שתף קטע נבחר

אגדה מרוקאית-מודרנית

סרטו השני של מרקו כרמל מגיע לפסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס, ומשלב את הווי ילדותו, אמונות תפלות ושיחות עם המתים

  

אחד הבמאים המעניינים והמוכשרים שיגיעו לפסטיבל הסרטים הישראלי השנה, יהיה מרקו כרמל, 46, שסרטו "אחותי היפה", יוקרן במהלך הפסטיבל. בסרט, שב הבמאי לאגדות שסופרו בבית המשפחה, בעזרת השחקנים: אוולין הגואל, ריימונד אמסלם ומשה איבגי. בראיון טרנסאטלנטי עם הבמאי, מתגלה אישיות מרתקת עם סיפור חיים קולנועי. למעשה סרטו הראשון (קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית, "הסודות של מישל" מבוסס על סיפור חייו. שחקו בו שחקנים צרפתים מבוססים.

 

נורמן עיסא, אוולין הגואל ומשה איבגי. (צילומים: רן מנדלסון) ()
נורמן עיסא, אוולין הגואל ומשה איבגי. (צילומים: רן מנדלסון)

 

"כתבתי את "אחותי היפה" בשיתוף הסופר עמנואל פינטו לפחות בהתחלה, ויש בו סיפורים שהסבתות שלנו היו מספרות. פולקלור שגדלנו עליו. ההורים שלנו שתקו ולא רצו שנדבר על הדברים האלו. הם התביישו באמונות התפלות."

 

במהלך הצילומים, שב מרקו לשכונת ילדותו באור עקיבא. צוות ההפקה, המצלמות, השחקנים ובעיקר איבגי, הפכו למוקד ההתעניינות ושיחת העיר. למרות שהצילומים נערכו בלילה, נדמה היה שכל העיירה הגיעה לצפות בצילומים. "בשבילם זה היה אירוע ממש. הם לא רגילים לראות מצלמות" נזכר כרמל, "כולם התאספו והגיעו לסט הצילומים וצעקו לאיבגי: הבורר, הבורר. היה קשה לצלם ככה".

 

הסרט עוסק בקשר בעייתי בין שתי אחיות שאחת מהן מתחתנת עם ערבי והשנייה מחרימה אותה בשל כך. הוא היה מועמד ל-11 קטגוריות של פרס אופיר וזכה בשניים.

 

כרמל נולד בישראל וכשהיה בן שנה ירדו הוריו (אמו תוניסאית ואביו אלג'ירי) מהארץ לצרפת ושם הוא גדל עד גיל 13. "כל ילדותי בצרפת הייתה בריחה לבתי הקולנוע" מספר כרמל, "היה שם בית קולנוע שהקרין רק סרטי אימה או גלדיאטורים. זה היה הבית השני שלי. אפשר היה לשבת שם כל הזמן והסרטים חזרו על עצמם. ישבתי שם שעות עם ההומלסים שהסתתרו מהקור עד שהיה נמאס לסדרנים והם היו מגרשים אותנו".

 

אוולין הגואל וריימונד אמסלם. עולם המטשטש בין מציאות ופנטזיה. צילום: רן מנדלסון ()
אוולין הגואל וריימונד אמסלם. עולם המטשטש בין מציאות ופנטזיה. צילום: רן מנדלסון

 

כשמלאו למרקו 11, נכנס אביו לכלא לאחר שהסתבך עם העולם התחתון בצרפת והורשע בביצוע של 36 מעשי שוד. כרמל מספר כי אביו לקח את התיק על עצמו כי היה הצעיר מבין חבורת השודדים. "סבתא שלי אז הגיע לבקר אותנו בפריז ונפטרה פתאום. אבי ביקש להגיע ללוויה שלה ואישרו לו. בהלוויה שלה הוא היה צריך להגיד קדיש והוא ביקש מהשוטרים לצאת מהבית כי אסור למי שאינו יהודי להיות בזמן קריאת הקדיש. כשהם יצאו, הוא קפץ מהמרפסת וברח".

 

המשפחה עלתה לארץ (עם האב הנמלט) והתיישבה באור עקיבא. מרקו היה אז בן 13 והוא זוכר היטב את קשיי הקליטה: "זה היה שוק תרבותי ומנטלי. מפריז עברתי לעיירה כמו אור עקיבא והכל היה זר ושונה. עברית למדתי מהילדים בשכונה ובבית הספר. לקח לי הרבה זמן להתאקלם במדינה". באור עקיבא נרשם מרקו ללהקה מקומית בשם "אורות" שמטרתה הייתה לשמור את הילדים מהפשע ברחובות העיר. "התחלנו להופיע, ושם התחיל לקנן בי החיידק. רציתי להיות במאי".

 

כשמרקו היה בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, הוא התחיל לעבוד כמאבטח בתים בקיסריה במטרה לחסוך כסף ולממן לעצמו את לימודי הקולנוע. בקיסריה, הוא פגש את המלאך הגואל שלו, גבר צרפתי בשם ז'אק קונקייר. "הוא גר באזור ופחד להיכנס לבית שלו כי חשש שפרצו אליו. הוא ביקש שאכנס לבית ואבדוק שהכל בסדר. אז נכנסתי, ראיתי שהכל בסדר והתחלנו לדבר. דיברנו צרפתית והוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות בחיים, סיפרתי לו שהחלום שלי הוא לעשות סרטים, אבל אין לי כסף ואני חוסך. אז הוא אמר לי: אני אממן לך את לימודי הקולנוע, בתנאי שבסוף כל שנה, תראה לי את הפרויקטים שעשית ואם אני אראה שאתה רציני, אני אממן לך את השנה הבאה, עד תום הלימודים שלך". היה גם תנאי נוסף: "הוא ביקש שכשאני אהיה עשיר, אעשה את אותו הדבר למען שני צעירים אחרים המבקשים ללמוד קולנוע".

