שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שלטון החוק": כתב האשמה מנומק היטב

    רענן אלכסנדרוביץ' ב"שלטון החוק", מבצע מעשה ראוי והגון כשהוא מטיח בצופה את העובדות המשפטיות והממשלתיות בנוגע לסוגיית הכיבוש. גם אם הסרט הדוקומנטרי לא ישנה את דעתם של צופיו, עדיין שווה לבדוק אותו. שלא תגידו שלא ידעתם

    זהו סרט למי שלא ידע ולמי שלא רצה לדעת. בסופו, תחושת המועקה או ההתעלות החגיגית של הצופה, תהייה תלויה בתפיסת העולם עמה התיישב לצפות. לעולם איננו יכולים להתנתק מנסיון חיינו, אמונותינו, אהבותינו והשקפותינו כשאנחנו מוזמנים לצפות בסרט תיעודי שקורא תיגר על אחד מאלה. לעתים רחוקות בלבד יצליח סרט, אפילו משובח כמו "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ', להניע אנשים לתמוך בהשקפה הפוכה מזו שהיתה להם בתחילת הצפייה. ועם זאת, מי שהחמיץ את השידור הראשון בערוץ 8 כיוון שלא רצה לדעת, בהחלט יועיל לעצמו ולהשקפותיו אם ינסה לצפות בשידורים החוזרים, או בהקרנות בסינמטקים.

     

    "שלטון החוק". המציאות מוקרנת ברקע (צילום: שרק דה מאיו) (צילום: שרק דה מאיו)
    "שלטון החוק". המציאות מוקרנת ברקע(צילום: שרק דה מאיו)

     

    הסרט זכה בפרס פסטיבל סאנדנס לסרטים עצמאיים בקטגורית התעודה. חותם-האיכות המעולה ניתן לו מפני ש"שלטון החוק" מצליח לעשות כמה דברים מנוגדים במקביל: גם לחשוף סוגיה מורכבת מבחינה פוליטית, משפטית ועובדתית, וגם להסביר אותה מבעד לעיניו הלגמרי-לא-אובייקטיביות של היוצר - כי גם היוצר הוא אדם עם השקפות עולם ואמונות, והוא יודע היטב כי המציאות וכל דרכי ההתבוננות שבה אינן "אובייקט" שאפשר ליצור קונצנזוס מקיר לקיר על מהותו. בנוסף, אמצעי ההמחשה האמנותיים שבהם משתמש אלכסנדרוביץ', יוצרים מתח עלילתי ואפילו הופכים את הקערה על פיה, כפי שתבינו אם תרצו להבין, לאורך כל הסרט.

     

    חוקים בתוך ארגזים

    שנים ארוכות לפני כיבוש השטחים, כבר היו מוכנים בלשכתו של הפרקליט הצבאי הראשי (כתארו אז) מאיר שמגר, ארגזים-ארגזים מסודרים לתפארת של צווים המכוננים את שלטונה המשפטי של ישראל, בכל עיר וכפר בגדה וברצועה. לגמרי במקרה, לפני עידן ועידנים כשהייתי סטאז'רית במשרד עורכי דין, נכחתי בדיון בבית המשפט העליון, כשהתבקש להכריע בשאלה, האם זה חוקי לגבות מע"מ מפלסטינים בשטחים ולא לייעד את הכסף עבורם ועבור רווחתם.

     

    באורח לא אופייני לשמגר, שכבר היה נשיא בית המשפט העליון אז, הוא התפרץ וסיפר בתיסכול ובגאווה על הצווים הללו ועל הארגזים הללו -וגם משפטנים ותיקים שהקשיבו לו נדהמו. ההכנה המדוקדקת היתה עדות לכך שהכיבוש נועד להימשך זמן רב מאוד, ואפילו המשפטנים באולם לא ידעו, או שלא רצו לדעת.

     

    "שלטון החוק". וויס-אובר ביקורתי ולא תוקפני (צילום: שרק דה מאיו) (צילום: שרק דה מאיו)
    "שלטון החוק". וויס-אובר ביקורתי ולא תוקפני

     

    מערכת המשפט בשטחים היא מארג ביורוקרטי ענק ומפותל שנועד לשלוט בחייהם של יותר ממיליון אנשים חסרי זכויות פוליטיות. "שלטון החוק" הוא שם מאוד אירוני למערכת הזאת ולפעולותיה, שכן שלטון חוק ייתכן רק בדמוקרטיה שבה יש לאנשים זכות לשנות את החוק ואת המחוקקים, דבר שלא מתקיים כלל בכיבוש הארוך, הנאור אם תרצו, שמדינת ישראל מממשיכה בו מסיבותיה שלה. כאן המושל הצבאי הוא המחוקק, המבצע, השופט, האוכף, הפונקציה השלטונית שהפלסטינים מחוייבים לחיות על פי דברה ומצוותה - ולא, הוא לא ליברלי או פרוגרסיבי, הומניסטי או הגון.

     

    נאורות מדומה

    אחד לאחד מושיב אלכסנדרוביץ' את המראויינים שלו - גברים מקשישים שהניחו את יסודות השיטה העכבישית הזאת - על כיסא משרדי מוגבה על במה. לצד הכיסא, שולחן ריק. מאחוריו, מסך ירוק שעליו מוקרנות מדי פעם פיסות פילם בשחור לבן מחיי היום יום בשטחים. לאט לאט, בנימוס ובנחישות, מפרק אלכסנדרוביץ' את טיעוניהם המלומדים של פרקליטים ומושלים, כולל שמגר עצמו, ויוצר תמונה הפוכה לגמרי מזו שהם מציגים. מתישהו אנוס אפילו הצופה הכי מנומנם, להבחין בכך שהם לא המחוקקים והשופטים בסרט הזה אלא דווקא הנאשמים, וכתב האישום שאלכסנדרוביץ' מטיח בהם מנומק לעילא, מטריד ביותר, וחושף את ערוותה של הנאורות המדומה בה המשפטנים רוצים להתהדר.

     

    שתי סוגיות עיקריות עולות בסרט: הכשרת ההתנחלויות, למרות האיסור הגורף בדיני המלחמה על העברת אוכלוסיה ממדינה כובשת לשטחים כבושים - והאופן שבו המערכת טיהרה את עצימת העיניים הקולקטיבית של השופטים בפני פגיעות של ממש בגופם ובכבודם של פלסטינים.

     

    כשחצי מיליון ישראלים מתגוררים בהתנחלויות, קשה להאמין ששהותם שם היא תוצאה של תרגיל משפטי מבריק ונבזי שנולד במוחו של בירוקרט זעיר אחרי שבג"ץ הודיע, לפני עידן ועידנים, שההתנחלות באילון מורה לא יכולה להיחשב כחוקית. מניה וביה נמצאה פרצה בחוק העות'מני שחל על השטחים לפני שהגיעו הישראלים הנאורים, ואדמות רבות מאוד שלא עובדו הוכרזו כ"מאוואת", כלומר אדמות מתות, כלומר שמותר להושיב עליהן זמרי עוצו-עצה-ותופר בלי הגבלה.

     

    לחשוף את האמת, מול האנשים שיצרו אותה (צילום: שרק דה מאיו) (צילום: שרק דה מאיו)
    לחשוף את האמת, מול האנשים שיצרו אותה

     

    מסוקים מטעמו של אריאל שרון, אז שר נמרץ וחובב בינוי, חגו מעל השטחים כדי לאתר עוד ועוד אדמות כאלה - בעוד שבג"ץ המשיך לרחוץ בטהרת הכיבוש כשהקנה לפלסטינים זכות עמידה בפניו. כולנו יודעים, גם אם איננו רוצים לדעת, עד כמה זכות העמידה הועילה לפלסטינים ולאדמותיהם ולזכויותיהם, ולכבודם כבני אדם.

     

    הסרט חושף עוד את הפער העמוק בין האמונה בצדקתה של מערכת המשפט

    בשטחים לבין מה שידוע יפה לכל שופט שנתקל בה: לעתים קרובות מדי העדויות נגד פלסטינים המובאים לדין הן מארג של שקרים וחצאי אמיתות שצה"ל וחלק מזרועות הביטחון למיניהן אורגים יחד כדי להגיע לתוצאה הרצויה, שמתעטפת ברציונל הבטחוני. יותר מדי שופטים, לאורך ההיסטוריה של הכיבוש, שיתפו פעולה עם השקרים הללו. יותר מדי פרקליטים ופקידים העלימו עין, קידמו והפיצו את השיטה. אלכסנדרוביץ' לא יוכל לשנות אותה בשל סרט אחד, גם לא לשנות את השקפת העולם של חלק גדול מצופיו. אבל "שלטון החוק" עושה מעשה ראוי והגון כשהוא מטיח את העובדות מבעד לפרשנותו של היוצר הישר בחיקם של הצופים: שלא תגידו עוד שלא ידעתם.

     

    הוויס-אובר הביקורתי של אלכסנדרוביץ' תקיף אבל לא תוקפני, ובעיקר לא מתנצל. הוא יודע שבמאי הסרט הוא השופט של המציאות אותה הוא מציג לקהלו, ואת הידיעה הזאת הוא גורר לתוך הקריינות ומודה בה בפה מלא. אין דרך אחרת לעשות סרט תיעודי, מ"יומני כרמל" ועד לסיפור משפחה אישי לגמרי. בתבונתו, מזמין אלכסנדרוביץ' את צופיו להתנגד לתפיסתו ולמצוא בעצמם פרשנות אלטרנטיבית לעובדות המוצקות שהציג. מי שיכול, שיבושם לו. נורא נעים להרגיש צודק, במיוחד בפני מיליון וחצי בני אדם חסרי זכויות. נעים, אבל לחלוטין לא מציאותי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שרק דה מאיו
    מתוך "שלטון החוק". מחוקקים על כיסא הנאשמים. מאיר שמגר
    צילום: שרק דה מאיו
    לאתר ההטבות
    מומלצים