"שישה מיליון ואחד": השואה האינטימית שלנו

הסרט הדוקומנטרי "שישה מיליון ואחד" בבימויו של דוד פישר, עוסק בחוויות הדור השני לשואה ובפשפוש בזכרונות כואבים של ההורים מן העבר, בדרך לתובנות על התא המשפחתי שנוצר בצל התופת. הבמאי מתעקש להעמיק אל תוך היומנים שהותיר אביו יוסף פישר מחוויותיו באוסטריה של מלחמת העולם השניה. הוא יוצא למסע מעל ומתחת האדמה ספוגת הדם, וסוחף אחריו את האחים להרפתקה של גילוי מחדש של המשפחה. בפניכם, קטעים שלא נכנסו לסרט והסבריו של הבמאי עצמו. 

אף אחד לא רצה לפתוח את היומן של אבא אחרי מותו, כנראה משום ששתק כל חייו. לך תדע איזה שדים יקפצו ממקום שהיה נעול כל כך הרבה זמן. אני פתחתי. מטהאוזן, גוזן, גונסקירכן, מכות, רעב, קניבליזם, הומוסקסואליזם. השדים חגגו. כמה מקומות היו מוכרים לי מלקסיקון השואה הישראלי, אבל היו כאלה שלא שמעתי עליהם מימי, וכמו נלקחו מ"שר הטבעות" - הזויים, דמיוניים, חסרי ממשות.

נסעתי לשם עם מצלמה, רציתי להפוך אותם למציאות. אוסטריה קיבלה את פני קפואה. השלג הלבן שכיסה הכל נתן לתמונה אופי שחור-לבן. גם הדגיש את הבדידות שלי. פגשתי שם חבורה של כמה אנשים אמיצים - אקטיביסטים של זיכרון - שלקחו אותי למקומות שבהם אבא שלי עבד עבודות כפייה.

נעצרנו מול דלת הכניסה למנהרות. היומן של אבי לא פתר את התעלומה למה שימש מבוך של 8 ק"מ של מנהרות. לא ניתן היה להיכנס. על מה שקרה ביער גונזקירכן, במחנה שממנו שוחרר, אבי לא הצליח לכתוב. אז נסעתי לארה"ב ומצאתי את המשחררים האמריקאים. אבל גם הם סוחבים זכרון טראומתי. כשהתלוננתי שאבא שלי מעולם לא שיתף אותנו במה שעבר עליו, הם אמרו לי שעדיף שכך. שאין דרך לספר את הסיפור הזה.

האחים לבית פישר בעקבות יומני האב. מתוך "שישה מיליון ואחד" (צילום: אורית שמרת)

חשבתי שכאן הסתיים המסע שלי, אבל אז השלטונות האוסטריים הודיעו לי שהם מוכנים לפתוח לי את המנהרות. ליום אחד. עד כה, חצי דרך עשיתי לבד. את החצי השני כפיתי על אחיי, שלא הסכימו למסע הזה גם כשהיו בתוכו. אבל האבא שגיליתי ביומן הוא גם אבא שלהם. מרומים, מבולבלים ומתנגדים, גררתי אותם לתוך מערות, יערות וצריפים הרוסים כדי שניגע יחד במה שהיה נעול בתוך יומן. מצאנו את עצמנו מתווכחים לא מעט וחושפים כל מה שהיה לנו בבטן שנים. זה לא סרט על השואה, כי רוב הזמן צחקנו, ואין שום דבר מצחיק בשואה. זה סרט על אינטימיות נדירה, שהחליפה כאב בהומור מתוק ומר.

פיקניק בצל הזוועה

לאחר מסע ארוך ותובעני שבו צחקנו ובכינו, כאבנו והשתחררנו, ולאחר שהיה לי נדמה שכל המטענים האישיים המוטרפים כבר התפרקו בצחוקים אדירים ובמעט יסורים ודמעות, נשאר בעצם רק לאכול וללכת הביתה עלתה חווית הפיקניק בעצמתה על כל מה שיכולתי לצפות. שם מול הבית שבו גרים האנשים שנתנו לאסירים מרק והחיו אותם לרגע קט או לשנים ארוכות עלתה שאלת האחווה והאהבה בין האחים.

אז אם עד עכשיו לא השארנו אבן אחת בלתי הפוכה, הגיעה אחותי הגדולה ושמה לנו על מפת הפיקניק את השאלה הבלתי נסבלת: את מי הייתם מחפשים ראשונים מבין האחים, אם הייתם שורדים את השואה?

השואה של אבא, השואה של אמא

קשה לי להתבטא בנוגע לנושא זה, שהוא מאוד אישי. אני חושב שהקושי ניכר גם בצילום הקטע שבו נאלמתי וכמעט נעלמתי. ההליכה ביער גונסקירכן שבו היה אבי עד השחרור כמו כישפה ועדיין מעוררת צמרמורת. השיחה על הספסל היתה כמו שהות במקום ובזמן לא מוגדרים ולא באמת קיימים.

זכרונות מהבית סביב השולחן

זו הארוחה האחרונה בערב האחרון של המסע שלנו באוסטריה. באופן מפתיע, אחרי שבמשך כל המסע נמנענו מלגלוש לזכרונות וסנטימנטליות ודברנו על חוויות פנימיות עמוקות שלנו ובינינו, ישבנו בערב הזה והעלינו זכרונות על אירועים ספציפיים שהיו לנו בילדותנו ובנעורינו עם אבא.

אבא שיצא מהבית לעבודה בציוד מכני כבד של מקורות ביום ראשון לפנות בוקר והיה חוזר הביתה ביום שישי, רק כדי להיות איתנו כמו אורח של סופי השבוע. 

דריסת רגל ביד ושם

הארכיון של יד ושם כולל כרטיסיות מקוריות של מטהאוזן, אבל לא נתנו לנו גישה לצילום בארכיון ובמקום שבו שומרים את ארגזי העץ. חבל, כי הרגשנו שבמוסד המרכזי לא באמת מעוניינים לסייע בידינו לעשות סרט מעניין. יכול להיות שאם היינו היסטוריונים זה היה מספק.

את הסצנה היפה ביותר שם עשינו בהיכל השמות, שבו גיליתי לראשונה עדות כתובה שכתבה אחותו של אבא על הנספים בני המשפחה. מכיוון שבסך הכל לא נשאר לנו חומר מספיק מעניין מהביקור במקום, ויתרנו על הסצנות שצילמנו ביד ושם והסתפקנו בכותרת "תודה". 

מה קרה מתחת לשמיכה?

במסגרת הצורך שלי לדעת הכל על אבא ועל המסלול שהוא עשה, הגעתי לפרופ' ישראל גוטמן שהוא האורים והתומים בתחום השואה. עוד כוחו במותניו, אם כי הגיל כבר נותן את אותותיו. רק בשיחה איתו נודע לי שהוא למעשה שוחרר מאותו המחנה שגם אב שוחרר ממנו. סיפרתי לו על החוויה של אבא שלי באחד הלילות האחרונים שבהם נשאר בלי בגד ובלי שמיכה והוא כתב ביומנו: "נכנסתי מתחת לשמיכה של מישהו שלא גרש אותי, ואתם יודעים למה". סתם ולא פרש. 

אני ברוב בורותי, ואולי בשל סיבת נסתרות אחרות, ייחסתי את זה לחוויה הומוסקסואלית של אבא שלי, אבל גוטמן צחק עלי במלוא הפה. בין השורות, הבנתי ממנו שהאיש שלא גרש את אבא שלי, קרוב לוודאי, היה כבר גוויה.