חולצה של פנתינייקוס בפתח מערה של נזיר...
... על צוק בגובה 300 מטר. ככה זה כשאתה יוצא למסע ג'יפים בשקט של הרי יוון בדיוק כשאתונה בוערת: מידה מסוימת של סוריאליזם היא פשוט בלתי נמנעת
אנחנו עומדים מתחת לזוג אשכים גדול, וחומי מחליט שזה מקום טוב להתחיל לספר לנו על ההיסטוריה של יוון. אני אחרי טיסת לילה בלי שינה למרות ששתיתי, אז אני נכנס ויוצא מתוך ההדרכה כמו דולפין במים.
אני חושב שההדרכה נפתחה ב"פעם היה פה ים". רוב ההדרכות ההיסטוריות מספרות לך שפעם היה פה ים, אלא אם אתה בים, ואז מספרים לך שפעם לא היה פה ים. מכיוון שאין כאן ים, אני מניח שפעם היה פה.
אם קראתם את הכתבה שלי על טיול הג'יפים בנמיביה, אז חומי הוא המדריך שהתרסק שם במורד דיונה בניסיון לגעת בקקי מנוקד במקום שפעם היה בו ים. מחוץ לאפריקה, מתברר, הוא דווקא מתנהג כמעט נורמלי. את הטיול הנוכחי - שבוע ג'יפים בהרי יוון ואז קצת ערפיח באתונה - הוא מדריך תחת בחור בשם יזהר, שגם הוא עושה רושם טוב בינתיים. כולנו ניצבים תחת האשכים של לאונידס, המלך מהסרט "300" ונראה שגם ההשראה לסיפור “המלך הוא ערום". קריר במצר היבשתי תרמופילאי, במונומנט הברונזה לזכרו ולזכר 299 הספרטנים האחרים.
חומי אומר שלמעשה היו 304 ספרטנים שנלחמו כאן ב-480 לפנה"ס מול מאות אלפי החיילים הפרסים, ולא 300 כמו באגדה ובסרט. כן, אני יודע, לא צריך להיות קטנוני. העניין הוא שהצבא הספרטני נחלק לפלוגות של 100, ותחת לאונידס היו שלוש כאלה, אבל לכל פלוגה היה גם מפקד. ביחד זה יוצא 304. זה פרט שאפשר לציין כשהנושא עולה אם אתה רוצה להישמע חכם, אבל הוא בטח לא נכון, כי מצאתי לו סימוכין רק בוויקיפדיה העברית וזה לא אומר כלום. בכל מקרה, זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שתושבי ערי המדינה של יוון התאחדו סביב משהו שלא מחלקים בו מדליות, אז חוץ מהספרטנים נלחמו גם איזה 7,000 יוונים פושטים. הם לא נכנסו בפריים.
מאחורינו הרים, מולנו עצים ואחריהם ים. בסוף כן יש ים - העצים הסתירו לי קודם - אבל תמיד ישנה האפשרות ש"פעם הוא הגיע ממש עד כאן, איפה שאנחנו עומדים עכשיו". ואנחנו עומדים עכשיו מתחת לאשכי הברונזה של לאונידס, מול לוח שיש שכתוב עליו ביוונית "בוא, קח אותם!". לאונידס אמר את המשפט הזה לשליח מלך פרס חשיארש, שיש האומרים שהוא למעשה אחשוורוש ויש אחרים שלא אומרים את זה.
לאונידס לא דיבר על האשכים שלו. מלך פרס הגיע עם צבא של 300 אלף, ודרש ממנו ומ-300 הלוחמים שלו להיכנע ולהסגיר את כלי הנשק שלהם בתמורה לחייהם, או לכל הפחות בתמורה למוות פחות רע. לאונידס ענה לו "בוא, קח אותם", וכמובן שחשיארש הזה בא ולקח אותם, ואז המשיך איתם לאתונה ושרף אותה עד היסוד. אבל היה סרט נחמד.
