה הוא מגיח קשה לעיכול: הרבה יותר מידי גירויים ותחושות, בו זמנית ובעוצמות בלתי מוכרות לו, הנחווים בעיניו כאיום ממשי. בכיו מזמן אותנו אליו, להיות שם, להרגיע אותו ולספק לו את המענה המבוקש.

     

    ישנם תינוקות הבוכים פחות וישנם המרימים את התקרה בצרחות. השונות הזו תלויה בטמפרמנט המולד של העולל וגם ברמת ההיענות שלנו אליו. תינוקות בכורים, למשל, לא צריכים בדרך כלל לבכות הרבה. מספיק 'פיפס' ענוג אחד ומייד אמא/אבא מגיעים בריצה לבדוק מה קורה. לעומת זאת, כשיש עוד ילדים בבית התינוק יצטרך להגביר את קולו על מנת לזכות בהתייחסות. כבר בשלב מוקדם מאוד תינוקות מבינים היטב עם מי יש להם עסק, איזה הורה יגיב מיד לבכי ואיזה לא. תינוקות להורים חרשים, למשל, יפתחו מהר מאוד התנהגויות אחרות על מנת להביע חוסר שביעות רצון.

     

    בכל מקרה, תינוקות בוכים הרבה מאוד (בממוצע כשעתיים ביום) וגם כשהם גדלים והופכים לפעוטות, ובהמשך לזאטוטים בגיל הגן, עדיין הבכי הוא חלק משמעותי מהתקשורת שלהם עם העולם, וכמובן איתנו, הוריהם.

     

    אז איך אתם עם בכי?

    מה נאמר ומה נגיד, לא קל לנו עם זה. ואיך יהיה קל? בכי מתקשר אצלנו באופן מיידי לעצב, לקושי, לבעייתיות, בדיוק ההיפך מכל מה שאנו מאחלים לילדים שלנו, ואת כל הקונוטציות המורכבות והשליליות האלה אנו משליכים עליהם, בלי להתבלבל.

     

    אלא מה? במהלך השנים בהם אני עובדת עם הורים אני מגלה שוב ושוב כי כל הורה מפרש את הבכי של ילדו באופן שונה וסובייקטיבי לחלוטין, הנגזר (כמה מפתיע) מעולמו האישי ומחוויות הילדות שלו, ובהתאם לכך הוא גם מגיב. יש, למשל, הורים המתייחסים לבכי כאקט תינוקי ומיותר שיש להיגמל ממנו כמה שיותר מהר. הורים אלו, מן הסתם, גדלו אף הם במשפחות בהן לא היתה התייחסות לצרכים רגשיים (מה שאפיין משפחות רבות של פעם), ובמהלך השנים לימדו עצמם להתכחש ולדחות מעליהם כל גילוי של חולשה ("במילא אני לא אקבל התייחסות לכאב שלי, אז למה לסבול?").

     

    הורים מסוג זה עושים הבחנה ברורה בין בכי מוצדק וכזה המוצדק פחות: "מה כבר קרה? היא לקחה לך את הצעצוע? מזה אתה בוכה? לא צריך לעשות סיפור מכל דבר!". הם מצפים מהילד שלהם להיות חסון ואיתן, לספוג בגבורה את הפגיעה ולהמשיך הלאה. וכשמדובר בבן, על אחת כמה וכמה: "מה אתה בוכה? מה אתה ילדה?". כן, כן, גם זה עדיין קיים. ציפיות שונות מבנים ומבנות. ודאי כשמדובר בביטוי של חולשה.

     

    הורים אחרים יפרשו בכי כאקט של תובענות, זלזול, חוסר הערכה וגם פינוק. מושג ארכאי, כוללני, שאני ממש לא אוהבת. הילד חושב שמגיע לו הכל? קשה לו לקבל "לא" ולכן הוא בוכה? אז כנראה שלא לימדנו אותו מספיק לדחות סיפוקים ולהכיל את התסכול שזה מייצר. זה באחריותנו ובבקשה להתחיל מרגע זה. מעבר לכך, בתוך התיחום שאנו יוצרים בין ה"מותר" וה"אסור" חשוב לפנק. זה הכי כיף! לנו וגם להם.

     

    קשה לנו גם כשאנחנו לא מבינים מאיפה מגיע הבכי. כאילו סתם, לא קרה שום דבר נורא, בוודאי לא בסדר גודל דומה לתגובה המוקצנת. הילד שלנו "מתפרק", ואנו מוצאים עצמנו ממש על הקצה: "די! תפסיק כבר לבכות!". המצב הזה, שבו אנחנו לא מצליחים "לקרוא" את הילד שלנו ובהמשך ישיר גם לא מצליחים "להציל אותו" ולספק מזור לכאבו גומר אותנו. הרי בפנטזיה אנחנו תמיד נהיה ההורים המושלמים היודעים מה, מתי ואיך. ועכשיו "הוא בוכה לי" ואני לא יודעת מה לעשות.

