שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אמא של גיא עדיין מתגעגעת
    בכל יום היא היתה מתאפרת לכבודו, מתיישבת על המיטה ובשעה חמש בדיוק היתה מחייגת את המספר שלו, שומעת את הקול שלו מבקש להשאיר הודעה, ומתחילה לדבר איתו. הפזמונאי נעם חורב נזכר בסיפור על אמא של גיא
    אמא של גיא,

     

    על אמא של גיא קראתי מזמן.

     

    תסלחו לי מראש אם לא אדייק בפרטים, אם לא יהיו לי תשובות לכל השאלות או אם אפסיק לרגע, לקחת נשימה עמוקה כדי לנסות להבין איך בכלל אפשר לכלוא

    במילים את הסיפור הזה, שמכרסם לי את הבטן כבר כמעט 10 שנים.

     

    כשהייתי בצבא, נתנו לי לבחור את הטקסטים שיוקראו בטקס יום הזיכרון שהתקיים בבסיס. המפקדת שלי השאירה לי קלסר ענק סגול שכמעט התפקע מעומס הדפים או אולי מעומס הכאב. התחלתי לדפדף בין הסיפורים, השירים, המכתבים והדפים המצהיבים שבחלקם אי אפשר היה בכלל לקרוא את הטקסט. פסקאות שלמות של זכרונות ושורות משירים הפכו עכשיו לעיסת אותיות מרוחות וכתמים עגולים משורטטים, שכנראה השאירו שם אנשים שקיבלו את הקלסר הסגול לפניי.

     

    בין כל סיפורי הגבורה ושירי הזיכרון, אני זוכר סיפור אחד. הסיפור של אמא של גיא.

     

     (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    (צילום: EPA)

     

    אני אפילו לא זוכר מה היה שמה או אילו נסיבות בדיוק שלחו את הקצינים לדפוק לה אז בדלת, להפיל אותה על הברכיים ולגרום לכל השכנים לצאת כדי לבדוק מה פשר הזעקות בחדר המדרגות באמצע הלילה.

     

    אמא של גיא איבדה את גיא.

     

    בכל לילה היא היתה שוכבת במיטה שלה, מתורגלת כבר בדמעות שהיו זולגות לה לאוזניים, מחרישה את שיעול הבכי שלמדה להשתיק כדי לא להעיר את כל הבית, ומבקשת להשתחרר כבר מהגוף הזה, שהיה כל כך מאומן בלהדוף את הכאב ולהיכשל.

     

    אחר כך היא היתה עוברת לדמיין: פעם שחייזרים באים ולוקחים אותה למקום שבו גיא נמצא. פעם שמודיעים בחדשות של השעה 6 על תחיית המתים, והאמהות השכולות כולן יוצאות לרחובות ומתרוצצות בין שיירת הרגליים הרדומות כדי לחפש את בניהן, לחבק אותם ולא לעזוב. ופעם שהתבלבלו בשם ובזיהוי, וגיא תיכף יגיע הביתה. מזל שהיא מקפידה להוציא את המפתח מהדלת בכל ערב כדי שיוכל להיכנס.

     

    אבל לאמא של גיא זה לא היה מספיק. היא חיפשה דרכים להשאיר את גיא בחיים שלה, מלבד הדמיונות המשוגעים והתמונות הממוסגרות. אז היא התקשרה אליו. לספר לו מה שלומה. לשאול מה שלומו. גם אם הוא לא יענה.

     

    בכל יום היא היתה מוציאה מהארון את החולצה הלבנה המגוהצת שלה, מתאפרת לכבודו, משפריצה פעמיים מהבושם שלה שאהב, מתיישבת על המיטה בחדר שלה אחרי שנעלה היטב את הדלת, ובשעה חמש בדיוק היתה מחייגת את המספר שלו, שומעת את הקול שלו מבקש להשאיר הודעה, ומתחילה לדבר איתו.

     

    היא סיפרה לו מה קורה במדינה. ועל הבחירות שמתקרבות. היא סיפרה לו שבזמן האחרון אבא לא מרגיש טוב. כנראה מתחיל להזדקן. לפעמים היא היתה מקריאה לו קטע מהספר שאהב שהקריאה לו כשהיה ילד, ולפעמים אפילו סתם שותקת איתו על הקו.

     

    365 ימים בשנה, גשם, שרב, שבת או חג, אמא של גיא היתה מחייגת במיומנות את המספר שלו, מתרגשת לשמוע את קולו מקבל את פניה, ואז מתחילה לדבר.

     

    זה הפך להיות הטקס הפרטי שלה ושלו, הדרך שלהם להמשיך להיות ביחד.

     

    אני זוכר שהיא כתבה שם על פעם אחת בה היא היתה מחוץ לבית ולא הספיקה להגיע עד השעה חמש. היא פתחה את דלת הבית בשעה חמש עשרים ושבע בבהלה, רצה לחדר השינה, נעלה את הדלת והתנפלה על הטלפון כדי לחייג את המספר שלו. אחרי שהוא ענה לה, תמיד באותן המילים, היא פרצה בבכי וצעקה לו: "אני מצטערת שאיחרתי ילד שלי, אני מצטערת. אני מצטערת שחיכית לי, שחיכית לאמא." והבכי לא נפסק, רק הפך לנשימות קצובות, כמו פסקול לתמונה העצובה הזאת של אמא קטנה שיושבת על מיטה גדולה עם הטלפון על הברכיים, ומבקשת סליחה מבנה המת.

     

    אני זוכר שהיא כתבה שעם הזמן היא היתה מקריאה לו כותרות עיתונים, מתלוננת על יוקר המחיה במדינה הזאת, מצמידה את הטלפון לרמקול כדי להשמיע לו שיר חדש שיצא לרדיו, ולפעמים, ממש לעיתים רחוקות, היתה מבקשת ממנו בלחישה לחזור. אפילו רק לחיבוק אחד אחרון.

     

    אני לא יודע אם אמא של גיא חשבה שהוא באמת שומע אותה. או שאולי הדברים שלה מגיעים אליו איכשהו. זה גם לא באמת משנה. אני לא חושב שהיא היתה משוגעת או שאיבדה את דעתה. אני חושב שכדרכן של אמהות, היא פשוט היתה מוכנה לעשות הכל כדי לשמר את זכרון בנה, כדי להחזיק אותו חי, אם לא בעולם הגדול, לפחות אצלה, בחדר ובלב.

     

    מאז, כבר 10 שנים, כמעט לא עובר יום מבלי שהמחוג הקטן מתקרב לשעה חמש, והלב שלי נקרע, כי אני יודע שבאיזשהו מקום עכשיו, אמא של גיא מוציאה את החולצה הלבנה המגוהצת שלה, מתאפרת לכבודו, משפריצה פעמיים מהבושם שלה שאהב, מתיישבת על המיטה בחדר שלה אחרי שנעלה היטב את הדלת, ומחייגת את המספר שלו, כדי לשמוע את הקול של הילד שלה ולספר לו כמה היא מתגעגעת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים