קצרצרים של שירה: "ליל הסדר או ראש השנה"

ליל הסדר, או ראש השנה

מאת: רבקה מרים

לֵיל הַסֵּדֶר, אוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אֲנִי שֶׁאֶת הַקֻּשְׁיוֹת שׁוֹאֶלֶת וַאֲנִי הָעוֹנָה.

אֲנִי הַיַּלְדָּה כָּאן וַאֲנִי הַזְּקֵנָה.

אֶחָד הוּא הַזְּמַן שֶׁלִּכְאוֹרָה מִתְחַלֵּף וְאַחַת הִיא הַדְּמוּת.

אָבִי צִוַּנִי לֹא לָמוּת.

בשירה הקצר של רבקה מרים לזמן תפקיד מרכזי. הוא נפתח בשני ציוני זמן חשובים - החג שבו יוצאים מעבדות לחירות והחג שבו מציינים את סיומה של שנה קודמת ומקבלים בשמחה את פני החדשה. בראשון טמונים, אמנם, זיכרונות היסטוריים של סבלות העם - אם כי הסדר ההיסטורי הביא את צאצאי המעונים אל מחוזות חדשים.

אבל כבר בשורה השנייה מנתבת המשוררת את שירה בכיוון שלילי. בטקס הסדר כהלכתו הילדים שואלים את הקושיות והמבוגרים משיבים (בשלב מאוחר יותר בשיר נחשוב אולי על ארבע קושיות כנגד ארבע עונות השנה). והנה כאן הקושיה נהפכת לקושי מיוחד שכן השואלת היא גם המשיבה, העונה, המעונה בשל היותה לבד - גם קול, גם הד. בדידות האני מודגשת ככל שהיא שבה וחוזרת ומאשררת את קיומה, ארבע פעמים "אני" בשתי שורות קצרות, משני עברי הפסוקים, משני צידי המתרס.

בשורה השלישית אנו מבינים שנושא השיר איננו רק בדידות קיומית אלא הלפיתה בטופרי הזמן. הילדה השואלת היא גם הזקנה המשיבה. כלומר יש כאן אחדות שהתפצלה לשני קולות ולשתי ישויות ביולוגיות וכל אלה דרים בכפיפה אחת. אחדות הישות המפוצלת מצויה באותה דמות שכן נהר הזמן הקושר בין הילדה לזקנה הוא אחד - "אחד הוא הזמן" - לכאורה בניגוד לתפיסתו של הרקליטוס, שאין נכנסים לאותו הנהר פעמיים, אבל במחשבה שהנהר הוא אותו נהר אבל הזמן חולף גם חולף בנכנסים.

השורה האחרונה הולמת בקורא במלוא העוצמה שטמונה באהבתו ובדאגתו של האב. עכשיו יכולה העין להבחין שבמילה "דמות" טמונה המילה "מות". כנגד מהלך הזמן הכפוי האב עומס על כתפי הדוברת, בתו, מִצווה שאין היא יכולה למלא. כדי לקיים את הדיבר "לא תמותי" על הבת למרוד בחוקיות הטבע. היא יכולה לנסות לציית לאביה

אבל ברור שפעולתה צפויה לכישלון. הילדה תהיה על כורחה לזקנה והזקנה, בבוא השעה, למתה.

חשוב לציין כי השורה הנפלאה הזאת, שהעניקה לספר השירים משנת 2007 את שמו, איננה חד פעמית בספרה רבקה מרים. היא חוזרת בו פעם ועוד פעם, בפתיחת שירים או בסופם, כהד מענה. למשל "אבל אבי, בטרם מותו, ציווני לא למות" ("שירי רבקה מרים", הוצאת כרמל).

בשיר שכאן העוצמה נובעת, בין השאר, מכך ששני החגים הם בראש וראשונה אירועים משפחתיים והילדה לשעבר, האישה בהווה והזקנה בעתיד איננה יכולה לשמוח בהם. היא חשה ששעון החול שלה אוזל במחזוריות השנה, ולמגינת ליבה מתברר לה שוב ושוב, חג אחר חג, שלא תוכל לקיים את מצוות אביה. הפסקנות הזאת שמכה בה באה לידי ביטוי בחמש השורות ההדוקות הללו המתנפצות, כל אחת בתורה, אל הנקודה החותמת, אל גזר הדין של הסוף שאחריו אין עוד זרימה.