שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    גיבורים שנשכחו: כלבים במלחמות האדם
    הקשר בין האדם והכלב במלחמה החל כבר בתקופה הקדומה ועד למאה -21. הכלבים מילאו תפקידים רבים בשדות הקרב השונים, תקפו חיילי אויב, הצליחו להתריע מפני מטעני חבלה, איתרו פצועים ואלפים מהם מתו במהלך המלחמות הרבות ברחבי העולם. רק בעשורים האחרונים הכירו הצבאות בתרומתם הייחודית להצלת חיי אדם

    ההיסטוריה של השימוש הקרבי בבעלי חיים מתחילה, יש לשער, במלחמתו הראשונה של האדם. מאחר שהמלחמות קדמו לתעודות הכתובות הראשונות שבהן החל האדם לתאר את עצמו, לא נוכל לדעת בוודאות מתי ואיפה התחולל הקרב הראשון.

     

    לאורך ההיסטוריה האנושית שימשו כלבים את האדם במלחמותיו ביעילות, במגוון תפקידים שהועידו להם, בהתאם למאפייניו של שדה הקרב: תקיפה, שמירה ואבטחה; הובלת ציוד, תחמושת ולוחמים פצועים ומתים; העברת הודעות בשדה הקרב; גישוש וסיור; איתור חיילים פצועים בשדה הקרב; משימות התאבדות בשטח האויב; איתור חומרי נפץ, מלכודות ומוקשים ועוד. התגמול היחיד שקיבלו על כך היה מילות שבח על עבודתם הטובה. כלבים אלה הם הגיבורים שנשכחו.

     

    כלבים עם חיילי צבא ארה"ב במלחמת וויטנאם (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    כלבים עם חיילי צבא ארה"ב במלחמת וויטנאם(צילום: gettyimages)
     

     

    למרבה הצער, הספרות המדעית הקיימת בנושא זה מצומצמת ביותר. גם במסגרת התחום של חקר הקשר אדם-חיה, שהוא תחום צעיר יחסית, נדמה כי החוקרים העוסקים בנושא הרחב של היחסים אדם-חיה כמעט שאינם מתייחסים אל הקשר הנרקם בין חיילים לכלבים המשרתים עמם בתפקידי לוחמה, לעתים במשך שנים יחד, כחברי צוות וכבני לוויה נאמנים לחיילים האנושיים.

     

    השפעת הקשר אדם-כלב על בריאותו הגופנית והנפשית של האדם נבחנה ונחקרה בשני העשורים האחרונים בצורה נרחבת. בעשור האחרון החלו החוקרים להתייחס ברצינות גוברת גם להשפעת הקשר אדם-כלב על התנהגותו ורווחתו של הכלב.

     

    עם זאת, התחום העוסק בקשר כלבן-כלב עבודה (צבאי או משטרתי) קיבל מעט מאוד תשומת לב באקדמיה. בעשור האחרון נערכו שני מחקרים ראויים לציון על היבטים שונים של הקשר כלבן-כלב עבודה צבאי, אך רוב המחקרים בנושא של כלבים בתפקידים צבאיים נערכו לשם בחינת דרכים לשיפור ביצועיהם של הכלבים, ולא עסקו בהיבטים של הקשר הנוצר ביניהם לבין הלוחמים.

     

    אלפי כלבי מלחמה נותרו מאחור

    מלחמת ויטנאם העלתה למודעות הציבורית את כלבי המלחמה בשל המחדל הגדול של הטיפול בכלבים בסיום המלחמה. לאורך שנות המלחמה שירתו בויטנאם כ-4000 כלבים, שהצילו את חייהם של כ-10,000 חיילים אמריקנים. בסיומה של המלחמה ניתנה הוראה מטעם הממשל האמריקני שלא להחזיר את הכלבים הביתה, לארצות הברית.

     

    חלק מהכלבים הורדמו למוות, אחרים נמסרו לידי צבא דרום ויטנאם. רובם נידונים בכך למוות ברור וידוע מראש. בעקבות פרשה זו נכתבו כמה ספרים על התפקידים שמילאו הכלבים במלחמת ויטנאם, ואשר ביקשו להנציח ולתעד את תרומתם וגבורתם של הכלבים.

     

    מהכתוב בספרים אלה, שחלקם נכתבו בידי חיילים-כלבנים ששירתו במלחמה, אפשר להתרשם מעומק הקשר הנרקם בין החייל לכלבו בזמן מלחמה. ספרים אלה מהווים חלק ניכר מהמקורות הבודדים העוסקים בקשר הזה באופן מוצהר.

     

    למיש, שספרו "War Dogs" מוקדש לסקירה היסטורית של השימושים שעשתה ארצות הברית בכלבי מלחמה, החל ממלחמת העולם ה-1 ועד מלחמת ויטנאם, מציין סיבות אפשריות למיעוט הבולט של ספרות העוסקת בקשר בין כלבים לחיילים במלחמות.

     

    כלבים רבים שימשו כקמעים ליחידות צבאיות (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    כלבים רבים שימשו כקמעים ליחידות צבאיות(צילום: gettyimages)

     

    לטענתו, מאז ומעולם תיעדו ההיסטוריונים קונפליקטים בקנה מידה גדול: את הציוד שבו השתמשו הצבאות ואת כלי המלחמה שבעזרתם נכבשו היעדים. בתוך הסטטיסטיקות, המפות והתוכניות שליוו את שדה הקרב, החייל הבודד, כאינדיבידואל, הולך לאיבוד. זו אחת הסיבות לכך שהישגיהם של האדם והכלב העובדים יחד מוטלים כאבן שאין לה הופכין בארכיונים, או אפילו לא תועדו מלכתחילה.

     

    על פי למיש, חרף היעדרן של עדויות כתובות, אסור לנו לשכוח את העובדה שבעבור הלוחם, בין אם הוא אדם או כלב, מלחמה היא ברוב המקרים פשוט עניין של הישרדות יומיומית.

     

    סיבה נוספת למיעוט המחקרים בנושא, לדעת למיש, היא המאצ'ואיזם שעליו מושתת הארגון הצבאי, שביסודו מונח הקושי להעריך בקול רם ולהכיר בפומבי בתרומתם של כלבים לצבא, שאחרי הכל הם אורגניזמים פשוטים בהשוואה לטכנולוגיה הצבאית המפותחת לעילא.

