איך נפרדים לשלום מחיית מחמד אהובה?

ברוב מדינות העולם המערבי נהוג לחשוב כי מותר החיה מהאדם הוא בכך שהחוק מתיר המתת חסד בבעלי חיים בלבד. המתת חסד מאפשרת לגאול בעלי חיים מסבל שאינו ניתן לריפוי. בעבור רוב בני האדם אמצעי זה אינו אפשרי, וחלקם נאלצים לעבור מסכת ייסורים קשה בטרם ימותו.

למרות גרעין האמת במחשבה זו, המציאות, כרגיל, מסובכת יותר. הדיון בנושא המתות חסד בבעלי חיים הוא מורכב ובעייתי מטבעו, ומהווה, לעתים קרובות, סלע מחלוקת בין וטרינרים, עמותות למען בעלי חיים, הרשויות הממסדיות השונות האמונות על רווחתם של בעלי החיים ועוד.

בנסיבות מסוימות, הצורך בביצוע המתת חסד עולה באופן טבעי במהלך המפגש המתקיים בין הבעלים של בעל החיים לווטרינר ואינו מעורר כל מחלוקת. בנסיבות אחרות, את הדיון בנושא יוזם אחד הצדדים, ואילו הצד השני אינו מסכים שקיים צורך בהמתת חסד.

במקרים מסוג זה, סופו של התהליך אינו ידוע מראש. בעל החיים אינו יכול, כמובן, להביע את דעתו בנושא. האם בשל היותו של בעל החיים צד פסיבי בעניין, אנו (הבעלים, הווטרינר) משמשים כדובריו, כאפוטרופוסים שלו, כשטובתו בלבד היא העומדת לנגד עינינו? כצפוי, התשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית.

המתת חסד – מדוע?

מספר סיבות עשויות לגרום לבעליה של חיית מחמד לפנות לווטרינר בבקשה לשקול המתת חסד. למשל, הבעלים עשוי לגלות אמפתיה והזדהות עם בעל החיים הסובל, ולהביע את חששותיו העמוקים מפני הסבל הנוסף הצפוי לחיית המחמד שלו בניסיון להאריך את חייה. 

רבים מבעלי חיות המחמד מביעים חשש מסוג זה כאשר הם מטופלים בבעל חיים הסובל מגידול סרטני, לדוגמה. לעתים הבעלים רואה בטיפול כירורגי ו/או כימותרפי עינוי מיותר לבעל החיים, טיפול שיוביל אולי להארכת חייו של בעל החיים, אך יגרום לאיכות חייו להידרדר בצורה דרמטית.

המילה "כימותרפיה" מעלה בעיני רוחם של הבעלים תמונות של סבל רב: בחילות, חולשה, ירידה בתיאבון ובמשקל ונשירת שיער, בדומה לתופעות הלוואי השכיחות בבני אדם בתגובה לטיפולים אלה. אולם, למעשה, מרבית הטיפולים האונקולוגיים המיועדים לבעלי חיים משמרים את איכות חייו של בעל החיים דווקא, לעתים תוך התפשרות על משך החיים שלו.

לעתים קרובות, כאשר הבעלים מקבל הסבר מקיף על הטיפול, מטרותיו, תופעות הלוואי הכרוכות בו וכו', הוא מסוגל לקבל החלטה מושכלת יותר, ובמקרים מסוימים הוא אף חוזר בו מבקשתו לבצע המתת חסד. תהליך דומה עשוי להתרחש במהלך התמודדות עם מחלות אחרות הפוקדות בעלי חיים, או כאשר בעליה של חיית המחמד מאמין באופן גורף, בדומה למחזיקים בדעה קדומה, שניתוח להצלת בעל החיים או להארכת חייו גורם לבעל החיים סבל מיותר.

הפנייה לווטרינר בבקשה להמתת חסד על רקע זה נעשית, במקרים רבים, על ידי בעלים של בעלי חיים החולים במחלות קשות וממושכות, אשר זה לא מכבר עברו תהליך דומה של טיפול בבן משפחה חולה שנפטר. במצב זה, מחלת בעל החיים מעוררת רגשות קשים, המכבידים מאוד על היכולת הפיזית והנפשית של הבעלים לשאת פעם נוספת בקשיים המהווים חלק מתהליך טיפול תובעני.

המתת חסד - עניין של נוחות?

עילה נוספת לפנייה בבקשה להמתת חסד של חיות מחמד היא טעמי נוחות שונים. במקרים מסוג זה, בעל החיים לוקה במחלה שאינה סופנית או שאינה מוגדרת כמחלה קשה, אך תסמיניה מכבידים על הסובבים (למשל, מחלות עור הגורמות להדפת ריח רע, מחלות הגורמות לחוסר שליטה במתן שתן ו/או צואה או מחלות הדורשות טיפול אינטנסיבי).

