שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "הומלנד": טעם של עוד

    העונה הראשונה של "הומלנד", הגרסה האמריקנית ל"חטופים" הישראלית, היתה מעולה מכל בחינה - בימוי רהוט, צילומים חדים ודיאלוגים שנונים שיכולים ללמד אותנו מה זאת דרמה מצוינת. שרי שביט כבר מחכה לעונה הבאה

    מדהים מה אפשר לעשות מסדרת מקור העוסקת בשברון הלב של העם הישראלי אל מול חייליו החטופים, ובציפייה בבית לחייל שאין לדעת אם יחזור אי-פעם הביתה לחג - כשהופכים אותה לסדרה שמתרחשת בארצות הברית של אמריקה. אותה אמריקה חזקה, שעד אסון התאומים לא ממש ידעה מה זה לחיות תחת מתקפות טרור, מה המשמעות האמיתית שלהן וכיצד הן משפיעות על חרדותיה, פחדיה וצביונה של מדינה שלמה.

     

    את הסדרה של גידי רף וליאת בנאסולי ששודרה בערוץ 2 בכיכובם של אסי כהן, יעל אבקסיס, מילי אביטל ואחרים, קנו אולפני פוקס והיא הופקה ושודרה ברשת "שואוטיים" האמריקנית וזכתה להצלחה מסחררת, ואף בפרס גלובוס הזהב לסדרת הדרמה הטובה ביותר ולשחקנית הראשית.

     

    "הומלנד". דיאלוגים קולחים וסצנות מותחות (צילום: Showtime) (צילום: Showtime)
    "הומלנד". דיאלוגים קולחים וסצנות מותחות(צילום: Showtime)

     

    אבל לאמריקנים לא היתה מלחמה לבנון הראשונה המתמשכת, ולכן לא ניתן היה ללכת על הנרטיב הישראלי-אסלי של "חטופים": שלושה חיילים ישראלים שנשבו במסגרת פעולת נגד-טרור חשאית שהתרחשה בלבנון בשנות ה-90 ומעולם לא שבו. בינתיים הפכו למיתוס של גיבורים מדוברים, שאיש לא האמין שהם חיים באמת - נוסח סיפורו של הנווט המפורסם רון ארד - עד שמתברר ששניים מהחטופים נשארו בחיים, והם חוזרים לישראל אחרי 17 שנה. הם מגלים מולדת בעייתית ושונה ומתמודדים עם החיים שהשאירו מאחור ועם סודות קשוחים מהשבי.

     

    אבל מאז ה-11.9 אין ספק שהמילה "טרור" הפכה לנכס צאן ברזל בשפתו של העם האמריקני, כמו מילים אחרות נוסח אל-קאידה, פיגוע או פחד קיומי. ואולי מכאן הצורך העז של האמריקנים לראות פעם אחת טרוריסט מקרוב, ועוד אחד משלהם, לפחות בתוך סדרת מתח אקטואלית.

     

    ניק ברודי, החייל החטוף של "הומלנד" (שמגלם באיפוק מרשים השחקן דמיאן לואיס) מייצג, כביכול, בעונה הראשונה של הסדרה, את הרעיון הבסיסי של "חטופים" הישראלי. ולמרות כותרות הקרדיט של שיר הפתיחה של "הומלנד" (הטווין-פיקסי משהו בהפקתו), שמזכירות באותיות לועזיות את שמות היוצרים והמפיקים הישראלים, הקשר בין סדרת המקור לזו האמריקנית נשאר תלוש בהחלט.

     

    שלושת החטופים הופכים לאחד. מלחמות לבנון ארוכות השנים הופכות למלחמה בעירק. וניק ברודי, הנחת הג'ינג'י, בן לשושלת נחתים פטריוטים, ה"אול אמריקן גאי", הופך למיתוס לא בעת חטיפתו - אלא הפוך, דווקא ברגע שהוא חוזר הביתה משמונה שנות שבי.

