שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שהרה בלאו נערה למופת

    בשביל לכתוב את הרומן "נערות למופת", חזרה שהרה בלאו לחדר נעוריה בבני-ברק, לא רחוק מהאולפנה ומגן ה-93, שקרוי על שם מיתוס ישן. "האגדות והסיפורים עליהן אנו גדלים חזקים מאיתנו - הם מכשיר חינוכי שפעמים רבות הופך לשוט". טור אישי

    1.

    הם ציפו מאיתנו להיות נערות למופת. טובות, צייתניות, נקיות ומנומסות. כל הכפתורים רכוסים היטב, השסע בחצאיות הג'ינס סגור ומסוגר, העיניים מושפלות והמחשבות חפות מחטא. הם רצו שנהיה כמו הנערות המתות, המושלמות ההן. אבל אנחנו לא רצינו.

     

    "נערות למופת". מי בכלל רוצה להיות כזאת? (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "נערות למופת". מי בכלל רוצה להיות כזאת? (עטיפת הספר)

     

    2.

    מי בכלל רוצה להיות נערה למופת? בטח לא סופי דה-ריאן, גיבורת הספר "תעלוליה של סופי" וגיבורת משנה בספר "ילדות למופת", ממנו שאבתי את שם ספרי. קשה לי עדיין לעכל את העובדה שחוויות ילדותי הושפעו כל כך מספריה של הרוזנת דה סגיר, זו שכתבה על עולמן הנוקשה של ילדות נוצריות קטנות וטובות שחונכו אף הן להיות ילדות למופת. כנראה שכבר אז זיהיתי שם את התביעה הקולקטיבית הזו, את קריאת הקרב, "היי ילדה טובה!" כנראה שכבר אז רציתי למרוד בה. שהרי כאמור, מי בכלל רוצה להיות ילדה טובה?

     

    3.

    אבל במהלך הכתיבה חזרתי לשם, לממלכת הילדות הטובות - לאולפנא ההיא בלב בני ברק. חזרתי לשם בחוסר רצון כמעט, מתוך יאוש, מתוך נסיון לפענח את ההווה שהשתבש. לא רק אצלי, אצל כולנו, אצל כל הילדות הטובות. חוה, הגיבורה ברומן, משתתפת בחזרות למחזה המגולל את סיפורן של 93 נערות שמתו מות קדושים בשואה ובמהלך החזרות, משתנה אט אט הדינמיקה בתוך חברת הבנות הסגורה והאכזריות פורצת מהן.

     

    שהרי אין לך אכזרי יותר מנערות. הבנים יפרקו את האגרסיות שלהם במכות, במהלומות המכוונות היטב לשוק או לירך, אבל אנחנו? נערות קטנות ומחונכות שכמונו! נערות אינן יורקות או מכות, אבל נערות יכולות להשחיז ציפורניים, לזרוע הרס, להשפיל. נערות עשויות לעולל זו לזן את הגרועים שבתעלולים, והכל בחיוך.

     

    מישהי שאלה אותי פעם אם הייתי מלכת הכיתה. אני זוכרת שלא הפסקתי לצחוק. אבל אין להכחיש שנהניתי הנאה מיוחדת במהלך כתיבת דמותה של מיכל, מלכת הכיתה של "נערות למופת". למורת רוחי היא הלכה ונעשתה מושכת יותר מפרק לפרק, על חיוכה הבוהק, שערה הדבשי ורגליה השזופות הנתונות בנעלי התעמלות הלבנות לנצח. למרות התעללויותיה בגיבורת הספר, דומה שאיש מהקוראים (הראשוניים כל כך) לא תיעב אותה. כשחבר טוב אמר לי שזו הדמות האהובה עליו ביותר בספר - לא יכולתי לשאת את זה, אפילו שמדובר בדמות יצירת כפיי, הבוז למלכת הכיתה.

     

    3.

    אני נשמעת לכם עכשיו כמו בת טיפש עשרה, נכון? אין פלא. את הטקסט הזה אני כותבת בבית הורי, שעונה על גבי הכרים במיטת הנוער שלי. בשביל לכתוב את "נערות למופת" חזרתי לבית ההורים, בבני ברק, מרחק הליכה מהתיכון, מרחק הליכה מגן ה-93, מרחק הליכה מהזיכרונות, מרחק הליכה מגיל שבע עשרה. באופן מוזר, השיבה הזו דווקא היטיבה עמי.

    אני מביטה בהורי בחיבה חדשה, מקשיבה לשאלותיהם החוששניות, "נו, אז מתי נקרא את היצירה המוגמרת?" על פניהם חרוטות אותות הטראומה מספרי הראשון. אבל הפעם, במיוחד עבורם, הפכתי את גיבורת הספר ליתומה.

     

    במהלך הכתיבה תהיתי לא אחת, מה תחשובנה חברותי לתיכון, אבל לא יכולתי לשאול אותן, לא היה את מי. רובן נישאו, החליפו שמות משפחה וכמו נעלמו. אם הן תקראנה את הספר הן לא תוכלנה להבין, "זה מה שהרגשת אז?" אני יכולה לשמוע קולותיהן המופתעים. כנראה שהמסכה שהעטיתי על עצמי, היתה צמודה היטב לפני.

     

    4.

    ילדות טובות גדלות על אגדות. אני גדלתי על אגדת 93 בנות "בית יעקוב" מקראקוב שהתאבדו יחדיו כדי שלא יטומאו על ידי החיילים הנאציים. לפי המסופר (לרוב בקול מלא יראה), הנערות נתפסו, נכלאו במשך שבועיים בחדר אפל והובהר להן שחיילים גרמניים עתידים "לבקר" אותן. כולן בחרו לבלוע רעל ולמות. אחת מהן,

    חיה פלדמן, השאירה צוואה שהתפרסמה לאחר מכן והרעידה את העולם היהודי מקצה אל קצהו. עצרות פומביות נערכו לזכר 93 הקדושות, קינות נכתבו בעיתונים, חמישה רחובות נקראו על שמן (בתל אביב, בחיפה, בנתניה, בראשון לציון ובפתח תקווה) ובבני ברק ניטע גן מיוחד, גן ה-93. גן שבו ביליתי חלק גדול מילדותי בעוד גופי מתנדנד בנדנדות העץ הישנות וראשי עוסק בחישובים, מה הרגישו הבנות הטובות כשבלעו את הרעל, ומה בדיוק עמדו אותם חיילים לעולל להן.

      

    5.

    כיום כבר יודעים שמדובר במיתוס, אבל זה לא משנה דבר. האגדות והסיפורים עליהן אנו גדלים חזקים מאיתנו. אגדות הם מכשיר חינוכי שפעמים רבות הופך לשוט. אגדות יכולות לגרום לך להשתוקק להיות ילדה למופת, ילדה שכל רצונה הוא להשאר טובה, שקטה, מנומסת וצנועה עד כלות. גם אם המחיר הוא לבלוע את הרעל. כתבתי את הספר עבור הנערה ההיא שהייתי, עבור כל אותן ילדות קטנות, זכות עיניים וצלולות מחשבה שכל רצונן הוא להיות נערות למופת. ואני אומרת לכן, אתן לא חייבות להיות כאלה, לא מוטב להישאר בחיים? 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שהרה בלאו. מוטב להישאר בחיים
    צילום: איריס נשר
    לאתר ההטבות
    מומלצים