במקרים אלה, הווטרינר המטפל אינו יכול למצוא הצדקה להמתת חסד, מכיוון שבעל החיים נהנה מאיכות חיים סבירה וניתן להקל עליו את ההתמודדות עם המחלה. לפיכך, עלול להיווצר קונפליקט בין שני הצדדים האמונים על הטיפול בבעל החיים החולה. מאידך גיסא, יש מצבים שבהם הווטרינר עשוי לפנות אל בעלים של חיית מחמד בבקשה לבחון את האפשרות לבצע המתת חסד.

פנייה כזו תתרחש במקרים שבהם הווטרינר סבור כי בעל החיים סובל ואינו נהנה מאיכות חיים סבירה, וכי חובתו האתית מחייבת אותו לפעול למען המתת בעל החיים, על מנת להפסיק את סבלו. ההיענות לפנייה מצד בעליה של חיית המחמד אינה מובנת מאליה. לעתים ניצב הווטרינר בפני בעלים המסרב להיפרד מבעל החיים ומבקש להאריך את חייו ככל שרק ניתן.

מי צודק? מי מוסמך לקבל את ההחלטה? כיצד אפשר להחליט? מהו ה"קו האדום" שמעבר לו מוטלת עלינו חובתנו האתית להמית את בעל החיים? האם בכלל ניתן להגדיר קו כזה? המחוקק נתן דעתו על סוגיות אלו, אך נוסח החוק הוא כללי ביותר ועשוי לסייע לנו באופן חלקי בלבד.

חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), עוסק בכפיית טיפול או המתה, קובע: נוכח הממונה או רופא וטרינר עובד ציבור שהמנהל הסמיכו לכך, כי בעל חיים חולה או סובל, ואינו מקבל טיפול רפואי הולם, רשאים הם להעבירו למתקן מוגן או לצוות על המתתו, הכל לפי מצבו הרפואי. המתת בעל חיים תבוצע תוך מניעת סבל מיותר והבעלים או המחזיק ישאו בהוצאות ההמתה.

על פי לשון החוק, לחוות דעתו של הווטרינר השפעה מכרעת על תהליך קבלת ההחלטה בנוגע לצורך בהמתת חסד, וזאת בשל ההכרה במחויבותו הבסיסית של הווטרינר לרווחתו וטובתו של בעל החיים.

חוק הרופאים הווטרינרים, התשנ"א-1991, גורס כי: "שליחותו של הרופא הווטרינר היא למנוע ולהקל על סבלם של בעלי חיים, למנוע מחלותיהם ולרפא אותם". נוסח החוק מספק לווטרינר, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף, קריטריונים המסייעים לו להגיע להחלטה בנוגע להמתת חסד. קריטריונים אלה כוללים גם שיקולים של מניעת נזק לבעלי חיים אחרים או לאדם באמצעות פעולת ההמתה.

אחריות כבדה לווטרינר

ניסיוני כווטרינרית בישראל מעלה כי, על פי רוב, גם בעליה של חיית המחמד מייחס חשיבות רבה לחוות דעתו של הווטרינר בנוגע לצורך בהמתת חסד. על הווטרינר מוטלת, לפיכך, אחריות כבדה. במקרים מסוימים ההתלבטות שעמה מתמודד הווטרינר היא פשוטה באופן יחסי, והתשובה בנוגע לצורך בהמתה ברורה או כמעט ברורה.

כך, לדוגמה, במקרים שבהם מובא למרפאה בעל חיים הסובל מחבלה שגרמה לפגיעה קשה בתפקודי גוף חיוניים (פגיעה מוחית קשה, פגיעה קשה בעמוד שדרה, פגיעה אנושה באיברים פנימיים חיוניים), פגיעה שאינה ניתנת לטיפול או להקלה ומשמעותה גסיסה מתמשכת של בעל החיים בייסורים, או כאשר בעל החיים לוקה במחלה סופנית הנמצאת בשלבים מתקדמים, ומלווה בקשיי נשימה, זיהומים וכאבים.

התשובה לשאלה האם לבצע המתת חסד נחשבת לפשוטה גם במקרים שבהם מאובחנת דעיכה כללית וחוסר תפקוד של מערכות הגוף. במצב זה בעל החיים אינו מסוגל אף לעמוד על רגליו על מנת לעשות את צרכיו, אינו אוכל או אינו מביע כל עניין בסביבתו.