     

    "הומלנד". נתגעגע (צילום: Showtime) (צילום: Showtime)
    "הומלנד". נתגעגע

     

    הכוכבת האמיתית והבלתי מעורערת של הסדרה הזאת היא השחקנית קלייר דיינס, שמגלמת את קרי מתיסון בכישרון של אוסקר: קרי, סוכנת ה-CIA. היא נחושה, חכמה, מבריקה ומכורה לעבודתה. יש לה מוטו אחד שמנחה אותה לאורך כל העונה: להציל את ארצות הברית ממתקפת טרור נוספת.

     

    אבל מתחת לפטריוטיזם המוגזם, יש לה בעצם נפש מפורקת. היא זקוקה לכדורים כדי להצליח לעבור את היום בשלום, היא חסרת ביטחון בכל מה שנוגע לחייה האישיים, וכמובן שיש לה חולשה אחת נוספת מול בני המין הגברי - היא פשוט לא משהו בזוגיות.

     

    מלחישה שקיבלה ממשת"פ בעירק, בנוגע לחייל אמריקני שהוסב לארגון אל-קאידה ומתכנן לבצע פיגוע טרור במולדתו, היא יוצרת מהזבוב - פיסת מידע שמגיעה אליה כמעט במקרה - פצצה בגודל פיל: קרי מחליטה שהמוסב הוא ניק ברודי החייל החטוף, עוקבת אחריו ואחרי משפחתו באובססיביות, עוברת על החוק ומסבכת את כל מי שעוזר לה במהלך הזה, עד שהיא מתאהבת במי שהיא מרגישה, דרך האינסטינקטים הבריאים שלה, שהוא בעצם אויב. קרי מייצגת את ארצות הברית המפוחדת, מאז שנפלו על עננת הנאיביות שלה שני מגדלי התאומים. היא לא יציבה, פרנואידית, וחיה על התפר שבין שיגעון למציאות.

     

    קלייר דיינס. כישרון של אוסקר (צילום: Showtime) (צילום: Showtime)
    קלייר דיינס. כישרון של אוסקר

      

    אופייה המוצלח כל כך של "הומלנד" (ששודרה אצלנו ב-yes Oh HD) והעלילה הדרמטית המהודקת שלה, נובעת בדיוק מקו התפר הזה בו מחזיקה החוקרת הבלונדינית. כל ספקולציה שלה בנוגע למעשיו של ברודי נשקלת שוב ושוב, באמצעות דיאלוגים קולחים וסצנות מותחות, תחת המאזניים הבאים: האם הוא באמת חייל "מוסב" שהולך לפגע את אמריקה, או שמא היא ממציאה את כל הדברים האלה, מתוך מחשבותיה ההיסטריות והחולניות.

     

    את דמות המבוגר האחראי מגלם בהצלחה מנדי פטנקין (איניגו מונטויה בלוק קורקטי של גבר באמצע החיים עם שיער מאפיר ועיניים טובות) שלוקח על עצמו את תפקיד המנטור של קרי, סול ברנסון, העומד בראש היחידה של ה-CIA לענייני המזרח התיכון.

     

    לסול ולקרי יש קשר מיוחד שנע בין אבהי לרומנטי, ובסופו של דבר, פרט לאחותה הרופאה שמספקת לה כדורים לאיזון בסתר, הוא האדם היחיד שבאמת אכפת לו ממנה. סול מאמין לקרי בהשערותיה על קשרים בין ברודי לבין טרוריסט בכיר בשם אבו נזיר, ועל פעולת טרור גדולה שעומדת להתממש כנגד ארצו של הדוד סם על ידי שניהם.

     

    בישראל זה לא היה עובד

    פיתולי העלילה הבאמת מתוחכמים מגיעים לשיאם בצמד הפרקים האחרונים (ששודרו בארצות הברית כיחידה אחת), כאשר ברודי עומד מול החלטת חייו: האם

    לפוצץ את הבונקר בו נמצאים לצדו, ובזכות מלכודת מפתיעה שאבו נזיר אחראי לה, האנשים החשובים ביותר בממשלה האמריקנית כולל סגן הנשיא, או לחזור לחיק משפחתו ולנסות לחיות חיים נורמליים.

