שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ממשיכים לברוח מהבשורה: ספרי מלחמות מכוננים
    הספרות הישראלית הקדישה ז'אנר שלם למעקב אחר מלחמות ישראל, שנדמה כי לעולם לא יפסקו באמת. מדוע "אם יש גן עדן" הוא גרסה חדשה ל"ימי צקלג"? אריאנה מלמד קוראת את הלוחמים לאורך השנים

    כמו המלחמות, גם ספרי-המלחמה הולכים ונערמים על המדפים, ובין דפים מצהיבים והולכים עדיין צר אויב מבעית ועלום על פלוגת חיילים, עדיין מתאהבים בלב הקרבות ועדיין סופרים וזוכרים את המתים בהפוגות הספורות, הקצרות מדי, שבין אש-תופת לבין הכרעות מוסריות קשות שהמציאות הישראלית - והספרות שנולדה מתוכה - כופות על אזרחים וקוראים גם יחד.

     

    תמונות מלחמה. לעצמאות יש מחיר (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ) (צילום: זולטן קלוגר, לע
    תמונות מלחמה. לעצמאות יש מחיר(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

     

    אבל ספרי המלחמה של ישראל אינם תמונת-ראי למחזוריות המצמיתה של המלחמות. דווקא בהם אפשר למצוא הדים להתפתחויות המהירות שעברו על החברה הזאת ועל לשונה, על ערכיה ועל מוקדי תשומת הלב שלה. בחרתי בספר אחד מכל מלחמה: לא בהכרח באהוב ביותר, או הזכור בנוסטלגיה כמו שאנשים זוכרים את נעוריהם (כולל המלחמות, לפעמים) - אלא בזה שהטביע חותם בתודעה, שפרץ דרך בכתיבה ושהיה, למרות המלחמות הבאות, לנכס של ממש בארון הספרים העברי.

     

    ס. יזהר: משא ההיסטוריה

    כאשר מזכירים את מלחמת העצמאות, אין מנוס מלהזכיר את "ימי צקלג" של ס. יזהר - הספר הענק שהוכרז כבר עם צאתו לאור כ"הרומן המכונן של הספרות העברית", הרומן שהשתיק את מחברו וכפה עליו אלם בפרוזה למשך 34 שנים מאז יצא לאור ב-1958, היה ועודנו אחד המונומנטים הכתובים המרתקים ביותר למלחמה ההיא. למרות שהקריאה בו תובענית ומחייבת נשימה ארוכה במיוחד, הוא עדיין משקף נאמנה את רוח הזמן ואת מרקם הערכים שהיה משותף ללוחמים וסופרים עבריים, כמו גם את בדידותם ההולכת ונמשכת של חבורות לוחמים קטנות, זנוחות ושכוחות, בלב סיפור גדול מכוחותיהן. כמו כל כיתת חיילים בכל מלחמה שהיא, גיבוריו של ס. יזהר נידונים לחוש כאילו הם מחזיקים על כתפיהם את כל משא ההיסטוריה.

     

    ספרו של ס. יזהר. בדידות הלוחמים (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    ספרו של ס. יזהר. בדידות הלוחמים

     

    ובעצם, אין שם גיבורים. יש "יחד" יותר מאשר "יחיד", כי הקולקטיב יעדיין היה בראש מעייניה של הספרות העברית, ורק מאוחר יותר פרצו ממנו יחידים בעוצמה של דמויות בלתי נשכחות. הדמויות הראשיות ב"ימי צקלג" הן המלחמה עצמה, כפי שהיא משתקפת בעיניה של כיתת נערים על דיונה שכוחת אל – והנוף, אותו נוף שרק יזהר מצא בו אוצרות ראויים להנכחה במלים, בפרקים שלמים, בעיקשות של לוחם על מותה של השפה העברית.

     

    על אודות המלחמה הזאת נכתבו ספרים טובים יותר, ביניהם "חירבת חיזעה" של יזהר עצמו. יש גם אהובים יותר: "חימו מ לך ירושלים" של יורם קניוק זוכה לדורות של מעריצים מפני שהוא מספר סיפור אוניברסלי על אהבה ומלחמה, א-לה-המינגווי. "יונה ונער" של מאיר שלו וודאי חזר ומיקם את מלחמת העצמאות במרכז זיכרונם של קוראים רבים, אבל רק "ימי צקלג", אם תצלחו אותו בשלום, ישיב לימים ההם את תחושת הבדידות והדחיפות, האימה וחוסר הברירה של הימים ההם.

