סרטים סוג זין: הפין - כוכב קולנוע בהתהוות?
בהוליווד שמחים לפרגן לשחקניות שמתערטלות על המסך הגדול, אבל עדיין סולדים מחשיפת זרגים. את החרדה הזו בדיוק מנסים להכחיד ג'אד אפטאו ואחרים בעזרת קומדיות הוולגריות שלהם. האם הם יצליחו להפוך את הפין לאורח מקובל בבתי הקולנוע?
השבוע עלה לאקרנים בישראל הסרט החדש "בושה", ונשאלת השאלה - על מה הבושה הגדולה? האם זוהי החרמנות הכפייתית של הגיבור, שיש להתבייש בה? האם זוהי הבושה שמייקל פאסבנדר ודאי חש כשהוא מופיע בעירום מלא על המסך הגדול? ואולי זו בכלל הבושה שלנו, הצופים הזכרים שביננו - תחושות נחיתות שעולות נוכח המפגש עם אבר המין המפואר שמזדקר מולנו, וגורם לנו להרגיש קצת יותר קטנים? קנאת הפין? במקרה הזה, מדובר בקנאת הפיל.
השחקן האירי בן ה-34 כבר נחשף במערומיו ב"רעב" מ-2008 של סטיב מקווין, שם חזינו בו כאסיר כחוש, הנאבק בשלטונות הכלא ובגופו הקמל. היום, אחרי שכבר ביסס את מעמדו כסמל מין הוליוודי, הוא מתערטל שוב ב"בושה" (שגם אותו יצר מקווין) ומציג גוף שרירי מפותח וגאה, ובמרכזו כלי משחית לא קונבנציונלי - בו הוא מרבה להשתמש בסרט. מסתבר שתמרון מתכות אינה התכונה המוטנטית הכי בולטת של מגנטו, אותו גילם ב"אקס-מן: ההתחלה".
פאסבנדר הוא לא הראשון ולא האחרון שחושף את איבר מינו הענק על המסך הגדול, אך הוא כנראה הכוכב הגדול ביותר שמעז לעשות זאת בתקופה האחרונה, בלי לחשוש למעמדו ההוליוודי - מה שאולי פגע בו בטקס האוסקר ממנו נעדר. לפי מקווין, מי שנבחר לשחקן הטוב בפסטיבל ונציה על תפקידו ב"בושה", לא היה מועמד לפסלון זהב בגלל חרדת המין של האמריקנים. חרדת מין או חרדת פין? אולי בעצם באקדמיה החליטו כי לפאסבנדר יש פסלון מרשים משלו, הוא לא צריך עוד אחד.
הדרת זרגים
כל הסימנים מורים על כך שהפין, לא המיניות, היא הבעיה האמיתית של האמריקנים, ואין כמו אומת הפוליטיקלי קורקט לנסות ולהדחיק אותה. בעוד ששחקניות שמתפשטות על המסך ומשתתפות בסצינות מין פרובוקטיביות זוכות לפרגון אין קץ מצד קולנוענים ומפיקים הוליוודים, ואף לפרסים יוקרתיים וחוזים שמנים (גמול נאה על התערטלותן, כנהוג במועדוני חשפנות), המקבילים הזכריים מוגבלים בחשיפתם. מתי ראיתם את ג'ורג' קלוני או בראד פיט בעירום פרונטלי?
לאורך השנים כמובן שהיו בין השחקנים האמריקנים כאלו שאיפשרו הצצה למבושיהם, ולו לרגע. כך הארווי קייטל ב"פקד מושחת" של אבל פררה (1992), שחזר והתפשט כשנה לאחר מכן ב"הפסנתר" של ג'יין קמפיון, במאית שהפגינה חיבה לחשיפה גברית גם ב-2003 עם "תשוקה חותכת", הפעם עם מארק רופאלו. וינסנט גאלו הציג את הפאלוס שלו ב"בראון באני" (יש המעריכים כי מדובר בתותב), וגם מארק וולברג ופיטר סארסגרד הבליחו לשניונת במלואם ב"לילות בוגי" וב"קינסי" - התפקיד חייב.
למרות שהפין הוא סמל המיניות הגבריות - איבר שאדונים מכובדים הדגישו עוד לפני המצאת הגרביים ושנערים צעירים נוהגים להללו, להתגאות בו מתוך השוואה עם אחרים - הוא די נעדר מהעשייה השגרתית בהוליווד המתחסדת, ויש היגידו שובניסטית, שיוצריה מעולם לא הסתייגו מגוף האישה וחשיפתו המלאה.