 

"יותר משקונקייר עזר לי עם הלימודים, מה שהוא הכי עשה בשבילי זה החומרים שהוא היה מביא לי ללמוד. הוא מילא אותי בספרות על הקולנוע, הביא לי המון חומר מאיטליה וצרפת. הוא העשיר אותי תרבותית ופתח לפני דלתות שהיו סגורות לפני כן".

 

מרקו מעיד על עצמו שאינו עדיין איש עשיר, אולם נותר נאמן להבטחתו ומממן את לימודיהם של שני צעירים ישראלים, האחת לומדת שנה שניה משחק והשני לומד שנה שלישית קולנוע.

 

את הסרט "אחותי היפה", צילם מרקו בחלקו באור עקיבא כשהוא משתמש בסיפורים המשפחתיים והאמונות התפלות שהיו רווחות במשפחתו ובמשפחות צפון אפריקאיות רבות. אם המשפחה ראמה (אוולין הגואל), היא אישה כנועה המדברת אל הקיר, שם היא מאמינה נמצאת רוחה של אמה המנוחה. רוברט בעלה (משה איבגי) מאוהב בסתר במארי, אחותה שנישאה לערבי. מארי חולה ומבקשת להתפייס עם אחותה, אך זו מסרבת לתחינותיה. בסרט, נעשה שימוש בשפה הערבית-מרוקאית, אליה עוברים השחקנים בצורה טבעית מעברית, כאשר עולים היצרים. "לקחתי את הדמויות לקיצוניות כדי לראות אם אפשר לסלוח לאנשים האלה".

 

 

ראמה מדברת אל המתים כאילו הם עדיין חיים. היא חוששת מהם ומנסה לרצותם בכל דרך אפשרית. "הסבתות שלי היו מדברות עם קירות ועם המתים" מספר מרקו ששאב את ההשראה לדמותה של ראמה מהן "הן היו מספרות לי את כל הדברים האלה ואני נורא פחדתי אבל הייתי גם מוקסם וסקרן. ההורים שלי לעומת זאת, נורא פחדו מהן. הם פחדו שיגידו שהן משוגעות והתביישו בהן ובאמונות שלהן. כולם התביישו מהמוצא שלהם ורצו להיות ישראלים. ההיאחזות בפולקלור הזה הייתה מקור ללעג. הנה הנשים הזקנות שמדברות לקירות, שמדברות עם המתים ועושות שחור. כל מיני טקסים שההורים שלנו לעגו להם ולא כיבדו".

 

“עברתי ילדות קשה, ויש לי עכשיו ילדים" מספר מרקו "אני נלחם בשדים שלי כדי להיות אבא טוב. זה גם מניע אותי בתור במאי. אני כל הזמן מדמיין אם הילד שלי היה נתקע לילה אחד באור עקיבא או בגבעת אולגה בלי מכונית, בלי כסף ובלי טלפון. אלה היו החיים שלי, היומיום שלי. כל מי ששיחק בסרט, עבר את זה, דרך ההורים שלו או דרך המשפחה שלו. איבגי, למשל, משחק את האבא, האציל בבגדים בלויים, ששולט בממלכה של כלום. לאוולין הגואל זה התפקיד הראשי הראשון בקריירה, והיא נתנה את החיים שלה בשבילו".

 

אוולין הגואל נולדה במרוקו ועלתה לארץ בילדותה, כך שהמעבר לערבית מרוקאית היה מאוד טבעי עבורה. ריימונד אמסלם, מספר מרקו, למדה מאוד קשה כיצד לדבר ערבית מרוקאית והשתמשה בשירותיו של מורה אישי. "גם איבגי לקח מורה אבל פתאום במהלך הצילומים, הכל יצא לו החוצה. הוא עצמו לא דיבר מרוקאית למרות שההורים שלו דיברו בבית, אבל פתאום זה יצא החוצה והוא התחיל לדבר בצורה חופשית. זה היה מדהים לראות".

 

על תפקידה בסרט, זכתה הגואל בפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר וריימונד אמסלם זכתה בפרס בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר.

 

הוא סקרן לדעת כיצד יקבל הקהל בארה"ב את סרטו, אך מדגיש שעשה את הסרט בשביל הקהל הישראלי ולא בשביל הוליווד. "רציתי לספר את הסיפור הישראלי האחר, לא רוצה לספר על ישראליות ביחס למלחמה או ביחס לכיבוש השטחים. אני לא יוצר סרטים כדי שיראו שאנחנו חיילים שקשה להם. אני לא עושה סרטים על ישראליות שמעניינת את העולם אלא על כזו שמעניינת את הישראלים. אני רוצה שאנשים יראו את הסרט ויגידו: וואו, חזרתי עשר שנים אחורה. איך ריגשת אותי".

 

לפרטים נוספים ולוח זמני הקרנות:

http://www.israelfilmfestival.com/films-and-tickets


פורסם לראשונה 14/03/2012 17:59

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מאוהב בסתר. משה איבגי. צילום: רן מנדלסון
מומלצים