"איכות חיים" מול חיים

כאשר מדובר בתהליכים איטיים יחסית, ינסה הווטרינר להעריך את "איכות החיים" של בעל החיים שבו הוא מטפל. פרמטר זה משמש אותו בבואו להחליט האם רווחתו של בעל החיים טובה דיה על מנת לאפשר או להצדיק את החזקתו בחיים במשך תקופה נוספת או שיש לדרוש את המתתו.

את המושג "איכות חיים" אפשר לתאר כמאזן בין גורמים פנימיים לגורמים חיצוניים אשר יש להם משמעות כלשהי בעבור בעל החיים. כך, כאשר סך הגורמים בעלי המשמעות החיובית גדול מסך הגורמים בעלי המשמעות השלילית, אפשר להגדיר את איכות החיים כטובה. איכות החיים תיחשב כלא טובה או אף גרועה, כאשר המאזן נוטה לכיוון סך הגורמים בעלי המשמעות השלילית.

מעבר לנקודה שלילית מסוימת במאזן זה, קיימת נטייה ברורה להמליץ על המתת חסד, כשטובת בעל החיים עומדת בראש מעיניו של הווטרינר. בהמשך אחזור ואציע דרך להערכת איכות חייו של בעל חיים.

המושג "איכות חיים" צריך לשמש, אם כן, נר לרגליו של הווטרינר בעת קבלת ההחלטה הגורלית, והוא מצווה לראות לנגד עיניו את טובת בעל החיים. עתה עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו, הווטרינר והבעלים (או המטפל העיקרי של בעל החיים), אכן ממלאים כראוי את תפקידנו כאפוטרופוסיו ודורשי טובתו של בעל החיים בבואנו להחליט האם ראוי לבצע המתת חסד?

התשובה על שאלה זו אינה חד-משמעית או פשוטה, וקיים בה מרכיב תרבותי משמעותי. במחקר שנערך אשתקד בארה"ב התבקשו וטרינרים אמריקניים, הנבדלים זה מזה במשך הזמן שבו הם עוסקים במקצוע, להגדיר את המצבים שבהם הסכימו או סרבו לבצע המתת חסד.

הווטרינרים דיווחו כי נענו לבקשה ברוב המקרים. הווטרינרים ציינו שהשיקולים שהנחו אותם בהחלטתם להיענות לבקשה כללו את טובת החיה, לרבות חשש מנטישתה, הזנחתה או טיפול לקוי בה. בנוסף, הווטרינרים ציינו כי נענו לבקשות להמתת חסד בעקבות לחץ מצד הלקוחות או מצד עמיתים למקצוע (לרבות לחץ של וטרינרים בעלי מרפאות על וטרינרים המועסקים כשכירים במרפאתם).

עם זאת, חלק מהווטרינרים העידו כי אמנם לא סרבו להמית בעל חיים, אך לעתים הצליחו לשכנע את הבעלים להמשיך לטפל בו. כאשר הווטרינרים העריכו כי בעל החיים שהתבקשו להרדים הוא צעיר, בריא או אינו סובל, הם סרבו באופן מוחלט להמיתו. בנקודה זו אנו נדרשים שוב לדון בהגדרות של סבל ובריאות של בעל חיים.

האם סבל נפשי מוגדר כסבל? האם ייחשבו הפרעות התנהגות מסוימות כשוות ערך ל"מחלת נפש" ועל כן ייחשב בעל החיים כחולה? שאלות אלה נותרות, לצערי, ללא מענה ברור ומוחלט. במדינות צפון אמריקה, לדוגמה, פנייה של בעלים לווטרינר בבקשה לערוך המתת חסד של בעל חיים בריא, לכאורה, הנמצא ברשותו עקב בעיית התנהגות נחשבת ללגיטימית, ונענית לעתים קרובות בחיוב.

על פי התרשמותי מהמצב בישראל (הנושא נחקר כעת על ידי סטודנטיות לווטרינריה, בהנחייתי), בקשה להמתת חסד, המתקבלת מבעלים שברשותו בעל חיים שבריאותו תקינה, לכאורה, אך הוא מפגין בעיות התנהגות, אינה מקובלת ואינה נחשבת למוצדקת.

כיצד אפשר להעריך איכות חיים?

מידת בריאותו של בעל חיים, איכות חייו והסבל שבו הוא שרוי מהווים שיקולים הכרחיים בהחלטה על המתת חסד. אך כיצד אפשר להעריך את כל אחד מהגורמים הללו? וטרינרים רבים משתמשים ברשימת מדדים פשוטה יחסית, המסייעת להם ולבעלים להחליט על איכות החיים של בעל החיים במצב נתון.