בעוד שבאירופה, דרום אמריקה ואפילו ישראל, זרגים מעטרים את המסך מזה שנים רבות (מז'ראר דפרדייה הצרפתי, דרך ג'ונתן ריס-מאיירס האירי ויואן מקגרגור הסקוטי בתקופה הקדם הוליוודית שלו, ותמיד נמצא מי שיחשף בסרטי פדרו אלמודובר ולארס פון טרייר), הסרטים האמריקנים נשארו ברוב רובם נקיים: שרירי חזה? בוודאי. קוביות בבטן? כדאי. עכוזים דחוסים? עד בלי די. פין? זה כבר יותר מדי!
פיטר סארסגארד רגע אחרי החשפותו ב"קינסי"
פין זה כבר יותר מדי? המממ... זה בדיוק מה שג'אד אפטאו, טוד פיליפס, האחים פיטר ובוב פארלי ודומיהם היו צריכים כדי להזרים חיים בקומדיות המטורפות שלהם. הילדים הרעים של הוליווד לקחו את הפין מהשוליים, פתחו את הרוכסן והציגו אותו לראווה בפני צופיהם: חלקם הזדעזעו, רובם התפקעו מצחוק עד כדי דמעות. כמה פשוט זה נהיה להצחיק את הקהל. הצעירים החצופים של היום - מראים להם איבר ארוך לרגע קצרצר, והכל נעצר - אחרי זין לא בהכרח מגיע חטא.
קיצור תולדות הפין המוארך
למען האמת, הפין הוא ציר סביבו נסובו כמה סצינות בקומדיות נעורים קדומות יותר, וזה רק טבעי כי זה גם מה שעומד בראש מעייניהם ואגניהם של המתבגרים הפוחזים - קהל היעד העיקרי של הז'אנר. כך למשל ב"מסיבת רווקים", מסרטיו הראשונים של טום הנקס, שמגלם את ריקי גאסקו שעורך חינגת משוללת רסן לרגל נישואיו ובעזרת חבריו יוזם מתיחה. מתיחה שנמתחת לכמה סנטימטרים, באדיבותו של החשפן ניק דה דיק ("Nick The Dick"), שמוצג בקטע הבא:
חשפניות יוצאות מעוגה, חשפנים מלחמניה. "מסיבות רווקים"
סצינה זו ודמותו של ניק הן כנראה התרומה הכי גדולה של הקומדיה (בבימויו של ניל ישראל) לתרבות הפופולרית, אולם הדיק של ניק, שמחופש לנקניקיה בלחמניה, אינו מופיע כמובן. הערך הקומי שלו נטען מהסיטואציה שסביבו. הפין מרכז את מרב תשומת הלב של הדמויות (הגברים מפרגנים, הנשים נחרדות) וגם שלנו הצופים, אך הוא מופיע רק ברמז - עבה וארוך במיוחד.
כך שייט לו הפין ההוליוודי החמקמק דרך האייטיז והניינטיז כמו טיל בליסטי שלא נקלט ברדאר. ואז הגיעה המחצית השניה של העשור הקודם, ואיתו פיצוץ פאלי. תחילה הוא הזדקר והבליח בקומדיות גייז חצופות כמו "Eating Out" (למשל בסרט השני בסדרה "Eating Out 2: Sloppy Seconds" מ-2006, אנו חוזים במודל עירום בשיעור אמנות), ומשם המשיך למיינסטרים - אם כך אתם מגדירים את עיסת הוולגריות הגאה של הקומדיות המטורפות של הדור החדש.
מייק מאיירס ואליזבת' הרלי ב"אוסטין פאוורס 2". קרוב-רחוק
ב"בוראט" של לארי צ'ארלס מ-2006 צפינו בסאשה בארון כהן נאבק בקן דוויטיאן, כשפינו של האחרון מציץ מדי פעם מבעד לשכבות השומן שלו. סצינה זו היא כנראה הזכורה ביותר מסרט קאלט זה.
ב"סופרבאד" של גרג מוטולה, ג'ונה היל מתוודה בפני חברו מייקל סרה על סטיית ילדות נסתרת: איור זרגים. המוטיב הזה מילא את המסך בשלל רישומים וציורים של פינים בכל הצורות והצבעים. כאילו שהיל היה בעצמו נוכח באותה כיתת אמן מ"Eating Out 2". זרגים אלו ילוו אותנו גם על רקע הקרדיטים בסוף הקומדיה שהצליחה מאוד בקופות. ג'אד אפטאו, שנמנה על מפיקי הסרט, ראה כי טוב - והמשיך.