     

    מכיוון שכלבים בתפקידים צבאיים אינם דומים לשום דבר אחר בארסנל הנשק האנושי, הנטייה המקובלת בקרב הגופים הצבאיים היא להתייחס אליהם כאל ציוד צבאי. למיש טוען כי עד שלא יוענק לכלבים הלוחמים מעמד ייחודי, תוך הכרה בהיותם יצורים חיים וחושבים, הרי שהתוכנית האמריקנית לכלבי צבא לא תממש את הפוטנציאל האמיתי שלה, למרות היותה מצליחה בקני המידה המקובלים.

     

    היבט נוסף הוא הטיעון המוסרי, המושמע, לרוב, על ידי ארגוני זכויות בעלי חיים.על פי טיעון זה, השימוש בבעלי חיים בכלל ובכלבים בפרט, הן בתפקידים צבאיים והן במסגרת מלחמה, הוא בגדר ניצול בלבד. השימוש בכלבים בקרב הוא רק צורה נוספת של אכזריות כנגד בעלי חיים שאין להם יד ורגל במלחמות שבהן הם נאלצים להשתתף. בדומה לסוגיה המוסרית המאפיינת ניסויים בבעלי חיים, אלה הם נושאים טעונים המעוררים רגשות עזים בקרב כל המעורבים.

     

    מסיבה זו, בין השאר, הצבא מעוניין לשמור, עד כמה שאפשר, את הנושא על "אש קטנה" ולנסות להימנע ממשיכת תשומת לב ציבורית אליו. ולבסוף, קיים הצורך בסודיות צבאית סביב ההכשרה המשותפת של החיילים והכלבים, דרכי הפעולה ושיטות האימון שבהן נוקט הצבא, שהן פרי עבודה של שנות מחקר רבות.

     

    כלבים במלחמות האדם - פרספקטיבה היסטורית

    כלב המלחמה הקדום ביותר המתועד הוא כלב מגזע מאסטיף, שמוצאו מטיבט, ואשר בוית בתקופת האבן. הפרסים, היוונים, האשורים והבבלים הכירו כולם ביתרונות הטקטיים של כלבי מלחמה והפעילו אותם במספרים גדולים כגורמי תקיפה קדמיים.

     

    תיעוד קדום של כלבים במלחמה מופיע בהיסטוריה של המלחמה הפלפונזית (404-431 לפנה"ס), שבה לחמו היוונים נגד הקורינתים. וכך מתוארת אחת ההתנגשויות:

     

    "לטירה של קורינתוס היה משמר בן חמישים כלבים, שהוצבו בתיבות ליד חוף הים. בנצלם לילה חשוך נחתו היוונים על החוף. אנשי חיל המצב הקורינתי היו שקועים בתרדמה לאחר הילולה. רק הכלבים עמדו על משמרתם וכל ה-50 הסתערו על האויב כאריות. כולם, פרט לאחד, נפלו חלל.

     

    סורטר, הניצול היחיד, עזב את שדה הקרב ורץ אל העיר, להזעיק ולעורר את החיילים השתויים כדי שיצאו אל המערכה. כל תהילת הניצחון נפלה בחלקו. העיר אסירת התודה העניקה לו ענק ועליו הכתובת, "סורטר, סגן ומושיע לקורינתוס" והקימה מצבת זיכרון שעליה נחקקו שמו ושמות 49 הגיבורים שנפלו בקרב".

     

    במהלך הקרב על ורסלה (Versella), בשנת 101 לפנה"ס, הובילו נשים המוני כלבי מלחמה נגד הרומאים, ועל ידי כך הצליחו לעכב את ניצחון הרומאים למשך שעות רבות. בעקבות זאת אימצו הרומאים את השיטה, ומפקדים רומאים החלו לשלוח לקרב כלבי תקיפה עטויי שריון ונושאי מוטות ברזל חדים כדי לפגוע במערך האויב ולהרוס אותו. הכלבים, שהורבעו במיוחד כדי להוליד כלבים אכזריים, היוו מרכיב אסטרטגי במערך הלחימה.

     

    נעזרים בכלבים לשליחת הודעות בזמן מלחמה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    נעזרים בכלבים לשליחת הודעות בזמן מלחמה(צילום: gettyimages)

     

    במאה החמישית לספירה הבין אטילה ההוני את הפוטנציאל הטמון במסעות עם כלבי שמירה וצירף כלבים מגזע מולוסר למסעותיו לכיבוש אירופה. האינדיאנים מצפון אמריקה השתמשו גם הם בכלבים לשמירה ולנשיאת משאות.

     

    גם בריטניה עשתה שימוש נרחב בכלבים: בשנת 1580 שלחה המלכה אליזבת ה-1 800 כלבי תקיפה לפרובינציה האירית מונסטר, כדי להילחם במורדים בני דזמונד, שהנהיגו את המרד האירי נגד הבריטים. בשנת 1695 רכשו הבריטים 100 כלבי פרא מהוואנה, קובה, והעבירו אותם לג'מייקה כדי שישתתפו במלחמת המרונים, שהייתה פעולת גרילה של עבדים אפריקנים מורדים נגד הבריטים.

     

    בשנת 1798 השתמש נפוליאון בכלבים כמערכות התראה מפני הצבא העות'מאני בעת ששהה באלכסנדריה שנכבשה על ידו. על ידי קשירתם לחומות היוו הכלבים מערכת התראה מוקדמת, בדומה לכלבי המשמר היום. תוקפנותם של הכלבים הפכה אותם גם לבעלי ערך טקטי מול האויב שנרתע והתעכב.

