שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משפחה לא מחליפים: 25 שנים ל"נשואים פלוס"
    הקומדיה המשפחתית שנקראה תחילה "לא משפחת קוסבי" והפכה ל"נשואים פלוס" היא מוסד קומי שמחזיק צחוקים רמים כבר 25 שנה. אור ברנע מצדיע לסדרה ונשבע שלא יחליף את המשפחה הכושלת הזאת תמורת שום משפחה בעולם

    לפני ארבע שנים אישתי קנתה לי ליום הולדתי את אחת ממתנות חיי. במבצע חסר תקדים וחוצה יבשות, מגרמניה, דרך בריטניה ועד לתל-אביב, החבילה שנושאת תקליטורי DVD עם כל העונות של "נשואים פלוס" הגיעה.

     

    מתברר שהמארז המפלצתי יצא בגרמניה לפני מספר שנים, ירד מהמדפים והפך לפריט אספנים. העטיפה נקרעה. התרגשתי. בתוך הקופסא הלבנה זכתה כל עונה למארז מהודר משלה עם גרפיקה נפלאה ותמונות נדירות. אמנם, הכיתובים היו בגרמנית, אבל הסדרה דיברה את שפתה המקורית: האנגלי-בנדית. שפה שההמנון שלה הוא: ציצים, ציצים, יאם יאם יאם. 

     

    קלאסיקה: תשקר, תמכור נעליים ותשקר. האם זו הסיסמה המשפחתית?

     

    נוסטלגיה היא דבר נהדר. היא נהדרת עוד יותר כשהכמיהה לרגע שהיה וחלף - נשארת תמיד. ככה אני חי עם "נשואים פלוס", כבר בערך 20 שנה. אפשר להאשים את השידורים החוזרים והבלתי פוסקים בערוצים השונים (גם כעת, בימים א'-ה', 15:00, yes Comedy), אבל האחריות היא רק שלי ואני עומד מאחוריה בראש מורם. גאה. עבורי, מארז ה-DVD שהגיע ביום ההולדת הוא קופסא מלאה בחיים.

     

    העלבונות בין אל בנדי למרסי דרסי סיפקו כמה מהרגעים הטובים ביותר. זו היא ללא ספק פסגת יצירתו של בנדי

     

    החודש, לפני 25 שנים, עלתה "נשואים פלוס" ברשת FOX האמריקאית - חברה בחיתוליה שחלמה להיות מתחרה ראויה לענקיות השידור ABC, CBS ו-NBC. לפרויקט הארוך, שבסופו של דבר הציג לעולם את משפחת בנדי, גויסו רון לוויט ומייקל מוי, צמד תסריטאים מבריק עם רפרטואר מרשים, שלראשונה הצליח להשיג שליטה יצירתית מלאה. בלי התניות, בלי התערבות ובלי הנחתות מהחליפות בדרגים הגבוהים.

     

    בבית ההפקה ובתעשייה התייחסו אליהם כעופות מוזרים. הם לא היו מכופתרים, לא לבשו חליפות מגוהצות ונהגו לבוא זרוקים. הקולגות חשבו לא פעם שמדובר בשני הומלסים שהגיעו לאולפנים לעשות צרות. והם עשו צרות. בעיקר למתחרים. 

     

    אולי הסצנה המצחיקה ביותר: חבורת "NO MA'AM" נוסעת לוושינגטון כדי לנסות למנוע את ביטול הסדרה האהובה עליהם, "Psycho Dad" (שהפכה בפני עצמה לאחת מיצירות הקאלט של "נשואים פלוס"). החברים כמובן משקרים לנשים שלהם וזה מה שקורה

     

    בתחילת הדרך, לוויט ומוי חשבו לקרוא לסדרה "לא משפחת קוסבי". זה היה השם המושלם עבורה. הם לא רצו לצפות בסדרה על משפחה מאושרת. נמאס להם מקומדיות בהם אחד מבני המשפחה מסתבך, המשפחה יושבת במטבח ופותרת את הבעיה בהגיון ובשלווה, מכריזה על מוסר ההשכל וזורקת בדיחה לסיום. לא הפעם. לוויט ומוי החליטו להגיש לאמריקה הרפובליקנית של רונלד רייגן את החיים האמיתיים. את הנזקקות, ההשפלה והחרא. אבל הם ידאגו כמובן שכל הרע הזה - יהיה מצחיק נורא.

