שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חוכמת ההמונים: על אנשים, מוצרים ומחירים
    האם דעתם של מיליוני בני אדם מן השורה טובה יותר מדעתם של קומץ מומחים? האם השוק החופשי מושתת על חוכמת ההמונים ואם כן, איך זה מסביר את קיומם של קונדומים בטעם שוקולד-מנטה? על זאת ועוד בסדרת טורים חדשה

    בשנה האחרונה אני נתקל לא מעט במושג חדש - חוכמת ההמונים. המושג הזה טופל בהרחבה ברב המכר של ג'יימס סורוביצקי "חוכמת ההמונים" והוא מעורר שאלות רבות שקשורות לשוק חופשי ולשוק מתוכנן מלמעלה. האם אומנם ההמונים חכמים? ואם כן, מהן מגבלות החוכמה הזו? מתי עדיפים המומחים?

     

     

    ויקיפדיה מגדירה את "חוכמת ההמונים" בתור "העמדה הקולקטיבית של קבוצת אנשים, לאו דווקא מומחים, שיש המייחסים לה יתרון על פני עמדתו של מומחה אחד במענה על שאלה. על פי רעיון זה, שקלול התשובות שתפיק קבוצה גדולה של אנשים שאינם מתואמים ביניהם יהיה כמעט תמיד מדויק יותר מהתשובה הטובה והמלומדת שיפיק מומחה עצמאי".

     

    והנה לפניכם, בשתי מילים, ההגדרה של מערכת השוק חופשי והמחירים. למה אני מתכוון? ובכן, לפנינו מדינה: יש בה מכרות שבהם מתכות. יש שדות ויש אדמה לשימושים אחרים. יש פירות ירקות, מפעלים ובתים. יש רשימות ענק של חומרים במחסנים ויש רשימות ענק של ציוד קיים ושל ציוד שצריך לייצר. יש גם כמה מליוני בוגרים שיש להם כשרונות שונים ומשונים.

     

    עכשיו נשאלת השאלה: איך מארגנים את העניין, כדי שכמה שיותר אנשים יצליחו ליהנות מהמשאבים? לשאלה כזאת (למרות שאף חברה לא מתחילה מנקודה כזאת) היו במאה ה-20 שתי תשובות מרכזיות; המודל של השוק החופשי והמודל של השוק המתוכנן.

     

    מודל השוק המתוכנן מתאר מעין שרשרת תכנון מאונכת שבה הקודקוד מחליט על מגמות ושלבי הביניים מבצעים מדיניות של תכנון לאורה. כאן המומחים מחליטים ומורידים הנחיות לשטח.

     

    במודל השוק החופשי, מנגד, מתוארת מערכת מורכבת ומוזרה. מערכת של בלגן שיוצר משמעות. מעין בלגן שיוצר סדר. המערכת הראשונה היא מערכת שבה הידע נמצא אצל המומחים ואילו בשניה ההמונים, באיזשהו אופן, הם החכמים.

     

    מדובר סקיצה לא מדוייקת, לצורך הבהרה. אחרי הכל, השוק החופשי בימינו הוא לא ממש חופשי, וגם המודל המאורגן מאפשר חופש לפעמים.

     

    אבל כשאדם סמית מתאר את העולם הכלכלי החופשי הוא מתאר מערכת אוטומטית שמורכבת מרצונות ואינטרסים אנושיים שונים ומנוגדים (זה הצד של הבלגן) שיוצרת מערכת אופטימלית לניהול הכלכלה.

     

    המערכת הזאת מורכבת ממליוני אנשים. לכל אחד מהם רצונות שונים: אחד רוצה לחם, השני לחמניה ויש גם פיתות ולאפות. אחד אוכל שוקולד למריחה ואחר ממרח שקדים טחון ובריאותי. לכל אחד מהם כשרונות שונים. אחד חזק פיזית, אחד נושא ונתן מבריק ואחר חשבונאי מחונן. ועכשיו בואו נזרוק אותם לתוך העולם.

     

    מה יקרה? בלגן? "לא", אומר אדם סמית, בלגן מאורגן ומתוקתק. הבלגן המאורגן הזה הוא תוצאה של שתי תכונות אנושיות. אגואיזם ורציונליות. בני האדם דואגים לעצמם, אבל הם גם תבוניים.