מאיירים פינים ב"סופרבאד"
כחודשיים לאחר יציאתו לאקרנים של "סופרבאד" ב-2007, הופיע על המסכים המיוזיקל הקומי "הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס" שביים ג'ייק קסדן והפיק אפטאו. באחת הסצינות, במהלכה משתתף כוכב הסרט ג'ון סי. ריילי, נצפה מאחוריו פין מזדמן. לא ציור, לא דימוי, פין אמיתי - אם משהו מסתתר פה, זה החיוך המגחך של אפטאו.
בדיעבד הסתבר כי הסצינה המקורית היתה ארוכה הרבה יותר, אך נחתכה בעריכה כאקט כואב של סירוס מבחינת אפטאו (לאחר מכן שיחזר אותה בסרט ה-"cockumentary" שיצר על הנעשה מאחורי הקלעים). "לפני יציאת הסרט, הצגנו את הסרט בפני קבוצת מבחן, ו-22 איש יצאו בעיצומה של הסצינה", הוא סיפר אז. "אני חושב שהלכנו יותר מדי רחוק עם הפין, למרות שניסינו הרבה זוויות כדי שלא ייראו יותר מדי אשכים".
למרות הכישלון של "הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס" בקופות, אפטאו הראה נחישות להמשיך עם מוטיב הפאלוס שלו על המסך הגדול. "אמריקה מפחדת מהפין וזה משהו שבכוונתי לעזור לאנשים להתגבר עליו", הבטיח, "אני אחדיר פין לכל סרט שאעשה מעתה והלאה. זה ממש גורם לי לצחוק שבימינו, בעולמנו הפסיכוטי, אנשים מוטרדים מצפיה באיבר כלשהו מגוף האדם. זה משעשע אותי".
מיסטר פין
אפטאו הבטיח וגם קיים. בסרט "קח את זה כמו גבר" ("Forgetting Sarah Marshall") מ-2008 חושף כוכב הסרט ג'ייסון סיגל את איברו הנימול. אדם סנדלר, ידיד קרוב של מפיק העל, סיפר כי השניים היו בצעירותם שותפים לדירה. בעוד שסנדלר נהג להסתובב עירום במטבח, בסלון ובמסדרון, אפטאו נשאר תמיד מכוסה, וסירב לכל התגרות מצידו של סנדלר להחשף בפניו - כמו אדם וחווה, כמעט. כשזה הציץ לו בשירותים הוא הבין לדבריו מה הסיבה. יש מי שיגידו שזו גם הסיבה מאחורי העיסוק האובססיבי של אפטאו בזרגים.
ג'ייסון סיגל מתפשט ב"לשכוח את שרה מרשל"
תהיה הסיבה אשר תהיה, הפין הפך לאחד האלמנטים הקומיים הפופולריים בקומדיות ההוליוודיות הגדולות של היום. ולמה לא? בניגוד ל"מסיבת רווקים" או "סופרבאד", הפין המדובר לא נזקק לשום הקשר. היוצרים למדו כי יש צפייה בקרב הקהל הצעיר לאימג'ים וולגריים, פרובוקטיביים וקיצוניים בבוטותם, וכך די בחשיפת איבר המין במלואו כדי להעלות חיוך על פניה הצופים - אקט מרדני נגד הממסד הוותיק, השמרני המתחסד.
וכך, הפין הזדקר לו בחצר האחורית של הקולנוע ההוליוודי ופרץ לתודעת כולנו מחדש בשנים האחרונות בשלל קומדיות מטורפות - מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" של פיליפס, דרך "רווקים לשבוע" של האחים פארלי ועד "את, אני והשאר"
שיצא לאחרונה (בהפקתו של אפטאו). ויש למה לצפות גם מצ'אנינג טייטום ומת'יו מקונוהיי ב"מג'יק מייק" של סטיבן סודרברג. וזה לא יעצר כאן: אף אמצעי מניעה של הרשויות לא תעזור לבלום את השטף הזה.
האם כך הצליחו אפטאו ודומיו להציל את אמריקה מעצמה? האם דימויי הפין שמצחיקים כל כך את האמריקנים הצעירים, יקלטו מתישהו כאימג'ים לגיטימיים גם בקולנוע המיינסטרימי של הוליווד? המקרה של פאסבנדר ו"בושה" מורה כי מוקדם עדיין לבשר על שחרור הפין, אבל הקומדיות הוולגריות משמרות לפחות את זיקפתו. ומי יודע, אולי נזכה לצפות גם בזו של קלוני ובראד פיט, עוד בימינו, כשהיא עדיין בשיאה.