מעניין אם ספרטנים הוציאו גימ"לים. ילידי ספרטה הבריאים, שלא נידונו למות מרעב בשיממון, היו מתחנכים מגיל שבע בבית ספר שנקרא אגוג; זה היה מקום קשה שבו היו מרעיבים אותם ומעודדים אותם ללכת מכות אחד עם השני עד גיל 29, אז הם היו משתחררים לחיים האמיתיים ומיד מתים מזקנה. אפילו האנשים באתונה של 500 לפני הספירה חשבו שהם מטורפים לגמרי. אני בטוח שרוב הספרטנים היו אוכלים גיריות, אבל קשה לי להאמין שבקבוצה של 304 אנשים לא היה אחד שאכל גיר, ואז חיכה שיעלה לו החום, ואחר כך הוא הלך לחופ"ל, והחופ"ל בעט אותו מצוק.
תראו תראו
נכון שאומרים הרבה דברים על יחצ"נים, אבל אף אחד מהדברים האלה הוא לא טוב. דקה ויום לפני שעליתי על הטיסה ליוון אני מקבל טלפון מבחור שאני לא מכיר. הוא אומר לי שהוא היחצ"ן של Tripology, חברת הטיולים שתיאמה איתנו את המסע ללא יד יחצ"ן כבר לפני שבועיים, ושיש לו רק דרישה אחת: שאציין את השם המלא של יזהר גמליאלי, הבעלים.
יחצ"ן, מעצבן ככל שיהיה, אמור לדעת שאם יש דבר אחד שבטוח יצוין בכתבה על טיול ג'יפים ביוון זה שם האיש שמארגן את טיולי הג'יפים האלה. גם אם אני אתדרדר עם הג'יפ מצוק, המילים האחרונות שאקליד יהיו: "ואני רוצה לציין את יזהר גמליאלי! וגם, אל תקלידו בנהיגה!".
אבל לא יכולתי לומר את זה. זה יתפרש כהסכמה, ואנחנו בבלייזר לא נכנעים לדרישות שמונחתות עלינו יום לפני יציאה לכתבה, אלא אם באמת מדובר בטיסה במחלקת עסקים ובמתנה ממש שווה בסוף. הסברתי למשהו בסגנון הזה ליחצ"ן, והוא הסביר שאם אני לא מסכים אז אני לא טס.
בשלב הזה עוד לא הכרתי את יזהר, אבל על בסיס ניסיון של שנים עם בני אדם ועם יחצ"נים, הנחתי שהוא יותר מציאותי מהיחצ"ן שלו. הדבר הבא שאני זוכר זה רוח קרירה, צמד אשכים מברונזה ואת חומי אומר משהו על ים.
זאת לא יוון שהכרתי. עמדתי לכתוב "זאת לא יוון שאתם מכירים", אבל אז נזכרתי שאין לי מושג מה אתם מכירים ומה לא. זאת יוון היבשתית, ואם להיות מדויק צפון-מערב יוון היבשתית, מול אלבניה ומקדוניה. בכל ארץ יש אזור שנראה כמו הירח ואחר שנקרא "שווייצריה הקטנה", והשווייצריה הקטנה היוונית היא די גדולה. אנחנו נוסעים ונוסעים על רכס הפינדוס, 2,000 ומשהו מטר בשמיים, בין אתרי רפאים של סקי. המיתון רוקן אותם, ועכשיו ממשיכים הרכבלים להיגרר למעלה ולמטה בשביל אף אחד. מעניין אם בשווייצריה יש אזור שנקרא שווייצריה הקטנה.
השטח הוא אלפיני, אבל הצמחייה ים תיכונית. 500 מטר מתחתינו נמצא חבל אגרפה, עם כפרים קטנטנים שאין אליהם גישה ברכב. כדי להגיע אליהם צריך לרכב על פרדות במשך 12 שעות מהחור הקרוב ביותר, בתוך מבוך של הרים, בורות ומצוקים.
הפירוש המילולי של "אגרפה" הוא "לא רשום". האימפריה העותמאנית לא הצליחה, וגם לא יותר מדי התאמצה, לכבוש את האזור שמעוצב כמו שדה קטל לפולשים. לכן היא גם לא מיפתה אותו. ההצלחה הכי גדולה של העותמאנים כאן הייתה הפעם ההיא שהם שיפדו על יתד איזה מנהיג מורדים מקומי, מהרקטום וכמעט עד הפה. במומחיות שפותחה במשך שנים השאירו אותו בחיים מספיק זמן בשביל לצלות אותו מעל אש פתוחה. אז בגלל זה אומרים שמלחמה זה גיהנום.