     

    נפוליאון לא רק ידע כיצד לנצל ביעילות כלבים בזמן הקרב אלא גם הבין את השפעתם על הרוח האנושית. במהלך שנותיו האחרונות בגלות הוא כתב על אירוע, לו היה עד בזמן תצפית על שדה קרב בסוף המערכה מול האיטלקים (1796), במהלכה ראה כלב יושב ליד גופת אדונו החייל, גונח ומלקק את ידי הגופה. כשהבחין בנפוליאון התרומם הכלב וניסה ללכוד את תשומת לבו ולהפנותה אל גופת החייל, אולי בניסיון שהלה יבחין בחייל ההרוג או בניסיון מכמיר לב להחיותו. נפוליאון כל כך התרגש מהמחווה שביצע הכלב עד כי כתב מאוחר יותר:

     

    "אולי היו אלה רוח הזמן והמקום שהשפיעו עלי. אך אני יכול להבטיח לך כי אף אחד מהקרבות שבהם נכחתי לא הרשים אותי כמו המקום הזה. עצרתי את סיורי להתבונן במראה ולהרהר במשמעותו. לחייל הזה, כך הבנתי, היו בוודאי חברים בבית ובגדוד; ועדיין הוא היה מוטל שם בודד לחלוטין, כשרק כלבו לידו... צפיתי חסר רגש בקרבות שחרצו את גורלן של אומות. בלי להניד עפעף נתתי פקודות שגזרו גזר דין מוות על אלפים.

     

    והנה כאן, התרגשתי עמוקות, התרגשתי עד דמעות. וממה? מצערו של כלב אחד. אני בטוח שבאותו רגע הרגשתי מוכן, כמו שלא הייתי אי פעם, לרחם על חייל של האויב. רק אז יכולתי להבין את הרחמים שהובילו את אכילס למסור את גופתו של הקטור אויבו לפריאם המקונן".

     

    במהלך מלחמת ספרד-מרוקו (1859-1860) הידועה גם כמלחמה האפריקנית, אנשי שבט הריף, שלחמו נגד עול הקולוניאליזם הספרדי בארצם, השתמשו בכלבים כבפיתיונות טקטיים, על ידי כך שהסוו את הכלבים באמצעות בגדיהם, ושלחו אותם לרוץ לאורך הקווים הקדמיים. בראות המוגבלת שנגרמה כתוצאה מהחול והאובך גררו הכלבים תגובות אש מהספרדים, וחשפו בכך את עמדות האש שלהם.

     

    אמריקה מגלה את הכלבים הצבאיים

    מדינות אירופה גילו עניין רב יותר, באופן משמעותי, מאשר ארצות הברית בפיתוח והרחבה של תפקידי הכלבים במלחמה. אפשר לייחס את ההבדל לשימוש הרב יותר בכלבים לצורכי עבודה בקרב האוכלוסייה האזרחית באירופה בהשוואה למצב בארצות הברית, שהייתה ארץ צעירה ומתפתחת באותה תקופה.

     

    הרבה לפני הגעתם של המתיישבים האירופאים לצפון אמריקה השתמשו ילידים אמריקנים בכלבים לתפקידי שמירה ומשא. האינדיאנים בטחו ביכולתם של כלביהם הגדולים לשאת משאות ששקלו למעלה מ-30 קילוגרם. מעניין לציין שחלק מהכלבים אומנו אף לעצור וליילל כאשר במהלך הדרך נפל דבר מה מהמשא המונח על גבם.

     

    הכלבים גם סיפקו שירותי שמירה בסיסיים כמגינים המקיפים את המחנה בלילות. כלבים גדולים מילאו את תפקידן של חיות משא, רתומים למסגרת עץ דו-קוטבית המכונה טראבוי. בטראבוי נהגו לשים ציוד וכאשר רתמו אליה שני כלבים היא שימשה לנשיאת חולים ופצועים. כלבים אלה יכולים להיחשב לכלבי המלחמה הראשונים של אמריקה, אף על פי שלא השתתפו מעולם בתפקידי תקיפה.

     

    כלבי הרחה לחומרי חבלה באפגניסטן (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    כלבי הרחה לחומרי חבלה באפגניסטן(צילום: gettyimages)

     

    המתיישבים האמריקנים המוקדמים שהגיעו לצפון היבשת הסתמכו גם הם על כלבים, בעיקר לצורכי כינוס הבהמות בחוות ולצורכי ציד והגנה על המשפחה. עם זאת, היה זה רק מאוחר יותר כאשר בנג'מין פרנקלין, אחד מאבותיה המייסדים של ארצות הברית, שילב כלבים בתפקידים צבאיים.

     

    פרנקלין, אינטלקטואל שלא נודע כטקטיקן צבאי דווקא, עזר לייסד את המיליציה של פנסליבניה נגד פשיטות של אינדיאנים. הוא היה הראשון להציע, בשנת 1755, כי כלבים ישמשו כגששים וכתוקפים נגד אינדיאנים. את הרעיון לכך הוא שאב מהשימוש הברוטלי שעשה הקונקויסטאדור הספרדי הרנאן קורטס בכלבים במלחמות ספרד לגירוש הילידים ממקסיקו. הספרדים שחררו כלבי גריהאונד פראיים רבים לרדוף אחרי אינדיאנים ולתקוף אותם כשהתעייפו. בכל מקרה, הצעתו של פרנקלין לא יושמה.

     

    הצעות נוספות אחרות הועלו במהלך המהפכה האמריקנית, אך לא הובאו לידי מימוש. קשה להבין מדוע הצבא האמריקני לא השתמש בכלבים, מכיוון שהסיכון היה נמוך ועלות התחזוקה של הכלבים הייתה נמוכה. בשונה מאירופה, אמריקה הקולוניאלית לא הייתה בעלת מסורת ארוכה של הפעלת כלבים צבאיים, והסתמכה תחת זאת על פטריוטים חמושים.

     

     כמו כן, האמריקנים מעולם לא אימצו למעשה את הרעיון של כלבים כנושאי משאות כפי שעשו האירופאים. במבט לאחור, האינדיווידואליות וההסתמכות של כל אחד על עצמו, שאפיינו את המתיישבים הראשונים בצפון אמריקה, תרמו כנראה לעובדה זו.

     

    במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית תועדו כמה מקרים של שימוש בכלבים כמעבירי מסרים, אולם מקרים אלה היו, ברובם, מאמצים פרטיים של חיילים שהביאו את כלביהם עמם לשדה הקרב, במסגרת ניסיונותיהם להימלט מחייהם בחוות. עד לשלהי המאה ה-18 לא הייתה לצבא האמריקני תוכנית רשמית לשימוש בכלבי מלחמה, אך מלחמת האזרחים זרעה את הזרעים לשימוש בכלבים, שהיו במקור חיות מחמד, כקמעות בשדה הקרב ובתפקידים נוספים.