רשימה זו כוללת שאלות על תאבונו של בעל החיים והרגלי האכילה שלו, יכולת הניידות שלו, מידת שליטתו בצרכים ומידת העניין שהוא מפגין במתרחש סביבו, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פיזית. בנוסף, נעשה ניסיון להעריך גם את מידת הסבל שבה שרוי בעל החיים כתוצאה מכאבים, מגבלות חושיות, קשיי נשימה, בחילות וגורמים פיזיים נוספים.

כאשר צפויה הידרדרות איטית בבריאותו של בעל החיים, חשוב לקבוע נקודות זמן שבהן תיבחן מחדש איכות חייו. המטרה אליה שואף הווטרינר היא להימנע מלהמית את בעל החיים מוקדם מדי מחד גיסא, ולא לגרור את סבלו של בעל החיים יתר על המידה מאידך גיסא. נשמע פשוט, אך במציאות אין הדבר כך.

לא תמיד קיימת הסכמה בין הווטרינר לבעלים על ה"קו האדום", שבחצייתו נדרשת המתה. כאמור, יש בעלים המתקשים להיפרד מחיה אהובה ומבקשים להחזיקה בחיים, בעוד שהווטרינר מאמין כי מצבה דורש ומצדיק את המתתה. במקרים אחרים הבעלים מחזיק בדעה כי החיה סובלת ויש להמיתה, בעוד שהווטרינר משוכנע כי אפשרויות הטיפול לא מוצו עדיין וכי ניתן לשמור על איכות חיים סבירה במהלך הטיפול.

במקרים מסוג זה לא יבצע הווטרינר המתת חסד, על מנת לשמור על אתיקה מקצועית. גם כאשר שני הצדדים מסכימים ביניהם, לא תמיד ברור איפה בדיוק עובר אותו "קו אדום", ומתי יהיו מי מהצדדים שלמים עם ההחלטה על המתת חסד.

למעשה, אני יכולה להעיד על עצמי שאף על פי שבכל מקרה שהובא בפני תמיד שקלתי בכובד ראש את כלל הגורמים לעריכת המתת חסד או לדחייתה, הרי שבמקרים מסוימים לעד תקנן בלבי התהייה: האם לא מיהרנו להמית? ואם דחינו את ההחלטה – האם בעל החיים סבל יותר ממה שהיה הכרחי? תהייה זו מייסרת גם את בעלי הכלבים והחתולים שעברו את התהליך הכואב הכרוך בקבלת החלטה קשה זו.

באפי נפרדת מהעולם

סיפורה של הכלבה באפי ממחיש היטב את הדילמה. באפי, כלבה קשישה כבת 17, סובלת מזה מספר שנים ממחלת לב, המתבטאת לעתים בשיעולים וקשיי נשימה. לפני כשלוש שנים עברה באפי אירוע עצבי-מוחי, שהותיר אותה עם נכות קלה המתבטאת בקשיים בשמירה על שיווי המשקל.

בשנה האחרונה באפי מטופלת במספר תרופות בשל מחלת כבד וסובלת מכאבי מפרקים ומפגיעה באחת מברכיה. בנוסף, באפי נאלצת להתמודד גם עם בעיה כרונית במערכת העיכול. אין ספק כי באפי היא כלבה לא צעירה ולא בריאה. מספר פעמים במהלך הטיפול ארוך השנים בכלבה, בזמן משבר רפואי, שיתפו אותי בעליה בחששם שסבלה של הכלבה כבד מדי, ותהו אם טובתה אינה מצדיקה המתת חסד.

לאחר ששקלתי את כל הכרוך במצבה של הכלבה, תשובתי הייתה תמיד שלילית. בכל המקרים סברתי כי ניתן להתגבר על המשבר ולהחזיר את באפי לאיכות חיים סבירה ואף טובה. לשמחתי, באפי אכן הצליחה להתגבר על אותם משברים רפואיים ולשוב לחייה בקרב משפחתה.

המשבר הרפואי האחרון שפקד את באפי היה שונה. עקב התדרדרות בתפקוד לבה, היא סבלה מקשיי נשימה ופעמיים, במהלך שבוע אחד, לא הייתה מסוגלת אף לעמוד. הסברתי לבעלים כי הסיכוי להחלמה ולשיפור משמעותי במצב כזה הוא קלוש, ולדעתי המתת חסד בשלב זה לא תהיה טעות.