הרבה אנשי "חירות או מוות" הגיעו לאגרפה במשך השנים: לוחמים נגד הנאצים, פליטי מלחמת האזרחים הקשה שבכלל לא ידעתם - לא ידעתי - שהתחוללה ביוון בין 1945 ל-49'. בכלל, מתגלה לי שאין כמעט יווני בלי קשר ישיר לעצבות. תמיד חשבתי שלאורך ההיסטוריה, פלוס מינוס שנתיים במלחמת העולם השנייה, היה די כיף להיות יווני. אבל לא, הם היו בסך הכל מאוד אומללים. עוד רגע הם יכולים לקבל תואר יהודים של כבוד.
תעלו תעלו
הכפר אגרפה נמצא בקצה דרך עפר מפותלת של עשרות קילומטרים שלא מובילים לשום מקום אחר, נסתר לגמרי מהעין. עשינו שם צהריים אצל אנטוני, שמגדל את הפורלים שלו בעצמו בבריכת מים זורמים. פעם הייתה לו תחנת קמח כושלת, אבל אז הגיע האיחוד האירופי.
אתם מכירים את הסיפור. יוון רצתה להיכנס לאיחוד עד כדי בישול ספרי החשבונות שלה, והאיחוד מצידו היה צריך את יוון כמעצור דלת בפני העולם המוסלמי אז הוא אמר בסדר, וכולם דיברו על ערש התרבות המערבית ועשו אולימפיאדה יפה. אחד מתנאי הסף דרש מיוון לקצץ את הנתח שתופסת החקלאות בתוך הכלכלה שלה; בשלב הזה הגיעו אנשים בחליפות לביקורים אצל תושבים רבים באזור ההררי־חקלאי, וביקשו יפה שיעזבו אותם מגידולים ויקימו בתי קפה או צימרים בתמורה למענק. הם הבטיחו המוני תיירים. אנטוני הלך על מסעדה. הוא סיים לבנות אותה דקה לפני המיתון, והתיירים לא הגיעו. גם המענק לא. המקום נראה מוכן היטב לפלישה עותמאנית: חבוי. שומם.
אחרי ארוחת הצהריים מחליקים הג'יפים שלנו על קרח במורד מעבר הרים, 30 ס"מ מתהום שיכולה להרוס ליזהר את הכתבה. פתאום עוצרים. יזהר יוצא מהג'יפ שלו וניגש אחורה אל שלי, פעמיים בדרך גולש מטר וחצי אחורה, עד שהוא נשען על המראה ושואל אותי אם אני רוצה שהוא ינהג את 400 המטרים הבאים. אני מודה לו, אבל אומר שאסתדר. הוא מדריך טיולי ג'יפים, אבל אני גבר, וזה מה שאנחנו עושים.
"אז אני אסמן לך את הדרך, אבל אתה חייב לעשות בדיוק מה שאני אומר, לא משנה כמה זה נראה לך לא הגיוני וכמה זה נגד האינסטינקטים שלך".
"אין בעיה, אני רגיל מאשתי".
מצוקי מטאורה הם מקום שנראה כמו שהוא נשמע: על שטח של כשני קילומטרים רבועים פרוסים בנדיבות עמודי סלע אפורים, ישרים ורחבים, בגובה של 300 מטר. הם נוצרו כתוצאה מתופעה גאולוגית מעניינת - אין שילוש מילים שמחלץ אנחות כמו "תופעה גאולוגית מעניינת" - שאשמח להסביר לכם עליה אם תביאו לי מימייה, חול, וקלסר עם שקפים.
"מטאורה" ביוונית זה "מן האוויר". לנזירים הקדומים שהגיעו לכאן נראו הסלעים האדירים כאילו נפלו מהשמיים, ובמאה ה-14 הם החלו להקים מנזרים על הפסגות. הנזירים טיפסו בידיים חשופות, וכשהגיעו למעלה שברו חלקים מהסלע ויצרו מהם לבנים לבניית המנזר. מזג האוויר הרס חלק מהמנזרים האלה, הנאצים הרסו אחרים, אבל שישה שרדו עד היום. הם מונחים שם באופן בלתי הגיוני, כמו כתר על הפסגות. מופת של שיתוף פעולה בין האדם והטבע, למען אלוהים.