     

    אמנם החייל החטוף נשלח על ידי אבו-נזיר לבצע את הפיגוע של החיים שלו, אבל ברודי הוא בעצם בחור פשוט, אולי אפילו פשוט מדי, כזה שבוחר באיסלאם מתוך ייאוש, ומונע מהאינסטינקטים הנמוכים ביותר של נקמה תחת נקמה. ואולי זה המקום היחיד ש"הומלנד", שהיא מעולה מכל בחינה - כולל הבימוי הרהוט, הצילומים החדים והדיאלוגים השנונים שיכולים ללמד אותנו היטב מה זאת דרמה מצוינת - טעונת שיפור.

     

    לאורך כל העונה הממכרת, לא השתכנעתי עד הסוף כי ברודי באמת רוצה לעשות את כל מה שאבו נזיר יאמר לו, בגלל המניע שמציגה הסדרה: ברודי ראה את בנו של אבו נזיר, אייסה, ילד שהיה קשור אליו בעבותות נפש בזמן השבי, נהרג בהפצצת בית ספר על ידי הצבא האמריקני - פעולה שטיוחה מול הציבור בעולם כעלילת דם שלא באמת קרתה.

     

    עלילה מתוחכמת ורבת תהפוכות (צילום: Showtime) (צילום: Showtime)
    עלילה מתוחכמת ורבת תהפוכות

     

    האם שטיפת המוח שעבר ברודי תוך כדי הקושי בשבי היתה כל כך חזקה עד לכדי כך שהמניע התנ"כי, עין תחת עין, יגרום לו לשכוח שיש לו גם אישה וילדים שמחכים לו בבית? האם באמת אבו נזיר הוא אדם כה כריזמתי שחייל אמריקני עם ערכים טובים לא יכול לעמוד בפני רצונות ההרס שלו?

     

    האם הציבור הישראלי, כזה שעובר בדיקה ביטחונית בכל כניסה לקניון ולפני כל מסעדה, באמת יכול להשתכנע שככה נראים טרוריסטים: אנשים בעלי חזון אידיאולוגי על גבול האגדה, ששום בן אנוש לא יכול לעמוד בפניהם ברגע שהוא רחוק מכל החיים שהכיר? אולי ניק ברודי הוא אכן התשובה האמריקנית לכל השאלות האלו, אך יש לי תחושה שלצופי הטלוויזיה בישראל אין את הפריבילגיה להאמין לו. מכל הסיבות הברורות, אנחנו יותר מדי מפוכחים.

     

    גם הפלאשבקים המזרח-תיכוניים המתארים את העינויים שעבר ברודי, את האימוץ והחיים החדשים שקיבל מאבו נזיר ומשפחתו, עד לכדי התאסלמות על רקע נוף

    מדברי-עירקי, היו דומים מדי לתפאורת אולפן, ופחות מדי לאיך שארץ תיכונית נראה באמת.

     

    בעיני, זיכרונות העבר לא זיקקו היטב את הסיבה שבגללה באמת החליט לבגוד בארצו. אבל באופן כללי, ובטח עם אווירת האקורד המרשים בו הסתיים פרק הסיום, הבחירה של ברודי לסכל את הפיגוע של עצמו, הירי שלו בשותפו ווקר, ובעיקר - הבחירה של קרי בטיפול חשמלי שירגיע את התקפיה הנפשיים וגם יפגע בזיכרונה, בדיוק כשהיא עומדת לפצח את הסודות הכי גדולים של החייל החטוף, משאירים טעם של עוד לעונה נוספת, שסיכוי סביר שתהיה מתוחכמת אף יותר מהראשונה. אז יש למה לצפות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Showtime
    "הומלנד". עלילה דרמטית ומהודקת
    צילום: Showtime
    לאתר ההטבות
    מומלצים