     

    "פלוגה ד'": מכונת לחימה משוכללת

    מלחמת סיני הייתה אולי קצרה מדי לייצורו של רומן משמעותי שהיא עומדת במרכזו. ייתכן שאחרי המלחמה, בתום הטקסים והאבל ושירת "לא אגדה רעי", היו מי שחשו נבוכים בשל הנסיבות הגיאופוליטיות שאילצו חיילים ליטול חלק - ולמות - במלחמה על אינטרסים כלכליים של מעצמות על, שלא היתה בדיוק מלחמת הישרדות הירואית כמודל של 48'.

     

    מוטה גור. פעם היה כאן טוב יותר? (צילום: לע"מ) (צילום: לע
    מוטה גור. פעם היה כאן טוב יותר?(צילום: לע"מ)

     

    ספרי עיון לא מעטים שמתרצים ומסבירים את המלחמה ראו אור בעקבותיה, וביניהם בולט ברעננותו "פלוגה ד'", של מוטה גור. הספר עוסק בתולדותיה של פלוגה, מאוסף הטרוגני של יחידים ועד להפיכתה למכונת לחימה משוכללת בפעולות התגמול של שנות ה-50. הוא כתוב מנקודת ראותו של המפקד הצעיר, שאמור להפוך אנשים לפלדה בתהליך של גיבוש, חישול ואולי אפילו צריפה בכור היתוך.

     

    אף על פי שבסופו של דבר חיילי הפלוגה מתגייסים כיחידים לקרבות של מלחמת סיני, או מבצע קדש בשמו הרשמי יותר, הקריאה יכולה לשפוך אור על המלחמה עצמה דרך האתוס המשתקף בה, מצ'יזבטים ועד זובורים (מחרידים, בעינינו. עינינו מאז השתנו מאוד). מי שירצה, יוכל לקנא בנחרצות, בהיעדר ההתלבטות, בהתגייסות המחשבתית המוחלטת של המפקד הצעיר - ולהאמין שפעם באמת היה כאן טוב יותר.

     

    סיסמאות הגיוס של ששת הימים

    כשחושבים על ששת הימים חושבים על ביטויים כמו "אנשי הפלדה", "סופת האש", "אל מול גולן", "חשופים בצריח" או "מחרמון ועד סואץ". אפילו שמותיהם של ספרי התעודה ואלבומי הניצחון נשמעו כמו סיסמות גיוס. תעשיה ענקית גלגלה אז לשווקים כרכים עבים ורבי תצלומים (עוד לא היתה טלוויזיה) עטופים במשהו דמוי קטיפה. בגלל החגיגיות, המפה החדשה והשמנמנה של ישראל, שהיתה קטנה, קישטה יותר מדי כריכות, ותצלומי הנעליים הזנוחות בחול של החיילים המצרים שברחו מאויביהם בסיני, הפכו לאייקונים תרבותיים שהגדירו מאוחר יותר את הזלזול המתנשא באויב המנוצח. על הזלזול עדיין לא שילמו ביוקר, אבל בלהט האופוריה שכחו קצת את החיילים, ואת העובדה שהם מעט יותר ממכונות משובחות להשגת ניצחונות מהירים.

     

    "מלחמת ששת הימים". חיילים הם לא מכונות  (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    "מלחמת ששת הימים". חיילים הם לא מכונות (צילום: רויטרס)

     

    להם היה ספר משלהם, "שיח לוחמים", שראשיתו בסדרת שיחות בין חיילים מן התנועה הקיבוצית, והמשכו - ברב מכר ענק, מן תגובה מאוחרת לצעקנות של האלבומים, שהיתה בו התבוננות קצת יותר מפוכחת וקצת פחות ששה אלי קרב. מקובל לראות את ראשית עידן הלוחם המתלבט בספר הזה. חיילים הרשו לעצמם, לראשונה, לתהות על הקשר בין המחיר לתהילה, בין ההכרח לפעולה ובינם כבני אדם לבין כל זה.