     

    יצרן כובעי הפרווה מייצר מאה כובעים בחודש ומבקש עבור כל כובע חמישים שקלים. הוא אגואיסט. הוא מייצר כי הוא רוצה פרנסה. מגיע חורף קשה ולאנשים קר בראש. גם הם דואגים קודם כל לעצמם ולכן יש דרישה לשלוש מאות כובעים בחודש.

     

    היצרן מגביר את הייצור. כבר אמרנו, הוא אגואיסט רציונלי. הוא מבין שכך יוכל להרוויח יותר. הוא מייצר מאה חמישים כובעים. המוני אנשים רוצים לקנות כובע. הם אגואיסטים רציונליים. הם מבינים שכובע עוזר נגד קור והם דואגים לעצמם.

     

    היצרן מנצל את המצב ומעלה את מחירו של כל כובע לשמונים שקלים. אנשים מסוימים פורשים מהמרוץ אחרי הכובע כי אין להם שמונים שקלים לכובע. הביקוש יורד והמחיר מתייצב. ומה על האנשים שעדיין קר להם?

     

    אותם יציל האיש שמייצר בדרך כלל שמשיות. הוא רואה כמה משתלם לייצר כובעי פרווה, ויודע ששמשיות לא הולכות טוב בחורף. הנה, הוא חכם וגם הוא רוצה לדאוג לעצמו. הוא נכנס לשוק הכובעים ומייצר עוד מאתיים כובעים בחודש. פתאום לכל מי שרוצה יש כובע, אין תחרות מטורפת על כל כובע ומחיר הכובעים יורד בחזרה לחמישים שקלים.

     

    אז מה קרה כאן? יש פחות שמשיות כי לא צריך אותן. יש יותר כובעים, כי צריך אותם. יש פחות או יותר מספיק כובעים לכל דורש, ובדיוק במחיר שכל אחד יכול ומוכן לשלם עבור כובע. נוצר שיווי משקל של צריכה, ייצור ותחרות.

     

    אגב, העיקרון פועל גם על כשרונות של אנשים. נניח שמאה אנשים חושבים שהם מתאימים להיות עורכי דין. הם לומדים ומתאמצים אבל השוק זקוק בסך הכל לחמישים.

     

    מה קורה? המעסיקים, בעלי משרדי עריכת הדין הגדולים, משלמים מעט על העבודה וחבריהם הצעירים של עורכי הדין הממורמרים הולכים ללמוד מקצוע אחר. גם הפועלים שעבדו במפעל השמשיות עוברים לעבוד במפעל הכובעים.

     

    המצדדים בשוק חופשי יגידו משהו כזה: הנה, תראו, יש כאן מערכת מצוינת שפועלת ללא תכנון. ההמונים מ"חוכמת ההמונים" מייצרים מערכת שיודעת יותר טוב מכל מתכנן אנושי. איך, הם ישאלו, יצליח מתכנן אחד, או אפילו מאה, לתכנן מערכת בת מליארדי אנשים ומאות מליארדי צרכים, מוצרים ותפקידים. אין דרך אחרת, הם יגידו. האם זה נכון?

     

    אכן, המערכת הסובייטית המתוכננת נכשלה. אבל גם מערכת השוק החופשי הלכה ונעשתה מורכבת יותר ויותר. גם היא מתוכננת ברמה זו או אחרת וגם כאן יש תוצאות מוזרות. כמו, למשל, טונות עגבניות המושמדות בשעה שמליונים עדיין רעבים. כמו, למשל, קונדומים בטעם שוקולד מנטה. האם מוצר כזה מהווה באמת את השימוש האידיאלי לחומרי הגלם? לא ברור.

     

    בטורים הבאים נדבר על החסרונות והיתרונות של שתי המערכות האלה.

     

    ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו ב-ushik42@gmail.com ולהכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים. הוא מזמין אתכם: תכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אדם סמית'
    צילום: Gettyimages imagebank
    אושי שהם-קראוס
    צילום: חן אלוני
    מומלצים