"שמתי ברז למורה": המבריזן שלא היה מעולם

"הספורטאים, האופנוענים, החנונים, הסטלנים, הפריקים, השרלילות - כולם מעריצים אותו" (מזכירתו של מנהל התיכון מדווחת לו על התלמיד פֵרִיס ביולר, מתוך "שמתי ברז למורה", 1986).

ווידוי: בימי התיכון שלי, הייתי סוג של פריס ביולר. לא נכון. בימי התיכון שלי היה לי חבר טוב שהיה ממש כמו פריס ביולר. לא מדויק. בימי התיכון הכרתי מישהו שראה את הסרט "שמתי ברז למורה" ומאוד רצה, מה זה רצה, מת להיות קצת, אבל ממש קצת - כמו פריס ביולר. זהו.

כולנו רצינו להיות כמוהו: השובב הפופולרי מסרט הנעורים הבלתי נשכח, שעושה רק מה שבא לו, עובד על המורים, מזמבר את המנהל ובסוף מקבל רק חיוכים וצביטה בלחי. גם במאי הסרט ג'ון יוז ידע את זה. הוא ידע שימי התיכון המשמימים הם הכר הכי פורה לפנטזיות על מרד ושכל ילד שנרדם מול שיעור היסטוריה חולם על הברזה מתוחכמת ונסיעה במכונית פתוחה.

אז הוא לקח את מתיו ברודריק הצעיר והחתיך, הצמיד לו בחורה נאה, שם מעליו מנהל מפלצתי בשם אד רוני (ג'פרי ג'ונס המצוין) ובנה לו את כל התירוצים והתושייה להברזה מושלמת. כזו שסגורה עם פלומבה גם מול בלש מקצועי. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא הוסיף לו רשימת פינוקים בעיר הגדולה ויחד עם החבר הפחדן (כי כל מלך כיתה זקוק למישהו פחות מוצלח ממנו לידו), הוא מנסה להוכיח שלהיות תלמיד גרוע זה דווקא דבר משתלם. האומנם?

"שמתי ברז למורה". בנוי במיוחד כדי שנקנא

בסרט הדוקומנטרי המצוין "שמתי ברז למורה: הסיפור האמיתי" שישודר מחר (שבת, 17:10 בערוץ ביוגרפיה), שבים כוכבי הסרט ויוצריו לשחזר כיצד הכל נוצר. הסודות נחשפים לפרטי פרטים: משביתת תסריטאים שאיימה לחסל את ההפקה ועד שלל השחקנים שהיו אמורים לגלם את התפקיד הראשי במקום ברודריק (כמו ניקולס קייג' ואפילו ג'ורג' קלוני). אבל הדמות החשובה מכולן לא נמצאת שם: הבמאי ג'ון יוז, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים.

הפקת הסרט התיעודי גייסה לצורך כך קטעי ארכיון מראיונות עבר של יוז, אבל זה לא מספיק. בעיקר כיוון שהאובססיה שלו לסרטי מרד נעורים מרתקת ודורשת הסבר. גם ההבנה שלו בבניית מודל חדש של מלך כיתה ועיצוב דמותו של גיבור נעורים נערץ מעוררת שאלות רבות שנותרות ללא מענה.  אולי הכל נעשה כפיצוי על המראה המגה-חנוני שלו? אולי כי היה ילד לא מקובל? יוז לקח את הסיבות אל הקבר.

המנהל של ביולר. גם אנחנו רצינו לזמבר אותו (באדיבות: ערוץ ביוגרפיה)

יתכן שכוונותיו של הבמאי היו אכזריות יותר ממה שנדמה במבט ראשון - אולי אפילו מלגלגות, כיוון שגיבור הסרט מתוסרט היטב כמושא לחיקוי. ואנחנו? מה יכולנו לעשות כדי לחקות אותו? לפברק פתק מההורים? לספר על סבתא שלישית שנפטרה? ועם איזו פרארי בדיוק נקרע את העיר? מקסימום יכולנו לתפוס אוטובוס ולקוות שמישהו ינקב עלינו בכרטיסיה.

בעוד מספר ימים, מתיו ברודריק יחגוג חמישים. השחקן ששבר לכולנו את הלב והאגו נראה היום רחוק מאוד מאותו ילד שובב כל יכול. הוא עייף ולאה, ובניגוד לכוכבים אחרים (כמו מסרטי ג'יימס בונד או אינדיאנה ג'ונס), הוא התבגר שלא בטובתו.

כבר לא מגניב: ברודריק המבוגר מוכר את ביולר לטובת פרסומת למכונית

כפי שהוא מדבר על עצמו בדוקומנטרי שישודר מחר, אפשר להתבלבל ולחשוב שגילם בכלל את אחד המורים המעיקים. ואולי יש בכך נחמה. כי פריס ביולר מעולם לא היה פה, והטריקים שלו אף פעם לא עבדו באמת.

אולי היינו רוצים שזה יהיה אחרת, אבל מה לעשות - אלה שנמלטו מהשיעור לא היו

באמת מגניבים. התלמידים ה"קולים" כביכול היו בסך הכל ילדים נגררים שקנו מותגים כפי שהכתיבו להם בטלוויזיה. ואלה שהבריזו ממבחנים? לא בדיוק נהנו מהחיים כשהיו צריכים להשלים בגרויות.

פריס ביולר הוא חלום מתוק ואכזבה מתוקה עוד יותר. היינו צריכים אותו אז בשביל להתבגר קצת. היום הוא צריך אותנו בשביל הנוסטלגיה.