     

    בנדי מסכם את כל עונות הסדרה במשפט אחד

     

    אם יצירה גורמת לך לנוע שלא בנוח בכיסא - סימן שהיא טובה. סימן שמישהו הצליח לעשות משהו שחדר אלייך, לטוב או לרע. "נשואים פלוס" היתה קודם כל מצחיקה עד דמעות, אבל שילוב רגעי המבוכה של כל אחד מכוכבי הסדרה, ובמיוחד של אל בנדי - היו לפסגת יצירתה.

     

    באד תמיד המציא דמויות כדי לנסות להשכיב נשים. הראפר הגנגסטר "גראנד מאסטר בי" היה הטוב ביותר

     

    יש רגע אחד שבו באד וקלי בנדי מתחבאים בחנות הנעליים וצופים לראשונה באביהם בעבודה. הם חוזים לראשונה ביום שנראה בדיוק כמו כל הימים האחרים בשנה. במשך שעות ארוכות בנדי רוכן עם ראשו מוטל על ידיו בחנות נטולת הלקוחות. אולי מתישהו תסתער אישה שמנה ותדרוש נעליים קטנטנות. אז הוא יכסח אותה. וכשיחזור הביתה זה יהיה הדבר הראשון שייספר בהתלהבות למשפחתו האומללה.

     

    תמיד רציתי להיות שם במקום באד וקלי. להעביר עם אל יום בחנות נעליים, לגלות את המבוכה הזו ממקור ראשון ולהצמיד חזק את הידיים על השפתיים בשביל לא להתגלגל מצחוק.

     

    צפו: הרגע בו באד וקלי מרגלים אחרי אביהם בחנות, כדי לגלות האם באמת הוא מנהל רומן עם "מעריצת נעליים". באותו הפרק, בנדי זורק את אחת ההערות הטובות ביותר לאישה השמנה

     

    יש עוד עשרות סיבות לאהוב את "נשואים פלוס". סיבות שאולי יבהירו למה היא כבשה את חיי ואיך היום, 20 שנה אחרי שגיליתי אותה, אני עדיין צוחק בקול רם. לפעמים, אפילו יותר מהפעם הראשונה. 

     

    אולי זו הכתיבה המבריקה והמקוריות, הדמויות הכל כך אבסורדיות אבל כל כך אנושיות, הפרצופים של אל, הבוטות והגסויות, הפאנצ'ים החוזרים, החוצפה האינסופית, שחיטת הפרות הקדושות, הגרוטסקיות, היכולת האדירה לעמוד מול השגרה המעיקה ולצעוק עליה ללכת להזדיין, וזאת למרות שהאושר והעושר לא נראים באופק.

     

    אל בנדי היה כל כך טוב, שהתסריטאים הכינו לו רגעי סטנד-אפ של ממש

     

    אבל מעל הכל, בתוך תוכה, ב"נשואים פלוס" קיים רגש טלוויזיוני-תרבותי-אישי שקשה מאוד למצוא ביצירות אחרות מהמסך הקטן. רגש שבעזרתו אפשר לאהוב אותה גם בגיל מבוגר ועדיין לרצות לחלוק זאת עם כל העולם. אהבה כל כך חזקה
    שלפעמים היא מגוחכת ומצחיקה. קצת כמו זו שיש לנו עם בנות או בני הזוג בחיים האמיתיים, כשאחד מהם מחטט באף, דוחף את היד למכנסיים בשביל לגרד בתחת או כשיש להם שלשול.

     

    והאהבה הזו היא עם כולם. עם באד, קלי, פג, אל, באק, מרסי, סטיב וג'פרסון. וקצת כמו בסדרה עצמה, כשאל מפגין אהבה רבה יותר למכונית ולאסלה שלו מאשר למשפחתו, כך גם "נשואים פלוס" - תמיד תוכלו לשוב אליה ולא משנה מה לעזאזל מתרחש מסביב. ורק בגלל זה, כנראה שלעולם לא נוכל להיפרד. אל בנדי הגדיר זאת הכי טוב כשהתייחס לחייו שלו: "נשואים פלוס" לא חלפה על ידינו, היא התיישבה לנו על הראש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משפחת באנדי. המשפחה הכושלת הכי מצליחה בטלוויזיה
    אל באנדי. סיסמתו: "ציצים, ציצים, יאם יאם יאם"
    הטבות למנויים
    מומלצים