     

    היתרון הטקטי של כלבי הסיור

    כשהם מאומנים לציות בסיסי בלבד, רבים מהכלבים הללו הצליחו להשיג יתרונות טקטיים בנסיבות מסוימות, על ידי כך שהזהירו את אדוניהם מפני תנועות של האויב או העבירו הודעות בשדה הקרב.

     

    היה זה במהלך מלחמת ספרד-ארצות הברית, בשנת 1898, שהיתרון הטקטי של כלבי סיור התגלה במלוא תפארתו. בעזרת הכלבים, כוחות אמריקניים גברו בקלות על הספרדים, הן ביבשה והן בים. הבעיות צצו כאשר הצבא האמריקני שיגר כוחות על גבי סוסים אל תוך טריטוריה עוינת, המכוסה צמחייה עבותה ושבילים צרים. קבוצות גרילה קטנות טמנו מארבים וירו ממקומות נסתרים על הכוחות האמריקניים שנסוגו.

     

    הלוחמה השתנתה עם פיתוחם של חומרי נפץ יעילים יותר ושל כלי נשק ניידים ורבי עוצמה. בהתאם, היה צורך לשנות גם את השימוש הטקטי בכלבים במהלך מלחמה. עקב כך, הכלבים, ששימשו בעבר כלוחמים אקטיביים, הפכו לכוח עזר התומך בלוחמים בשדה הקרב. בצורות לחימה חדשות אלה נעשה שימוש ניכר בשתי מלחמות העולם.

     

    בסופו של דבר, האדם הוא שקבע, וקובע עד היום, כיצד ישתמש בכלבים בשדה הקרב. ככל שהאדם נעשה מודע יותר ויותר ליכולותיו האינטלקטואליות של הכלב, וככל שטכניקות האימון השתפרו, כך הלכה וגברה יעילות השימוש בכלבים בתפקידים צבאיים שונים.

     

    מלחמת העולם ה-1

    במהלך מלחמת העולם ה-1, מוסדות הצלב האדום בכל מדינה השתמשו בכלבים כדי לעזור ולנחם את החיילים הפצועים שבחזית. הכלבים שימשו בשלושה תפקידים עיקריים: סיוע כאמבולנסים (פינוי פצועים בעגלות, ראו פירוט בהמשך), העברת הודעות ושמירה. תפקידים נוספים היו נשיאת תחמושת ורובים קלים וגישוש. כלבי טרייר מסוג ג'ק ראסל גויסו להילחם בהמוני החולדות שפשטו, לעתים קרובות, על אזורי הלחימה.

     

    גזעים שונים שימשו במלחמה: בולדוג, רטריבר, ארדייל, טרייר, כלב רועים ורועה גרמני. לכלבים גזעיים לא היה יתרון על כלבים מעורבים. התכונות הגופניות המועדפות היו גודל בינוני, צבע אפור או שחור, ראייה טובה וחוש ריח מפותח.

     

    מלחמת העולם ה-1 הייתה בעלת אופי ייחודי מבחינת אופן הלחימה, שכלל שהייה ממושכת בעמדות סטטיות ותנועה מועטה מחוץ לקווים. החיילים היו שרועים כפופים בחפירים, פנים אל פנים, כאשר קרבות אכזריים ניטשים מדי פעם, רק כדי לכבוש שטח קטן נוסף. בין הלוחמים נפרשו אזורים נרחבים ללא נפש חיה, שבעיקר בהם, לרוב בחסות החשכה, פעלו הכלבים והשיגו את גדולי הישגיהם.

     

    לכל יחידה היה את הקמע שלה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    לכל יחידה היה את הקמע שלה(צילום: gettyimages)

     

    "כלבי הרחמים" (Mercy Dogs), ששימשו כאמבולנסים ואשר נודעו ככלבי הצלב האדום או ככלבים הסניטריים (כפי שכונו על ידי הגרמנים), סיפקו לחיילים הפצועים בכל צבא שני שירותים חשובים. ראשית: הגשת עזרה ראשונה בשטח. הכלבים חיפשו רק אחר חיילים פצועים, כשהם מאומנים להתעלם מחיילים מתים. אספקה רפואית ומימיות קטנות עם מים ואלכוהול היו מחוברים לחזם של הכלבים או לרתמת בד שהולבשה עליהם. החיילים הפצועים, אם היו בהכרה, יכלו לעזור לעצמם על ידי הושטת יד אל הציוד שעל הכלב. פעמים רבות החיילים פשוט נצמדו אל הכלב ואחזו בו לזמן קצר, כמהים לרגעים אחרונים של קרבה ונחמה לפני מותם.

     

    שנית, הכלבים היוו הצלה ממשית לחיילים פצועים. לצורך תפקודם כאמבולנסים נבחרו גזעים גדולים השוקלים למעלה מ-40 קילוגרם; הם סחבו עגלות בעלות שני גלגלים שתוכננו במיוחד בעבורם. הכלבים, לעתים קרובות אדישים למתרחש סביבם, סחבו את הפצועים מהקווים הקדמיים אל תחנות לטיפול בפצועים באזורים בטוחים יותר.

     

    כאשר הפצוע פונה מהעגלה, חזר הכלב בעצמו אל שדה הקרב כדי לפנות פצועים נוספים. כאשר הגיע כלב לחייל פצוע, אם החייל לא יכול היה לזוז או שהיה מחוסר הכרה, הכלב היה חוזר אל משלחיו ומיידע אותם על החייל הפצוע, כשהוא מוביל אל הפצוע צוותי חילוץ.

     

    כלבים אלה אומנו שלא לנבוח בשום מקרה, מחשש שימשכו אש אויב. בתחילת המלחמה, כאשר איתרו הכלבים חייל פצוע, הם אומנו לקחת ממנו אביזר כלשהו שיצביע על העובדה שאכן נתקלו בחייל פצוע. כך נהגו הכלבים לחזור אל משלחיהם עם קסדה או כומתה של החייל. במקרה מפורסם אחד, כלב של הצלב האדום הצרפתי בשם קפטיין, הצליח לאתר ולהצביע על 30 חיילים פצועים ביום אחד, כשהוא משתמש בשיטה זו.

