שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ספרים שמאיצים את המחאה ואת הדם

    אריה קרישק חוזר אל חמישה ספרים שיכולים עדיין לשנות חיים ולטלטל את המציאות המוכרת. מהסופר שהמציא את "האח הגדול" ועד לאלבר קאמי - ספרים על הסכין עם פצצה מתקתקת

    מילים בשבילי לא היו מעולם רק אמצעי לקומוניקציה, לתקשר או להבין. מגיל צעיר יחסית ראיתי בהם כלים ואמצעים רבי-עצמה: חמצן טהור לתאי-המוח, תיכנות ואיתחול של בני-אנוש ותרבויות, אפרודיזיאק מחלחל, מוזיקת-מעמקים. מכאן שתמיד חיפשתי, וגם מצאתי, את הספרים ש"עשו לי את זה", שהאיצו (במפורש) את מחזור הדם שלי, שגרמו לי לשוב ולהתבונן אל תוכי ואל העולם החיצון, ולפעמים - במיטבם - לשנות, ולו רק במצמוץ, משהו במבט שלי.

     

    "הדבר". מסר אוניברסאלי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "הדבר". מסר אוניברסאלי (עטיפת הספר)

     

    לדעתי, ספרים עדיין יכולים לשנות חיים ולטלטל מציאות פה ושם. "ספר יכול להיות מכתב בבקבוק שמושלך לים, לעולם אינך יודע לאיזה ידיים יגיע", אמר גרהם גרין (עמו נפגשתי בירושלים, ב-1981), או שהוא "מראה המוסעת לצדי הדרך", כמאמרו של סטנדאל. ספרים אחדים יכולים להיות כפצצה מתקתקת אפילו.

     

    שתי המילים האחרונות האלה - "פצצה מתקתקת" - שהפכו למטבע לשון, מהדהדות גם לאורך דפי "קח גפרור בוער", הרומן החדש שלי, המשרטט תשריט של פיגוע חברתי, כשהיאוש והזעם יציפו את הרחוב הישראלי. זו איננה עוד שאלה של "האם", בעיני, אלא שאלה של "מתי"?

     

    להלן חמש דוגמאות בולטות לעוד ספרים מתקתקים מהסוג הזה:

     

    "הדבר", מאת אלבר קאמי

    קאמי, אחת הדוגמאות המרשימות של מה שהוא עצמו כינה - "האיש המגוייס", לא היה רק פילוסוף חשוב ומעמיק, אלא גם עיתונאי, איש תיאטרון, כדורגלן וסופר מטלטל במיוחד. (אפילו וועדת החנוטים מסטוקהולם הצליחה לא לפספס אותו,עם פרס נובל). "הדבר" נכתב כמעין משל על חברה מורעלת, על מצבי כיבוש ודיכוי, עם הדימוי הבלתי-נשכח של העכברושים המציפים את העיר, עד שהם משתלטים עלייה לחלוטין. בשעתו, ייחסו מבקרים ופרשנים את המשל הזה לתקופת הכיבוש הנאצי ושנות המשת"פיות הנוראות של העם הצרפתי (נושא שהוא עדיין טאבו-חלקי שם, בצרפת) אבל המסר של קאמי הוא, כמובן, אוניברסאלי.

     

    אינך צריך משקפת או גלאי כלשהו כדי לזהות את העכברושים, ואת פתחי המחילות והביבים מהם הם מתחילים להגיח ולהפיץ את מגיפתם. השאלה היא מה אתה עושה בנדון.

     

    שירים ומחזות, מאת ברטולד ברכט

    כמעט כל הכתיבה של ברכט היא פוליטית. מבחינתו היא הזמנה למרי, עליה אלי באריקדות. (ברכט עצמו ביקש, איני יודע אם זה בוצע, שעל מצבת קברו ייכתב: "פה נטמן סוכן-מסית"). המחזות, לרבות "אופרה בגרוש", "ארטורו אוי", "מעגל הגיר הקווקזי", "גלילאו גליליי" ועוד, נועדו לראשים, לא לרגשות או לערב נחמד בתיאטרון.  56 שנים לאחר מותו, מחזותיו עדיין מועלים ברוב במות העולם, וגם אצלנו (לטעמי, הביצועים בישראל חיוורים מדי, כמעט "אקדמאיים") והוא מוזכר, פעמים רבות, במכתבי ויומני מהפכנים. בחייו היה גולה כרוני שגם באחרית-ימיו כש"הסתדר" - נשאר חסר-נחת ומפוכח.

     

    ברטולד ברכט. הכי חתרן (צילום: Gettyimages Imagebank) (צילום: Gettyimages Imagebank)
    ברטולד ברכט. הכי חתרן(צילום: Gettyimages Imagebank)

     

    עם כל גדולתו הוודאית כמחזאי אני מעדיף את ברכט כמשורר. כאן הוא כמעט חד-פעמי עם צירופים מכווצי-בטן, הולמים כקורנס, של ליריקת-רחוב, רנטגן פוליטי, אמירות שאין לחמוק מהן. אלו נשארות עמך זמן רב. "גלות המשוררים" שלו, בתרגומו הנפלא של בנימין הרושבסקי, הוא ספר חובה לכל איש חושב, או כמי שרואה עצמו כמועמד לניתוח הסרת-קטארקטים.

     

    "עוד אבוא לירוק על קברכם", מאת בוריס ויאן

     ויאן, מגיבורי תרבות-הנגד הגדולים, נראה נשכח כיום (כמו סופרי ה"ביט" האמריקני או הסופרים החברתיים של שנות ה-30 כסטיינבק, הרברט גולד או ב.טראוון). חוששני שגם מאמציו הנאים של אביטל ענבר, שתרגם כמה מספריו לעברית, לא הצליחו להחדירו לתרבות הישראלית, חובבת הנינוחות והבשמים. הרומן הראשון הזה שלו (שנכתב תחת שם העט האמריקני "ורנון סאליבאן") היה הרבה יותר מאשר תרגיל בכתיבת "רומן אפל".

     

    הוא היה אחד הביטויים העזים ביותר של חוויית הזר-שבתוכנו (במקרה זה, האיש שחור-העור), הצורך בקריאת-תגר, באנרכיה לשמה, והחירות האפשרית של הקצוות, לרבות זו המינית. המין כזרם "מהפכני", ככח משחרר, היה נושא קרוב מאד לליבו של ויאן. כמה טרגי שהוא צנח ונדם בגיל 39.

     

    "אל התחנה הפינלנדית", מאת אדמונד ווילסון

    ווילסון ידוע בעיקר כאחד מחשובי מבקרי הספרות אמריקה, כידידו ו"גואלו" של סקוט פיצג'ראלד, אבל הוא היה גם אחד המסאים והכותבים הפוליטיים היותר חריפים בחברה. הספר המבריק ופוקח-העיניים הזה, שכותרת המשנה שלו אומרת הכול: "עיונים בדרכה של הרוח והחשיבה המהפכנית", ראה אור בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ובו ווילסון סוקר ומנתח, בעומק וידע בלתי רגילים, כיצד נולדת חשיבה מהפכנית ומה מניע פורצי דרך ולוחמים - היכן הם נכשלים ומתי הם מצליחים.

     

    האח הגדול שרואה הכול. ספר שחזה את העולם התאגידי  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    האח הגדול שרואה הכול. ספר שחזה את העולם התאגידי

     

    התחנה הפינלנדית שבכותרת היא, כמובן, התחנה והרגע בזמן, בו ולדימיר אוליינוב הנודע כלנין, לאחר שנות מנוסה-גלות-מאסר, יורד מהרכבת כדי להצית את הפתילים. מישהו מכיר תחנה כזו, אי שם, בארץ ישראל?

     

    "1984", מאת ג'ורג' אורוול

    "האח הגדול" אינו שמו של משחק טלוויזיה מניפולטיבי (בארצות רבות), גם לא שמה של תחנה לחלוקת כדורים פסיכודליים.

    המושג הזה, המרכזי כל כך לחיינו ועולמנו, נטבע על-ידי סופר בריטי שחפני, עויין הפשרות והסדרים-הקיימים (אריק בלייר בשמו האמיתי) שמיקם אותו בטבור אחד הרומנים הקודרים והקולעים של המאה ה-20.

     

    אורוול אולי אינו סופר גדול, הרומנים האחרים שלו מפתיעים לפעמים בביינוניותם,

    בשטחיותם (הרשימות והמסות שלו, לעומת זאת, מן המעלה הראשונה) אבל אין זה מעלה ומוריד מעצמתו הכבירה של הספר הזה שחזה, בדיוק מצמרר, את העולם התאגידי, את המניפולציות המופעלות בהצלחה רבה על חברת בני האדם באשר הם ואת אימי הדיכוי הטוטליטרי.

     

    זה לא רק שאנו מנוטרים (מלשון - ניטור) נצפים ומתועדים כל הזמן או מסוממים ב"בדרנות", אלא שאנו מתחילים להיות דומים להחריד זה לזה. זהו העולם ה"אוניפורמי", החד-גוני, כפי שכינה זאת אורוול.

     

    הסופר אריה קרישק עוסק בכתיבת פרוזה, לצד כתיבה היסטורית של ביוגרפיות, וכשותף ומפיק לכתיבת תסריטים. מספריו: "עושה שלום" ,"קבורה בירושלים", "בקו ישר", "קפצונים", "אין נפגעים לכוחותינו", "האיש שבקיר","האור של אוגירה", "הנאמן","אזרח העיר" ו"הקיץ בו חזרנו". ספרו "קח גפרור בוער", יצא לאחרונה בהוצאת טפר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "קח גפרור בוער". עטיפת ספרו של אריה קרישק
    עטיפת הספר
    צילום: חיים שושן
    אריה קרישק. שינוי נקודת המבט, ולו במצמוץ
    צילום: חיים שושן
    לאתר ההטבות
    מומלצים