מין כיכר אתרים כזה.
חוץ ממצוקים יש כאן גם מערות, שבעבר שימשו מקום מגורים לנזירים. לצד הפתח של אחת המערות, באמצע קיר חלק שנראה בלתי נגיש לחלוטין, תלויים המון בדים צבעוניים. זה פרי מסורת שהתפתחה בעיירה הקטנה ששוכנת למרגלות המצוקים: גברים שרוצים להוכיח את אהבתם מסכנים את חייהם בטיפוס, ואז תולים פיסת בד שמאותתת לאהובתם עד כמה הם לא בשלים לאבהות.
אני מסתכל על הבדים, ודי בטוח שאני מזהה שם יותר חולצות של פנתינייקוס מכל דבר אחר. רק המבט עושה לי סחרחורת.
אני כותב בחשבון הטוויטר שלנו: במקרה של אזעקת אמת יישמע בום ואנשים ייפגעו. זה לא קשור למצוקי מטאורה או לכתבה הזאת, אבל יאללה, מישהו כאן צריך לקדם את הטוויטר הזה.
תשמעו תשמעו
ליוונים יש אמרה: "לא משנה מה עושה הפרה שלי, כל עוד הפרה של השכן שלי מתה". שר התיירות של יוון אמר לי את זה. אני מקווה שזה לא יסבך אותו, כי הוא הפוליטיקאי הבכיר הראשון שפגשתי שלא דיבר אלי כאילו אני מפגר. אם זה כן יסבך אותו, לפחות זה ישמח את השכן שלו.
שר התיירות היה עשיר עוד לפני שנהיה חבר ממשלה, וזה נראה לי מזל גדול, כי קשה מאוד להתפרנס מהמיסים שמשלם העם שלו. בהקשר הזה יש חיבור בין ההיסטוריה של יוון, שהתנהלה כל כך הרבה זמן תחת כיבוש ו/או שחיתות, לאופי של היוונים - שבמובן מסוים איבדו את השייכות הלאומית שלהם, והם חיים בשביל עצמם ובשביל המשפחה שלהם והכפר שלהם, או מקסימום בשביל ועד העובדים שלהם. אה כן, וחוץ מזה יש עוד משהו שיווני חי בשבילו: בשביל הרגע.
בזמן שלטון הגנרלים היה אפילו אסור להסתובב בבגדים צבעוניים, אז כשהם נפלו ב-1974, בתי הקולנוע התחילו להקרין פורנו. עכשיו כולם מזדיינים עם כולן, ולפי מה שאני מבין, גם משקיעים בזה את כל הלב. מותר לעשן בכל מקום, פטריוטיות זה משהו שקשור למשחקים של הנבחרת, ואם יש יורו בכיס אז צריך לבזבז אותו. "קמצן" ביוונית זה מישהו שיש לו עקרב בכיס.
שר התיירות נפגש איתנו כדי לספר שיש מה לעשות ביוון גם בחורף, ואנחנו נפגשנו איתו כי לעיתונאים קשה לסרב לדרינק בהילטון בצהריים, אפילו שאתמול בלילה חזרנו למלון בחמש וחצי בבוקר. הייתה הופעה של אחד הכוכבים שלהם באיזה מועדון. האמת היא שהיה כיף, למרות שגם לכאן הגיע הקטע הזה של מוזיקה יוונית.
יש סיפור שלם עם המוזיקה. בשנות ה-20 של המאה שעברה, אחרי שהאימפריה העותמאנית התמוטטה ואטאטורק קבע את גבולותיה של טורקיה המודרנית, נותרו בה כשני מיליון אזרחים ממוצא יווני. אבל אטאטורק זרק אותם בחזרה ליוון, שם קיבלו את הפליטים כמו שבחיים האמיתיים מקבלים פליטים. הם מצידם התכנסו בבתי מרזח וכתבו שירי אהבה לאלכוהול, לחשיש, לאימא שהיא תמיד המולדת ולרחם המוגן שלה - ולבית המרזח עצמו, המקלט שלהם מהעוינות ומהאלימות שבחוץ. הם קראו לכל הקטע הזה רמבטיקו.