     

    אם הכלב לא הצליח למצוא קסדה או כומתה, הוא היה מושך דבר מה מגופו של החייל הפצוע, למשל תחבושת או פיסת בגד. הכלב אף עשוי היה לנסות למשוך שיער מראש החייל. עקב כך החליפו הכלבנים-הלוחמים, שאימנו את הכלבים ועבדו איתם, את השיטה שבעזרתה הודיעו הכלבים על מיקום הפצועים. בשיטה החדשה, הכלבים אומנו להשתטח על הקרקע אם לא מצאו חיילים פצועים ולסמן בכפם לכלבן להגיע אליהם כאשר מצאו פצועים.

     

    ברוב המקרים פעלו כלבי הצלב האדום בלילה, כשהם מסתמכים על חוש הריח שלהם. חפירים מחורצים, חוטי תיל וגזים רעילים היו בין המכשולים הרבים שעמדו בפני הכלבים. צלליות של יצורים על ארבע התרוצצו בשדות הקרב, בשקט וביעילות, מחפשים אחר פצועים, כשהאור היחיד שלרשותם הוא הבזקי האור של הפגזים המתפוצצים.

     

    הצילו חיי אדם ואיתרו פצועים בשדה הקרב

    לכל מדינה היה ארגון צלב אדום משלה, וכלבים מכל הצבאות השיגו הישגים מרשימים. לדוגמה, לאחר קרב אחד הצליח כלב צרפתי בשם פרוסקו (Prusco) לאתר למעלה מ-100 חיילים פצועים. הכלב, הדומה לזאב במראהו, כמעט כולו לבן, גרר פצועים וחסרי הכרה אל בורות ותעלות בטוחים לפני שהודיע למפקדיו. משלחיו, של פרוסקו, מכמה גדודים, ציינו לשבח את מאמציו ההרואיים. מאות כלבים אחרים פעלו באופן דומה.

     

    אלפי "כלבי רחמים" השתתפו במלחמת העולם ה-1. היסטוריונים לא ייחסו די חשיבות להישגיהם, פשוט בשל מספר האבדות העצום לכל הצדדים, שגימד כל פעולות הצלה מסוג זה. אולם אלפי חיילים חייבים את חייהם לבעלי חיים מסורים אלה.

     

    בנוסף, בשל אופייה הסטטי המיוחד של מלחמת העולם ה-1, הייתה חשיבות גדולה במיוחד לתקשורת, שבוצעה באמצעות טלפונים או חיילים שהעבירו הודעות בין המפקדים. כשהתקשורת לא התאפשרה, עזרו הכלבים להשלים את החסר על ידי העברת הודעות בעצמם.

     

    כך, בבלגיה, גדוד שלם איבד קשר עם המפקדה הראשית לאחר שהגרמנים ניתקו את קווי הטלפון שלו. כלב ההודעות של הגדוד הציל את החיילים; הוא הצליח לחמוק בעיצומו של קרב ולהעביר הודעה למפקדה הראשית, שכללה את מיקומו של הגדוד ואת הצורך הדחוף שלו בתגבורת. כוחות התגבורת שהגיעו כתוצאה מההודעה שהועברה על ידי הכלב מנעו את מחיקתו המוחלטת של הגדוד.

     

    מאוחר יותר, במלחמת העולם ה-2, כתוצאה מפיתוחה של תקשורת אלחוטית, בוטל כמעט לחלוטין הצורך בכלבים כמעבירי הודעות. ארצות הברית הייתה המדינה היחידה שהשתתפה במלחמת העולם ה-1 שלא השתמשה בכלבי מלחמה. הכלבים "האמריקנים" המפורסמים ממלחמת העולם ה-1 היו כלבי קמע, ששימשו להעלאת המורל בהיותם חברים טובים ונאמנים בתוך מלחמה מבעיתה.

     

    כך הגיעו לתודעה הציבורית כלבים כמו רין טין טין, גור רועה גרמני שהיה במקור קמע ביחידה של הצבא הגרמני ונמצא על ידי חיילים אמריקנים כשהוא נטוש בתעלה לאחר מתקפה אמריקנית. הכלב אומץ על ידי החיילים האמריקנים, וגדל להיות כוכב אהוב ונערץ בארצות הברית בסוף המלחמה.

     

    מלחמת העולם ה-2

    במהלך מלחמת העולם ה-2 אימנו הסובייטים כלבים במטרה לפוצץ טנקים של הצבא הגרמני. הכלבים אומנו למצוא מזון מתחת לטנקים. בסמוך למועד הקרב הכלבים הורעבו, ובמהלך הקרב הם שוחררו מורעבים כדי לחפש מזון. הכלבים הולבשו במעיל שבכיסיו הוסתרו חומרי נפץ רבי עוצמה.

     

    כאשר הכלבים התקדמו לעבר הטנקים כדי לחפש מזון, חומרי הנפץ הופעלו על ידי מרעום או נתיך שהיה מחובר לגבם. בשיטה זו הצליחו הכלבים לפגוע בטנקים גרמניים רבים. במקרה אחד תועדה השמדה של 11 טנקים במהלך קרב אחד. הגרמנים ראו בכלבים אלה סכנה חמורה, והורו ליחידות הממונעות שלהם לירות בכל כלב שנקרה בדרכם. על אף ההצלחה, הכלבים לא הצליחו להבחין בין טנקי אויב לבין טנקים סובייטים, ורבים מהם גם פחדו מאוד בשדה הקרב וברחו על אף רעבונם. בסופו של דבר הופסק שימוש זה בכלבים, שנשלחו להתאבד בעל כורחם.

     

    פחות מ-24 שעות אחרי המתקפה היפנית על פרל הארבור פלשו היפנים לאי גואם (Guam), אי קטן באוקיינוס השקט שהיה בחזקה אמריקנית. האי עמד במתקפה במשך ארבעה ימים עד שנכנע. לאחר שנתיים וחצי של שליטה יפנית אכזרית במיוחד על האי, תקפו האמריקנים ב-21 ביולי, 1944. הניצחון האמריקני בקרב על גואם הושג ב-10 באוגוסט. במהלך השבועות הספורים הללו נהרגו למעלה מ-7,000 חיילים אמריקנים. 18,500 חיילים יפנים נהרגו ו-8,000 חיילים יפנים נוספים הסתתרו בג'ונגלים, מסרבים להיכנע.

     

    כלב וחייל בצרפת (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    כלב וחייל בצרפת(צילום: gettyimages)

     

    בין ההרוגים האמריקנים היו גם 25 כלבים מיחידת כלבי המלחמה המיוחדת של חיל הנחתים האמריקני שנקראה 3rd War Dog Platoon .שאומנו במיוחד לאתר חיילים יפנים מתחבאים, לזהות מוקשים וחוטים שמפעילים מטענים, להזהיר חיילים שהתחבאו בשוחות במארבים ליליים ולהעביר הודעות, תחמושת ואספקה רפואית. הכלבים נקברו בחלקה צבאית קטנה בתוך בית הקברות האמריקני לנחתים באסן, באי גואם.

     

    יחידת כלבי המלחמה מנתה 110 לוחמים ו-72 כלבים, ומפקדה היה ויליאם פוטני (Putney), קצין ווטרינר בהכשרתו. פוטני תיאר בספרו תמיד נאמנים: לזכרם של כלבי חיל הנחתים במלחמת העולם ה-2, את הכלבים והחיילים ואת הקשר הייחודי שנרקם ביניהם. רוב החיילים ששירתו ביחידה שובצו אליה באופן שרירותי לחלוטין, חלקם חסרי כל ניסיון קודם עם כלבים וחלקם אף מפחדים מכלבים.

     

    בתנאי השטח שאפיינו את האי גואם, ג'ונגלים סבוכים, כלי הנשק שנשאו החיילים לא ממש סייעו ללחימת הגרילה שהתנהלה מול היפנים. לכלבים, בעיקר מהגזעים, דוברמן, פינצ'ר ורועה גרמני, הייתה חשיבות מכרעת בהשגת הניצחון ובהצלת חיים, בזכות חושי הריח והשמיעה המפותחים שלהם. הכלבים והכלבנים הובילו למעלה מ-550 סיורים בקרב על גואם,

     

    מחצית מהם נתקלו בחיילי אויב. היפנים, מצדם, לא הצליחו לטמון מארבים לנחתים האמריקנים המובלים על ידי הכלבים. כלבי היחידה הצילו מאות חיי אדם, כולל את חייו של פוטני עצמו. הלחימה באיי האוקיינוס השקט, שקרבותיה הקשים ביותר התחוללו באיים גואם, סייפן (Saipan), איוו ג'ימה (Iwo Jima) ואוקינאווה (Okinawa), הייתה מן הקשות והמסוכנות במלחמת העולם ה-2. במהלך הלחימה נהרגו 15 לוחמים-כלבנים מהיחידה. על לחימתם וגבורתם בקרבות הללו זכו לוחמי היחידה באותות הגבורה הגבוהים ביותר הניתנים על ידי צבא ארצות הברית.

     

    בסיום המלחמה נאבק פוטני על כך שהכלבים לא יומתו, כפי שתכנן הצבא האמריקני, אלא יוחזרו לארצות הברית. למרות שהצבא האמריקני הבטיח לבעלי הכלבים בעורף, שהתנדבו למסור את כלביהם לטובת המאמץ המלחמתי, כי הכלבים יוחזרו אליהם בסיום המלחמה, החלו להמית אותם, בטענה שלאחר ההכשרה שעברו הם סובלים מסינדרום "Junkyard dog", כלומר, הם הפכו לרצחניים ולא יוכלו להשתלב בחיים אזרחיים.

     

    פוטני נלחם להחזרת הכלבים וניצח. מתוך 549 כלבים שחזרו מהמלחמה רק ארבעה היו תוקפניים מכדי להשתלב חזרה בחיים אזרחיים והם הורדמו. השאר חזרו להיות חיות מחמד, כפי שהיו לפני גיוסם למלחמה. ברבים מהמקרים שבהם בעליהם המקוריים של הכלבים סירבו לקבל חזרה את הכלבים, או לא יכלו לעשות זאת מטעמים אחרים, הכלבים אומצו על ידי החיילים עמם שירתו במלחמה.

     

    מלחמת ויטנאם

     “חיילי כוח הסיור של הצבא האמריקני נעו באיטיות, בידיעה שהם חשופים למארב קטלני בכל רגע. לצד הציפייה הדרוכה חשו הלוחמים הצעירים בטוחים; בראש הכוח צעדו לוחם-כלבן ורועה גרמני שהובילו את החיילים בשביל צר דרך הג'ונגל. לפתע עצר הכלב, אוזניו הזדקפו ושיערו סמר לאורך גבו.

     

    הכלבן הורה לכולם להשתטח. בעוד החיילים תרים אחר מסתור פילחה ירייה בודדת את האוויר. כדור יחיד קרע את שריריו ועצמותיו של הכלב, שהתמוטט על האדמה. הכלבן נפל על ברכיו וחיבק את הכלב, מביט בעיני הכלב הקרועות לרווחה בבעתה, כמו אינו מבין מה הסיבה לעונש הזה. רגע אחר כך נשם הכלב את נשימתו האחרונה ומת.

     

    החיילים פתחו באש לכיוון שאליו הצביע הכלב קודם לכן. צלף של הויאטקונג נפל מעץ לתוך השיח שמתחתיו. הכוח החל לחזור לאחור, כשהכלבן נושא את גופתו המדממת של הכלב. 

     

    למעלה מ-9,000 לוחמים-כלבנים השתתפו במלחמת ויטנאם. לאחר החוויה הזו, בודדים, אם בכלל, היו מסכימים להשתתף בקרב ללא כלב לצדם אם היו מתבקשים לעשות זאת. יעילותם האובייקטיבית של הכלבים בויטנאם, כמו גם במלחמות אחרות, תהיה תמיד נתונה לוויכוח. ההערכות לגביה משתנות, אבל ההערכה הכללית היא שהכלבים בויטנאם היו אחראים להצלתם של לפחות 10,000 חיילים אמריקנים.

     

    בהתבסס על דיווחים חודשיים במהלך המלחמה, עולה כי צוותים של כלבי גישוש ואיתור מוקשים ביצעו למעלה מ-84,000 משימות. הם היו אחראים באופן ישיר למותם של 4,000 חיילי אויב וללכידתם של למעלה מ-1,000 שבויים. על ידי איתור מצבורי אספקה, הצילו הכלבים למעלה מחצי מיליון קילוגרמים של אורז ותירס, איתרו יותר מ-3,000 מרגמות, וחשפו לפחות 2,000 מנהרות ובונקרים.

     

    החיילים סירוב לנטוש את הכלבים בשדה הקרב בוויטנאם (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    החיילים סירוב לנטוש את הכלבים בשדה הקרב בוויטנאם(צילום: gettyimages)

     

    למרות שהשפעת פעולותיהם הייתה, ככל הנראה, קצרת טווח, הם מנעו מהאויב כלי נשק, מזון וציוד רפואי, ובכך החלישו אותו או נטרלו את יכולתו המבצעית. בלחימת הגרילה שהתנהלה בויטנאם הייתה לכך חשיבות רבה. הויטקונג התייחס לכלבים האמריקניים כאל בעיה גדולה. אפשר היה לברוח מהם, אך מכיוון שהכלבים היו מאומנים למשימות גישוש ואיתור, אי אפשר היה להתחבא מהם.

     

    במהלך שלב הנסיגה של ארצות הברית מויטנאם החל הצבא האמריקני לפרק את יחידת כלבי הצבא. היה זה אך טבעי שלוחמים-כלבנים רבים ביקשו לקחת הביתה את הכלבים ששירתו עמם. ברבים מהמקרים הם בילו שנה ויותר יחד, ורבים מהכלבים הצילו את חייהם או מנעו מהם פציעות חמורות. הרגשות שחשו כלפיהם היו כה חזקים עד כי חלקם היו מוכנים לשלם מכיסם בעבור הוצאות החזרתם לארצות הברית, מה שהיה אסור בפקודה.

     

    מאחר שפינוי ויטנאם התבצע בשלבים יכלו החיילים שנשארו בשטח לדווח על המראות מכמירי הלב של הכלבים שהושארו מאחור, ואשר צערם ניכר עליהם ימים רבים לאחר ששותפיהם האנושיים עזבו אותם. הרוב המכריע של הכלבים האמריקניים ששירתו במלחמת ויטנאם, כ-4,000 כלבים, ננטשו לנפשם בארץ הזרה, מתויגים במסמכים הצבאיים תחת הכותרת "ציוד צבאי שאין בו צורך יותר.

     

    בעבור הצבא, ההחלטה לא להחזיר את הכלבים הביתה נבעה מסיבות פרקטיות. מאחר שהצבא ראה בכלבים הללו רכוש, היה זה נכון יותר מבחינה כלכלית של עלות-תועלת, ופשוט הרבה יותר להשאירם בויטנאם. בהתחשב בצורה שבה נוהלה מלחמת ויטנאם, ההחלטה לגבי גורלם של הכלבים הייתה רק עוד טעות בשרשרת ארוכה של טעויות.

     

    בסך הכל שירתו את האומה האמריקנית במלחמותיה למעלה מ- 100,000 כלבים מגזעים שונים. מאז מתקפת הטרור על ארצות הברית, ב-11 בספטמבר, 2001, שירתו ועדיין משרתים אלפי כלבים במלחמות בעיראק ובאפגניסטן וכן במשימות ביטחון ושמירה על שלום ברחבי העולם.

     

    בימינו, כלבי מלחמה בעולם המערבי מועסקים פחות בתפקידי לחימה בחזית ויותר ככלבי משטרה או ביחידות ייעודיות של כלבי עבודה צבאיים. הגזעים המצויים בשימוש כיום הם, לרוב, קטנים יותר ובעלי חוש ריח מפותח, כמו כלבים מגזעי מלינוואה, רועה בלגי או רועה הולנדי וכן רועה גרמני. הכלבים משמשים בתפקידי סיור ואיתור ובתפקידי שיטור. כל הכלבים הללו מצוותים לכלבן אחרי הכשרתם.

     

    כלבי לחימה בישראל

    ראשית ההיסטוריה הרשמית של שימוש בכלבים למטרות ביטחון בישראל היתה בשנת 39', עם עלייתם ארצה של זוג הווטרינרים פרופ' רודולפינה וד"ר רודולף מנצל, אשר הקימו בקרית¬ מוצקין את "ארגון נוהגי כלבי כשירות" של ארגון "ההגנה".

     

    הכלבים הועסקו במשימות איתור מטענים, גישוש ואבטחה. במקביל, הקימו השניים את המכון לחקר כלבים ואילופם. עם קום המדינה, עברה יחידת הכלבים של ההגנה לצה"ל ובסיס הקבע שלה נקבע בקרית¬ חיים. בפעולות התגמול עשו לוחמי יחידת 101 שימוש בכלבי היחידה, בעיקר למשימות הפחדה ותקיפה.

     

    בשנת 54' פורקה היחידה, ובשנת 74' היא הוקמה שוב מחדש עדיין תחת מעטה סודיות בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של ארגונים פלסטיניים. היחידה העיקרית שאיתה פעלו הכלבנים היתה סיירת מטכ"ל. בשנת 1980, בפעולת השתלטות מחבלים על בית הילדים בקיבוץ משגב עם השתתפו הכלבנים לראשונה בפעילות נגד טרור.

     

    הכלבים סטיב וטומי פרצו ראשונים לבית הילדים, טומי הסתער בגופו על המחבל ספג 27 קליעים והציל בגופו את מפקד הכוח. כמה מהכלבים נהרגו בפעולה ההיא, אבל שיתופם הציל חיי לוחמים וסייע בשחרור מרבית בני הערובה. בעקבות המבצע ניתן ליחידה השם עוקץ, אבל היא נותרה חשאית עד למבצע "כחול חום" ב-1988, שבו נעשה ניסיון כושל להשתמש בכלבים כפצצות חיות בפריצה לבונקרים של ארגון אמל בנועיימה בלבנון.

     

    לוחם עוקץ וכלבו במלחמת לבנון ה-2 (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    לוחם עוקץ וכלבו במלחמת לבנון ה-2(צילום: gettyimages)

     

    הרעיון המבצעי נכשל, כמו גם הפעולה כולה, ומאז לא חזרה היחידה לשגר כלבים למשימות התאבדות. בעקבות המבצע עוצבה מחדש צורת הכשרת הלוחמים בעוקץ, שכן, עד למבצע נדרשו הלוחמים לא להיקשר רגשית לכלביהם. בבסיס האיסור עמדה ההנחה, שאם הלוחמים ייקשרו לכלבים, הם יתקשו לשלוח אותם למשימות התאבדות.

     

    כיום, מסלול ההכשרה של לוחם עוקץ נמשך 18 חודשים, והוא בנוי מהכשרה קרבית שלאחריה קורס "לוחם כלבן" של שמונה חודשים, שבמהלכו לומד החייל את תורת האילוף ודרכי יישומה, ואחר כך הוא לומד כיצד להפעיל את הכלב בהתאם ליכולת המבצעית שלו ותוך כדי תרגול פעילות מבצעית. הקורס הוא השלב הקריטי ביותר לבניית האמון בין הכלב ללוחם, ובו הם מבלים יחד עד 18 שעות ביממה באימונים משותפים, המכשירים את הכלב ליכולת ייעודית אחת.

     

    חיילי עוקץ מגדירים לא פעם את יחסיהם עם הכלב במונחים שבקונסטלציה מדעית היו נחשבים לזליגה אנתרופומורפית חמורה (ואולי בשל כך, בין היתר, נמנעת הספרות המדעית מלהתייחס אל הקשר לוחם-כלב כאל תופעה ייחודית הראויה למחקר מעמיק). כך, בכתבה מצולמת בערוץ 10, שתיעדה אימונים של יחידת עוקץ וכללה ראיונות עם כמה מהחיילים, תיארו החיילים את יחסם לכלב כיחס אל אח קרוב, כחבר הכי טוב או כבת זוג: "הוא מוכן למות בשבילי, ואני מוכן למות בשבילו...זה החבר הכי טוב שלי, כמו אח בשבילי".

     

    יום בחיי כלב ולוחם ביחידת עוקץ. כתבתו של ארז ארליכמן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לקשר האמיץ שנקשר בין הלוחם לכלב השלכות רגשיות לא פשוטות, מאחר שבמקרים רבים הלוחם נדרש לשלוח את כלבו למשימות מסוכנות בידיעה שהכלב עלול לא לשוב מהן בחיים. הכלבים משרתים ביחידה כ-7-8 שנים, שבסופן נהוג כי הם מאומצים על ידי הלוחם האחרון או הלפני אחרון שעבד עם הכלב. על כך אמר אחד הלוחמים לכתב אור הלר "לחשוב על לא לעבוד איתו כי מישהו אחר יעבוד איתו, זה כאילו מישהו גונב לך את החברה".

     

    למרות שהדגש העיקרי הוא על לוחמה בטרור, בשנים האחרונות פיתחה היחידה גם התמחות הומניטרית. הפיגועים בקניה, רעידות האדמה בטורקיה והאסון באולמי ורסאי בירושלים יצרו דרישה לכלבים גם במשימות הצלה. הקושי באיתור גופותיהם של לוחמים במלחמת לבנון השניה הבהיר כי עוקץ תידרש להכשיר כלבים גם למשימות של איתור גופות וחלקי גופות באזורי לחימה.

     

    לעוקץ עצמה היו בשנות פעילותה ארבעה הרוגים, מתוכם שני לוחמים שנהרגו עם כלבותיהם באסון המסוקים ב-1997 

     

    הנצחה

    טקסי זיכרון והנצחה של בעלי חיים שנפלו במלחמות מתקיימים מדי שנה בעולם (איליף, 2009). בשנים האחרונות ניתן משקל גדול יותר להנצחתם של הנופלים "על ארבע" במלחמותיהן של בריטניה וארצות הברית. כך, ב-24 בנובמבר, 2004, התקיים בהייד פארק בלונדון טקס הסרת הלוט מאנדרטת הנצחה לזכרם של בעלי חיים שנפלו במלחמות בריטניה (Animals in War Memorial).

     

    האנדרטה עוצבה על ידי הפסל האנגלי הנודע דיוויד בקהאוס (David Backhouse). מתחת לכיתוב הראשי ""Animals in War מופיעים שני הכיתובים הבאים: האחד בגדול, והשני מתחתיו - בקטן:

     

    "This monument is dedicated to all the animals that served and died alongside British and "allied forces in wars and campaigns throughout time. They had no choice

     

    הפסל תוכנן בהשראת ספרה של ג'ילי קופר, בעלי חיים במלחמה והתאפשר הודות לקרן ייעודית שהוקמה לצורך העניין, אשר הצליחה לגייס תרומות בסך 1,400,000 לירות שטרלינג מהציבור הבריטי .

     

    בשנת 2008 חתם הנשיא היוצא ג'ורג' בוש על חוק המאשר הקמת פסל זיכרון לאומי לכלבים הלוחמים של ארצות הברית, שיוקם בוושינגטון, ויפוסל על ידי רנה במיס (Renee Bemis) .

     

    בישראל מתקיים מדי שנה ב-30 באוגוסט טקס זיכרון לכלבי עוקץ. בבית הקברות ביחידה, שהוקם מתרומה בסך 50 אלף דולר של יהודי עלום שם מארצות הברית, קבורים רבים מכלבי היחידה שספגו את האש במקום החיילים. על מצבותיהם נכתב "נפל בקרב". לצדם קבורים כלבים שנפטרו ממחלות או מזיקנה, ועל מצבותיהם נכתב "נפל במהלך שירותו".

     

    לכל לוויה של כלב מגיעים כל לוחמי היחידה עם כלביהם. את בית הקברות מעטר פסל אבן של לוחם וכלבו. כמודל לפסל שימשו הלוחם יניב והכלב אוסקר, רועה בלגי, שנהרג בשנת 2003 בפעולה מבצעית בחברון. היום הפסל מהווה מצבת זיכרון לאוסקר, שאת גופתו לא ניתן היה לחלץ.

     

    תמר מרי, בעלת תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן; עורכת חיות וחברה- כתב העת הישראלי לקשר בין אנשים לבעלי חיים

     

    הביקורת המלאה התפרסמה בגליון 41 של כתב העת "חיות וחברה

     

    עוד מאמרים ודעות במדור "חיות וחברה "

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: gettyimages
    חייל אמריקני וכלב בוויטנאם
    צילום: gettyimages
    צילום: ארז ארליכמן
    גם בישראל.
    צילום: ארז ארליכמן
    מומלצים