סמואל בקט: תיאטרון מופלא גם אחרי 70 שנה
שבעה עשורים לאחר שנכתב, "הטייפ האחרון של קראפ" מאת סמואל בקט רלוונטי מתמיד. מפגש ראשון בין הבמאית רנה ירושלמי לשחקן דורון תבורי, הוליד הצגה שמחזירה את הקסם התיאטרוני לבמה ומעוררת מחשבה על תיעוד המציאות בימינו
שולחן עץ ישן וכסא. גבר כבד תנועה וקודרני מהדק צעיף צמר סביב צווארו. הוא מתנשם עמוקות. מבטו עייף. הוא מביט בשעון והודף אותו בשתיקה. הוא חוכך ידיו, שולף נייר מקומט מכיס מכנסיו, אולי שטר כסף, וצרור מפתחות. הוא קם, מדליק פנס, פותח מגירה נעולה ומחטט בתוכה. נועל את המגירה, פותח אחרת ומציץ פנימה. מה הוא מחפש?
הוא שולף מהמגירה שפתח בננה, לוטף את קליפתה באיטיות, אצבעו נעה הלוך ושוב על פני הקליפה. זיכרון? התנועה לכאורה בלתי מורגשת, אגבית, ובאותו זמן מתגרה. הוא משליך את הקליפה ודוחס את הפרי עמוק אל פיו. זה לא רעב, זו תאווה.
הוא חוזר על התנועות באיטיות, על פי סדר הדברים, כמו אדם שמשחזר ריטואל מוכר: מכבה את הפנס, מתיישב, מנער את צרור המפתחות, קם ופותח מגרה, שולף עוד בננה, מלטף, מקלף, משליך, דוחס אל פיו. היד רועדת הוא מוזג לעצמו משקה ולוגם ויש בזה הרגל אך גם הנאה מסוימת. הוא טופח קלות על מחברת עבה ומניח על השולחן. הילוכו איטי. גם הישיבה לא קלה.
שורה אינסופית של פעולות שנמשכת דקות ארוכות ואף מילה. הפעולות מגלפות דמות והיא נגלית ומשתקפת דרכן. זה "הטייפ האחרון של קראפ", מחזה במערכה אחת לשחקן יחיד שכתב לפני כמעט 70 שנה המחזאי סמואל בקט ומציג כעת בתיאטרון נחמני בכיכובו של דורון תבורי ובבימויה של רנה ירושלמי.
יש הטוענים כי המחזה, שנכתב סביב יום הולדתו ה-40 של בקט, נולד בעקבות חוויית התגלות שעבר. בקט האמין, כך על פי הסברה, שבאירוע ההתגלות נפרש בפניו עתידו המקצועי. במרכז המחזה סופר מזדקן וערירי שלא זכה להכרה המיוחלת. קראפ חוגג את יום הולדתו בהאזנה לקלטות ישנות בהן הוא מסכם בקולו מדי יום הולדת את אירועי השנה שחלפה. זהו למעשה מסע בין השכבות הארכיאולוגיות של חייו, המקלפות את השנים ומניעות אותו בין הזיכרונות והזהויות המשתנות שלבש. רשומון של אדם מול עצמו.
המימד הפיזי של ההצגה מרשים במיוחד. תבורי לובש ופושט צורה. הוא גבר מזדקן, מריר ובודד אבל גם צעיר יהיר שמשוכנע שהעולם פרוש לרגליו. הוא ההווה השותק, המתבודד, הנרגן והמותש שהפך להיות - אבל גם העבר הפטפטן, הבטוח בעצמו ומלא השחץ שהיה. החדר, שמאופיין היטב למרות מיעוט החפצים שבו, מואר אך-בקושי. האור חם ובה בעת חונק. התאורה המינימליסטית היא למעשה מימד נוסף בעולם של קראפ: אדם מול צלו שנשקף מהקירות בתוכם הסתגר.
העולם שבחוץ מתפרץ אל החדר, מוקרן על הקיר האחורי והחשוף של הבמה בשלל דימויים: בתים ישנים, פתחי דלתות, גלים מתנפצים, ילד רץ על חוף. זה עולם מטושטש של שחור ולבן. הדימויים עוברים מהירים בזה אחר זה כמו אינוונטאר של חיים רגע לפני שהם נגמרים. האיש רוקד לצלילי מוזיקה עדינה. המוזיקה מטעינה אותו. הוא מחייך. התנועה והחיוך מחזירים אותו לרגעים ספורים אל האיש הצעיר שהיה, שחבוי בתוכו.
בדיוק שם, ברצף התנועות הקטנות של השחקן אשר בחלק הארי של ההצגה שותק ומקשיב לקולו המהדהד מתוך הטייפ, בתוך הניואנסים והריטואלים שגובשו בבימוי בטוח בעצמו, מתחברים מאות פרטים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, לכדי דמות מורכבת, אניגמטית, לא פתורה אך שלמה.
יש בהצגה הזו מעשה של קסם תיאטרוני שהופך מעט להרבה, שמשאיר מקום נכבד לדמיונו של הקהל להשלים את התמונה, שמאפשר התבוננות מרתקת ויוצאת דופן בשתי "ישויות שונות" - עבר והווה, הוויה וצל - אשר מתקיימות בו זמנית ומתמזגות בגוף אחד. כשצל העבר שמהדהד מתוך סלילי הטייפ מכסה, מעיב וקורא תיגר על ההוויה של הדמות החיה-מתה שניצבת על הבמה, קשה שלא לחשוב על אובססיית התיעוד שמקיפה את חיינו בעידן תוכניות הריאליטי. קשה שלא להתפעל מיכולתו המופלאה של בקט לשרטט מבלי דעת קווים לדמותה של האובססיה שהופכת את המציאות להרבה פחות אטרקטיבית מתיעוד המציאות.
לפנייה לכתב/ת 