המשפחה התלבטה קשות בסוגיה, ולבסוף החליטה לדחות את הצעתי ולהמשיך לטפל בכלבה. המשך הטיפול בכלבה לווה בחששות כבדים מצדי. באפי נלקחה אל קרדיולוג מומחה, שהעריך כי, על אף מצבה הבריאותי הרופף, טרם מוצו האמצעים שעשויים לגרום לשיפור במצבה הרפואי וכי עליה ליטול תרופות נוספות.

כשבאפי הובאה למרפאתי בתום הטיפול החדש שהותווה לה, היא עמדה על רגליה, נשימתה הייתה קלה ונקייה יותר, ובעליה סיפרו שהיא חזרה לאכול ולגלות בהם עניין. הפעם, לשמחתי הרבה, החלטתם של הבעלים התבררה כנכונה ותוצאותיה היו לשביעות רצונם של כל המעורבים בטיפול.

הניסיון לשמור על איכות חייה של באפי ולמנוע ממנה סבל מיותר היוו גורמים מרכזיים במערכת השיקולים שהתוו את המשך טיפול בה בכל אחד מהמשברים הרפואיים שפקדו אותה. במשבר האחרון, העלו בעליה של באפי בפני את הקושי הרב שלהם להיפרד מהכלבה. שיקול זה הטה, בסופו של דבר, את הכף כנגד ההחלטה לבצע המתת חסד.

עם זאת, יש להדגיש שגם כאשר מתקבלת החלטה לדחות את המתת החסד, יש צורך להמשיך ולעקוב אחר השינויים באיכות חייו של בעל החיים, להעריך את סיכוייו לשוב ולזכות באיכות חיים טובה, ובהתאם לכך לשקול שוב את נחיצותה של המתת החסד. זהו תהליך מורכב בעבור הווטרינר והבעלים גם יחד.

קושי זה, שנתקלתי בו במהלך הטיפול בבאפי ובבעלי חיים נוספים, חידד בעבורי את הצורך במתן מענה לשאלה כיצד אפשר לדייק יותר בהערכת איכות חייו של בעל החיים המטופל, על מנת שלא לחטוא בהארכה מיותרת של חיים תחת סבל מחד גיסא, או בהמתה מוקדמת מדי מאידך גיסא. מענה אפשרי לשאלה זו ניתן למצוא במחקרו של וטרינר אמריקני העוסק במחקר בריאות הנפש של בעלי חיים, תוך התמקדות בקשר שבין הגוף לנפש.

הווטרינר מק'מילן טוען שאפשר לחלק את הגורמים המשפיעים על איכות חייו של בעל חיים ל-5 קטגוריות: היכולת לקיים מערכות יחסים חברתיות עם בני אדם ובעלי חיים אחרים, חשיפה ותגובה לגירויים מנטליים, בריאות תקינה, רמת העקה שעמה מתמודד בעל החיים, מידת השליטה של בעל החיים על סביבתו ועל שגרת חייו.

לכל אחת מקטגוריות אלה חשיבות שווה, וכל אחת מהן משפיעה באופן משמעותי על איכות חייו של בעל החיים. יש לבחון היטב את כלל הפרמטרים הבריאותיים (מחלות), הגופניים (כגון נכות ללא מחלה), המנטליים או הסביבתיים, המטים את המאזן המרכיב את איכות חייו של בעל החיים לכיוון השלילי.

כאשר מבחינים במאזן משובש, יש לנסות לפעול לתיקונו. כאשר הדבר אינו אפשרי, מוצדק לשקול המתת חסד, היות וטובת בעל החיים עומדת לנגד עינינו. עם זאת, קטגוריות אלה אינן מאפשרות הערכה כמותית, אלא הערכה איכותית בלבד. אין אלה חוקים מוחלטים, אלא קווים מנחים, וההיעזרות בהם אינה פוטרת אותנו מהתלבטות מחודשת, בכל מקרה לגופו.

עם זאת, השימוש בחמשת הקטגוריות הללו עשוי לסייע לווטרינרים ולבעלים למתוח באופן מדויק יותר את ה"קו האדום" המפריד בין חיים למוות בעבור כל אחד מהמטופלים. ייתכן שההכרה בכך שעשו כמיטב יכולתם להגיע להחלטה הנכונה ביותר בתנאים הנתונים, תסייע במעט לווטרינר ולבעלים להשלים עם ההחלטה הקשה והתובענית על סיום חייו של יצור חי שהם מופקדים על שלומו וטובתו.

ד"ר נועה הראל, רופאה וטרינרית, מרצה לרפואה וטרינרית התנהגותית בבית הספר לרפואה וטרינרית, האוניברסיטה העברית

הביקורת המלאה התפרסמה בגליון 45 של כתב העת "חיות וחברה "

עוד מאמרים ודעות במדור "חיות וחברה "