אפשר למצוא בבתי המרזח האלה את השורשים של מעגל הדיסקו. האדם במרכז המעגל, לרגע במרכז העולם, היה היחיד שרקד. כל השאר התכופפו ומחאו לו כפיים מגובה הנעליים. בסוף הערב הותר גם לנשים לרקוד, להתפרק, לעשות את כל מה שאסור להן בחוץ, ועד הלילה רוקדות צעירות יווניות כאילו משלמים להן בשביל זה. מה שמזכיר לי: הלכתי למועדון חשפנות באתונה. אל תלכו.
זה לקח לממשלה היוונית בערך עשור, אבל בסוף היא שמה לב לתרבות-הנגד שיצרו הפליטים. תחת שלטונו של מטאקסס נאסר השימוש בחשיש ונסגרו בתי המרזח, וזה הרחיק לכת עד כדי החרמת סולמות ומקצבים מסוימים ומעצר של כל אדם שנשא בוזוקי ברחוב. בתגובה, הרמבטיקו ירד למחתרת. הפליטים התחילו להתלבש באופן שהקל עליהם לזהות אחד את השני: מקל הליכה, שפם כמו של טורקים, מכנסיים מתרחבים. הבוזוקי עצמו התגלגל לבגלמה היוונית הקטנה, שאפשר להסתיר במעיל.
זה חצי מהסיפור.
תשרפו תשרפו
ב-1832 החליטו לראשונה האירופים שהיוונים לא מספיק בוגרים בשביל לטפל בעצמם. בלונדון נערכה ועידה שדנה בעתידה של יוון, ושם החליטו בריטניה, צרפת ורוסיה שהנסיך הבווארי אוטו יוצנח כשליט על המדינה. כדי להדגים מה בדיוק חשבו המנהיגים האירופים על עמיתיהם היוונים, אוטו הזה היה אז בן 17. הוא הגיע ליוון ב-1833, ומיד העניק את כל המשרות הבכירות לפקידים גרמנים. הייתם חושבים שזה מהלך מבריק שיושיע את יוון, אבל מתברר שזה לא התקבל היטב, הוביל למיסוי בלתי אפשרי ומשם לקריסה סופית של המדינה. ב-1862 הודח הנסיך אוטו בהפיכה צבאית. אבל רגע, בעצם אני עוד חייב לכם חצי סיפור על מוזיקה.
תגיד למישהו שהוא לא יכול לקבל משהו, והוא ירצה אותו. המוזיקה האסורה סיקרנה את היוונים, שאיתרו את מאורות הרמבטיקו ונכנסו לשמוע בעצמם את שירי האהבה והדחייה והעצב והסמים והאלכוהול הכי יפים שנכתבו אי פעם, שירים של אהבה למולדת למרות הכל. הרמביטקו היה מוזיקת המחאה נגד הנאצים, וכשפרצה מלחמת האזרחים, הקומוניסטים ניכסו אותה לעצמם. כשהיא נגמרה עם עשרות אלפי הרוגים, כולם רצו לשמוע אותה.
מועדוני הרמבטיקו המסורתיים היו מקומות שאם היית צריך להשתין במהלך שהותך בהם היית עושה את זה בפינה. העשירים הבינו שזה לא בשבילם והזמינו את האמנים החוצה, אל השכונות המבוססות. והאמנים באו כמו שאמנים באים, עם אלכוהול וכמה ג'וינטים בקופסת הסיגריות, והמשיכו ככה עד שאחרוני החלוצים של הרמבטיקו מתו בשנות ה-90, ומיליונים עברו מול הארונות שלהם.
היום, 76 שנה אחרי שאסרו להשמיע אותה, אין הרבה יוונים שלא אוהבים מוזיקת רמבטיקו משנות ה-30. עם חוסר הזדהות חברתי מובנה ו-20 וכמה אחוזי אבטלה, טורקים ששוב משחקים בשפם ואירופים שעדיין מחליטים בשבילם איך לחיות, זה די הגיוני.
אתונה מתלקחת בחוץ.