     

    מתחת לכל זה קיים קושי להתמודד עם החלקים הפחות משמחים וקלילים של החיים. אנחנו באמת רוצים לגדל את ילדינו באווירה שמחה ונעימה ולמנוע מהם כל סבל מיותר. קשה לנו לראות אותם כואבים, מתוסכלים ומצוברחים. אנחנו עושים כל כך הרבה (ולפעמים גם דברים מיותרים לגמרי) על מנת לספק לילדים שלנו את כל הטוב הזה, "רק שיהיו מאושרים", והנה עכשיו קשה לו והוא בוכה. ואני תכף בוכה איתו. וחוץ מזה, איך הוא יצלח את החיים עם הרגישות הזאת?

     

    אז הנה כמה דברים שחשוב לדעת ולקחת בחשבון כשמדובר בבכי:

     

    1. בכי הוא שפה

    גם עבור ילדים גדולים, גם כשיכולת הביטוי מפותחת, לא תמיד מגיעות המילים הנכונות בזמן של עומס רגשי. גם אצלנו, המבוגרים, אגב. לפעמים זה מרגיש כמו בליל של תחושות שאין להן פשר, אך מה שבטוח זה שיש כאן ביטוי של קושי - וזה לגיטימי.

     

    2. איך אתם מפרשים את הבכי של הילד שלכם?

    זו הבנה מאוד חשובה ומאוד אישית. לכל אחד יש את ה"סיפור" וההקשרים שלו. כשתצליחו להבין טוב יותר מה הסיפור שלכם עם בכי, תצליחו גם להתמודד ביתר פשטות עם הדמעות.

     

    3. למה אתה בוכה?

    שאלה מטרידה המעוררת לא פעם בכי גדול אף יותר. הורים יקרים, לילד שלכם אין מושג למה הוא בוכה כרגע. הוא מתוסכל, מאוכזב, עייף, לא מסופק או שסתם "כבד לו בנשמה". לפעמים תצליחו "להוסיף כתוביות בגוף הסרט" ולהבין מה עובר עליו, ולפעמים לא. מה שבטוח - כשאתם שואלים אותו את השאלה הזו זה רק מוסיף שמן למדורת התסכול.

     

    4. מותר לבכות בלי סיבה

    "זה לא סיבה לבכות!". מכירים את המשפט המעצבן הזה? למה מי החליט? מי מחזיק את התקנון המעודכן לשנת המס הנוכחית על מה מותר ועל מה אסור לבכות? מי יודע מה לגיטימי ומה לא? גם אם אין סיבה ברורה הנראית לעין - זה עדיין "חוקי". אם זה בא - כנראה שזה היה צריך לבוא. וכמו שזה בא - כך זה גם יילך.

     

    5. כשאת בוכה את לא יפה!

    כשאנחנו לא מאפשרים לילד שלנו לבטא את כאבו בבכי אנחנו בעצם מעבירים לו מסר מאוד בעייתי: "ככה אנחנו לא מקבלים אותך.

    תתאפס על עצמך, תבליג, ואז תבוא." האם אכן זה המסר שאנו רוצים להעביר? הוא לא בוכה לנו - הוא בוכה לעצמו. לא כל דבר קשור אלינו. כשהילד שלנו בוכה הוא עושה זאת ממניעים הקשורים אליו. מה אנחנו עושים עם זה? זו כבר החלטה שלנו.

     

    6. הפחד מאובדן האהבה

    כשאנחנו מביעים כעס על הילד הבוכה שלנו הוא חווה, בשנייה אחת, חוסר אהבה מצידנו. זה, מבחינתו, כבר סוף העולם. הנזיפה והציווי לחדול מהבכי רק מגבירים את חוסר האונים והאומללות שלו ובמקביל את הבכי. לעומת זאת, זה יעבוד יופי:

     

    7. אני תפקידי – לנגב לך את הדמעות

    אם אתם רוצים באמת לעזור לילד הסובל שלכם פשוט תכילו את הקושי שלו. בטאו זאת במילים חמות, בחיבוק אוהב, גם אם לכם זה נראה קטן וטיפשי. רדו לגובה שלו (באמת!) ובדקו איך העולם נראה משם. בוודאי שונה לחלוטין מהתמונה שאתם רואים. ככל שתשכילו באמת להיות שם - כך הוא יצליח מהר יותר להתגבר על הקושי ולייבש את הדמעות.

     

    8. ואם אכן יש כאן מניפולציה?

    זה אומר שהילד שלכם 'עלה עליכם' והבין שזו הבטן הרכה שלכם. וזה נראה (ונשמע) ככה: הוא בוכה המון, בכל פעם שרוצה משהו, בכי תמרורים מתמשך הנפסק בשנייה שהוא מקבל את מבוקשו. כן, זה-זה. עכשיו, כשאתם מבינים זאת, פשוט אמרו לו שאתם תשמחו לדבר איתו - כשהוא יפסיק לבכות ויבטא את רצונו באופן ברור ובוגר. כשהטריק לא יעבוד יותר - הוא פשוט יפסיק לעשות בו שימוש.

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בכי. כמו שזה בא - ככה זה הולך
    צילום: shutterstock
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים