"חטיפה לאור יום": סרט מחוץ לצחוק
מותחן האקשן "חטיפה לאור יום" לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הצופים הישראלים אולי ישתעשעו מחוסר אמינותם של סוכני המוסד בסרט, פחות מזה של הנרי קאוויל וברוס וויליס
סרטים שעלילותיהם מופרכות ומטומטמות דוגמת "חטיפה לאור יום" ("The Cold Light of Day") אינם בהכרח גם סרטים רעים. איוולת היא משהו שאפשר ליהנות ממנו, כל עוד היוצרים עצמם מסרבים לקחת את העניינים ברצינות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אלא שהסרט בבימויו של הצרפתי ממוצא תוניסאי מברוק אל-מכרי, שביים ב-2008 את "JCVD" הראוי, שבו ז'אן קלוד ואן דאם בתפקיד עצמו נאלץ להתמודד עם משברי קריירה – נדמה חסר שמץ של מודעות עצמית. אותה תכונה מבורכת שהפכה סרטים דומים לו כמו "חטופה" בכיכובו של ליאם ניסן למהנים מסוגם.
הנרי קאוויל (סופרמן הבא בשבילכם) מגלם פה צעיר אמריקאי המגיע לבקר את משפחתו המתגוררת בספרד. כבר בתחילת החופשה הוא מתבשר כי החברה שבבעלותו פשטה את הרגל. לפרט הזה,
אגב, אין שום משמעות בהמשך, כמו גם לעובדה שמשהו בדינמיקה המשפחתית פשוט לא עובד.
אבל עוד לפני שהספקנו להבין מהו הדבר הזה, אמו, אחיו וחברתו של האח נעלמים במהלך שיט, וקאוויל חובר לאביו (ברוס וויליס) החושף בפניו את עיסוקו האמיתי (כאילו שלא ידעתם), כדי לגלות מה עלה בגורלם. בהמשך הוא מוצא עצמו נרדף, במקביל, על ידי סוכנת CIA אכזרית (סיגורני וויבר), המשטרה הספרדית, וכן אנשי המוסד שלנו שמספקים לסרט רגעים של גאווה ישראלית.
התוצאה היא, שקאוויל מבלה את רוב הסרט כשהוא אץ-רץ ברחובות וסמטאות מדריד, בניסיון להשיג מזוודה מסתורית – אותו מרכיב עלילתי שאלפרד היצ'קוק כינה "מקגאפין", ומתייחס לדבר הזה שמהווה את הכוח המניע של העלילה, מבלי שטיבו ומהותו יובהרו בדיוק. המזוודה הזו, כך נמסר, נמצאת לכאורה בידי אבא וויליס, ואם קאוויל לא ימציא את מה-שזה-לא-יהיה בתוך פרק זמן נתון – הוא לא יזכה לראות את בני משפחתו בחיים.
הכל צפוי
אין צורך להכביר מילים על העלילה, שבה כל תפנית נצפית מראש וכל דמות מתבררת כמי שחשבנו שהיא. "חטיפה לאור יום" אולי אינו הסרט לצפות ממנו לתחכום נוסח סרטי ג'ייסון בורן, אבל גם קשה להתייחס בסלחנות לסרט אשר שמנסה להתגבר על מגבלותיו התסריטאיות באמצעות עוד מרדף מהסוג הנדוש ברחובות מדריד ועוד מנה גדושה של מטחי עופרת.
מה גם שכל העסק נעדר כל הומור – הומור מכוון, זאת אומרת, לא מסוג זה המתעורר כאשר קהל ישראלי מאזין להוראות שמחליפים ביניהם סוכני מוסד בעברית רצוצה.
אכן, לו סיפק "חטיפה לאור יום" סצינות אקשן ברמה שהיה בה כדי לפצות על דלותו הסיפורית (ע"ע "זהות לא ידועה", אף הוא בכיכובו של ניסן) – ניתן היה לפחות ליהנות ממנו. אבל אל-מכרי, מה עגום, הוא חובבן מוחלט בכל הנוגע לקצב ובימוי של קטעי פעולה. רוצה לומר – שום דבר שטרם ראינו או שמותיר את הצופה חסר נשימה על קצה המושב.
אפילו היעלמותה של דמות משמעותית כבר בתחילת הסרט נדמית יותר תוצאה של חוסר תקציב מאשר הכרעה תסריטאית של ממש. תחתיה מופיעה דמות אחרת (בגילומה של השחקנית הספרדייה, ורוניקה אצ'גווי), וכאשר מתברר הקשר שלה לגיבורנו נרשם לזכות הסרט עוד רגע קומי לא מתוכנן.
מבלי לחשוף יותר מדי, הסרט עשוי לגרום הנאה מסוימת לצופה הישראלי. שכן סוכני המוסד הם פה בצד של "הטובים", שצצים פעם אחר פעם בזמן ובמקום הנכון כדי להציל את המצב. האמריקאים, דווקא הם, נמצאים בצד של המניאקים. לפחות מן הבחינה הזו, משקף "חטיפה לאור יום" איזו תובנה שחורגת מהשיח ההוליוודי המקובל.
קאוויל ("בני אלמוות") בתפקיד הראשי עורך פה חזרות בהצלת העולם, רגע לפני שיידרש אל הדבר האמיתי – האיש בטייטץ הכחולים ובגלימה האדומה. קשה לומר שיכולותיו בסרט חורגות מבסיסיות, אבל בתור בנו הקולנועי של וויליס – גם הוא כ"אביו" בשעותיו היפות מצליח לקפוץ מגובה באמצעות צלחת לוויין, לדהור במכונית ברחובות מדריד, להימלט על נפשו באופן כללי, וכל זה אחרי שחטף כדור בצלעות. איך הוא בכל זאת פשט את הרגל? – לגמרי לא ברור.