     

    זעם יום הכיפורים

    אבודים, דפוקים וזרוקים במלחמה שאולי לא תיגמר לעולם. כאלה היו הנערים ב"צוות 4" של דרור גרין, הספר האחד והיחיד שקראתי על אודות מלחמת הכיפורים, המלחמה הראשונה שהפילה חללים גם במחזור שלי בתיכון, ומתוכו יכולתי להבין את כל הזעם, הפחד המצמית וחוסר ההרואיות הטוטלי בקיומו של לוחם.

     

    גולדה מאיר ומשה דיין אחרי המלחמה. כבר לא חזקים  (צילום: gettyimages imagebank) (צילום: gettyimages imagebank)
    גולדה מאיר ומשה דיין אחרי המלחמה. כבר לא חזקים (צילום: gettyimages imagebank)

     

    "צוות 4" נכתב מתוך חוויה של הלם קרב, שהיא החוויה המרכזית של אוןקטובר 73'

    עבור מי שהשתתף בה וגם עבור מי שסתם היה אזרח, ואט אט גילה שהיה מחדל, שמנהיגים משקרים, שאפשר היה למנוע או להיערך טוב יותר, שישראל אינה מעצמה בלתי מנוצחת, שגדלנו על מיתוסים מופרכים ושהגיעה העת להתבגר. הצרה של הלומי הקרב היתה שלא היו יכולים להשאיר את הקרב מאחוריהם ולהמשיך בחייהם כאילו היו רק פיסת זיכרון. ב"צוות 4" שיחזר גרין במילים קטנות עד כאב את הלם הקרב - ואת מה שניתן לראות בכל מלחמה, אצל כל חייל פשוט בטרם נכפה עליו נרטיב לאומי.

     

    גן העדן האבוד

    "אם יש גן עדן" הוא "ימי צקלג" של מלחמת לבנון הארוכה, הארורה, שרק שנותיה האחרונות משוחזרות בדפי הספר. את הגבעה השכוחה בדרום החליף המוצב על הבופור, בו דבוקה קטנה של נערים מפוחדים מעבירה את ימיה ולילותיה בתחושת ניתוק ובדידות עצומה בצל האימה. הדיאלוגים שביניהם משקפים לא רק אמינות לשונית, כולל סלנג מעודכן - אלא גם נאמנות גדולה ליחיד ובעיטה ארוכה, מכוונת ומתוכננת היטב באתוס המקדש את הכלל על פני היחיד. חמש מלחמות מאוחר יותר, כבר אי אפשר לקרוא בספרות העברית הצהרות הזדהות נמלצות עם המולדת - וטוב שכך. אין זה מתפקידה של הספרות לייצר אותן. לכך נועדו ימי זיכרון ונאומים של פוליטיקאים. סופרים אמורים להחיות מילים אחרות ורעיונות אחרים, שהללו אינם יכולים להביע.

     

    "אם יש גן עדן". הסופרים מביעים את המלחמה אחרת ()
    "אם יש גן עדן". הסופרים מביעים את המלחמה אחרת

     

    ועוד הערה בנוגע לאינתיפאדות, מבצעים ואזרחים: אין בספרות העברית יותר מדי נוכחות לאזרחים בזמן מלחמה, כאילו הם הפכו מיותרים ברגע שפרצו הקרבות, והיה עליהם לסגת לירכתי ההיסטוריה והספרות גם יחד. הורים שכולים מופיעים פה ושם, אבל את תחושת הפחד המתמיד, עם ההתרסה והזעקה והזיכרונות מהמלחמות האחרות - וכיצד כל אלו עיצבו את חיינו, השכיל רק דויד גרוסמן ללכוד ב"אשה בורחת מבשורה". היא עדיין בורחת, בתוך המלחמות וביניהן, ממבצע למבצע, מפני שהבשורה עדיין מאיימת מקרוב בדמותם של אנשים שוחרי טוב ונושאי חדשות של אסון מקצין העיר. כל עוד תהיה כזאת, לא יירדו ספרי המלחמה מן המדפים, וימשיכו לשקף את החיים והמתים, על מי שהיו וכיצד חשבו תוך כדי המלחמה אליה נקלעו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן. חדשות של אסון
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים