שגרת יום שכול: לחיות עם אשמה על מוות של בן

מוות הוא אובדן שעדיין חי

אנשים שאיבדו אדם אהוב בכלל ובצורה לא טבעית בפרט, לא באמת יכולים להתגבר, גם אם המוות נומק במיליוני סיבות, גם אם הוא קרה לשם עקרון קדוש או בשמה של מולדת, תקווה ושלום. מוות הוא האובדן הכי חי שיש. נורית איבדה את בנה במלחמה. היא פנתה אלי לפני כמה ימים וביקשה שאכתוב "אותה", כי לבד היא לא מסוגלת.

היא אמרה לי שאז, ביום הארור הזה, כשבנה נהרג, היא לא הייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה, ואפילו לא לעמוד. "עכשיו, אחרי כל השנים האלו", אמרה, "בהן אני מדברת איתו בראשי לילה-לילה, אני רוצה גם לדבר בקול מעל הקבר שלו".

עדיין לא איבדתי אדם, זאת אומרת, שני סביי כבר מתו, אבל לזה הייתי פחות או יותר מוכנה, כי החיים מתנהלים בידיעה שיש גם סוף. מה גם שמשניהם, התמזל מזלי והספקתי להיפרד. במהלך שנות עבודתי ככותבת מכתבים, כתבתי לא מעט הספדים לאנשים, אבל הספד כזה – עדיין לא יצא לי לכתוב.

פחדתי לכתוב את המכתב הזה, הרגשתי יומרנית ואפילו חוצפנית על שאני "מאלצת" אותה לחשוף ולספר את כל מה שגועש בנפשה, אבל היא סיפרה, סיפרה ובכתה, ואני הקשבתי ובכיתי יחד איתה. היא הסכימה שאשתף ביום הזיכרון הזה את המכתב שנכתב לבן.

בן היקר

"בשנים הראשונות אחרי שנהרגת, עוד הקפדתי להיפגש עם אימהות כמוני שגם הן, ככה פתאום, התייתמו מהילדים שלהם. באמת רציתי להאמין וקיוויתי ששם אמצא קצת נחמה, תחושה של הזדהות או השתתפות בצער, והן כולן סיפרו שהבטן הרגישה והלב ידע, ושנים הסתובבתי עם תחושת אשמה, כי לא הרגשתי כלום.

"אם רק הייתה גם לי האינטואיציה האימהית שלהן יש, בטח כל זה לא היה קורה. אולי הייתי מתחננת שתישאר ביום הנורא הזה בבית. אבל לא הרגשתי ולא התחננתי, ונסעתי לסבתא ודיברנו על ארוחת השבת שאכין לך ועל כל הפינוקים שצריך לקנות בשבילך, ולא העליתי בדעתי שלא תחזור יותר ושאת האוכל שאתה כל כך אוהב, כבר לא אעז לבשל לעולם.

"את הימים שבאו אחרי אני לא זוכרת. אולי כי הדחקתי ואולי כי אין סיבה לזכור, רק דבר אחד לקחתי איתי מהימים ששכחתי והפכתי להרגל: אני מריחה כל ערב לפני השינה את השקית שלך, ילד שלי, השקית שחזרה הביתה במקומך, עם קופסת סיגריות כמעט ריקה, עם המצית שלך והסוודר הישן שאהבת.

"והם הבטיחו שעם הזמן הכל חולף, שהשנים יקהו את הכאב, שהחיים שמסביב חזקים יותר מהמוות, אז הבטיחו, אבל האמת היא שכלום לא יכול למלא את החור שנפער בבית ובלב שלי, וכלום לא מנחם, גם לא הדאגה לאנשים החיים, לאחיך, לאבא, לבועז שנולד, והוא כל כך דומה לך. השנים מזקינות את התקווה, מעצימות את הבדידות ומרחיבות את הפצע ששורף כל כך, וכל שבת בלעדיך, כל חג הוא יום אומלל ומיותר של שקט. השקט שהם כל כך כמהים לו, הוא הסיוט שלי.

"בן בן, אסיים בבקשה אחת ממך, אף פעם אל תפסיק לבוא אלי, לשבת כל ערב ליד מיטתי כדי לדבר. המילים שלך מחזיקות אותי כאן ומחזקות אותי מולם, אז אל תפסיק לבוא, אפילו שאני יודעת שאתה כועס ואומר שמי שבאמת מת שם במלחמה הוא אני, ולא אתה. אני אוהבת אותך ומתגעגעת כל כך, אמא".

חלולים מבפנים

לפעמים נדמה לנו שמוות בהפתעה הוא איום יותר, אבל זה לא נכון, גם מוות שמלווה בגסיסה, כזו שלכאורה מאפשרת הכנה, הוא מוות שמשאיר אותנו חלולים, מבצעים את אותם ריטואלים של הרחת החפצים ושיחות ללא קול, מתוך איזו תקווה לעוד רגע, לעוד מילה, כי הפרידה הסופית והמוחלטת הזו בלי יוצא מן הכלל, היא הדבר הכי איום שלב אוהב יכול לחוות.

ואולי אהבה שנגדעת היא אהבה שאי אפשר לארוז במילים, שדרושים לו, לאובדן, כל החושים, שכמו הצמח ההוא של סימור ב'חנות קטנה ומטריפה', ככל שמאכילים אותו יותר - הוא רק הופך יותר רעב.

לכל הכתבות, כנסו לעמוד המעריצים שלנו בפייסבוק

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה". הסיפור עצמו, מבוסס על מקרה אמיתי.