שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "אתם שם בבית": מפסיקים לבהות במסך

    הסדרה המרתקת "אתם שם בבית", שסוקרת את תולדות הטלוויזיה הישראלית, מצליחה לפרק את חוויית הצפייה לגורמים ולהסביר מדוע התמכרנו לריאליטי ולמה התחלנו להזיל דמעה בחדשות. רק חבל שלא נחשפו שם הלחצים הפוליטיים

    "מבט" עוברת היום ל-20:00 ומתקצרת ל-38 דקות. למי אכפת? איך קרה שלאף אחד לא אכפת? מי שראה את הפרק הראשון בסדרה "אתם שם בבית" המוקדשת לתולדות הטלוויזיה הישראלית, יודע (כמעט) את כל התשובות. רובן לא קשורות להיותנו בטטות כורסה, צרכני חדשות כפייתיים או אנשים המאוהבים בשגרה.

     

    "אתם שם בבית" (שבת, 22:00, ערוץ 8) היא סדרה מבורכת. בארבעת פרקיה מתחקה רוגל אלפר, התסריטאי ועורך התוכן שלה, אחרי תהליכים היסטוריים שעיצבו את פני החברה והמסך של ישראל. כבר בדקות הצפייה הראשונות עולה השאלה, שהיא סימן היכר לאיכות ומקוריות - "איך לא חשבו על זה קודם". כבר בדקות הראשונות מתברר שמעבר לשמחת התיעוד כשלעצמה ולשימוש הנבון בארכיונים, לאלפר יש סדר יום שהוא לא מסתיר וטוב שכך.

     

    רוגל אלפר. מיוצרי "אתם שם בבית" (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    רוגל אלפר. מיוצרי "אתם שם בבית"(צילום: יוסי צבקר)

     

    "מיליוני בני אדם עושים את אותו הדבר באותו הזמן, ערב ערב", הוא אומר בקריינות סמכותית אך משועשעת, משל היה הדוקומנטריסט לואי ת'רו, המגלה עולמות חדשים, וגם אם בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית ההכרזה הזאת לא כל כך נכונה, הוא מבקש להעיר את הצופים מרבצם ומן הנמנום העצל בו הם שרויים מול המסך ולגרום להם לחשוב: על עצמם, על תמונת העולם שלהם, על המניפולציות שבונות את התמונה.

     

    אלפר היה, בעיני, מבקר הטלוויזיה הטוב ביותר שפעל בעיתונות העברית. שנים רבות אחרי שפורסמו, אני זוכרת רשימות מפתיעות במקוריותן ובראיית-הרנטגן שלהן שכתב - בראשן, אחת ששמרתי וניילנתי והעברתי לעשרות אנשים, ובה הוא מתאר את העולם הפשיסטי והמפחיד של ה"טלטאביז". עולמם של צרכני החדשות לא פחות מפחיד ואולי גם לא פחות פשיסטי. אבל כאן המבקר מבקש שנבין את זה בעצמנו, בלי אמירות בוטות. שההבנה תגיע מתוך הקשבה לראשי הטלוויזיה בעבר ובהווה. מצויידים בתובנות העולות מדבריהם, אנחנו מוזמנים לצפות במה שצפינו בו כבר כישויות מנומנמות. האם נזכה להארה? תלוי בנו. "אתם שם בבית" עושה כמיטב יכולתה כדי לספק לנו את הכלים הנחוצים.

     

    הסיור ההיסטורי שאלפר מוביל בפרק הראשון של הסדרה, שהוקדש לתעשיית החדשות הטלוויזיוניות, מתחיל בפרופסור אליהוא כץ, מייסד רוממה, ובחיים יבין - שעבר שם במקרה בעת האודישנים למגיש מהדורת חדשות. החזון היה מבולבל. החדשות היו אמורות להבנות זהות ישראלית והשנים הראשונות והמקרטעות מבחינה מקצועית לא הפכו את "מבט" למהדורת השבט. רק בעת מלחמת יום הכיפורים, כשהמוני בית ישראל היו זקוקים באופן נואש לתמונה סמכותית וברורה של המציאות שלהם - "האיום הקיומי האדיר" היה הדבק שהצמיד אותנו לגברים הסמכותיים במדים, לצילומים שמוטי קירשנבאום לא איפשר לקשט במוסיקה, או באפקטים קוליים.

     

    כשהשבט מחליף מדורה

    קירשנבאום ודן שילון וארנון צוקרמן ואחרים - מובילים את השיחה על המהדורה המונוליטית, שהייתה כזאת עד שהשבט החליף מדורה. למה זה קרה? שוב, בגלל טראומה לאומית. מלכתחילה ערוץ 2 לא התיימר לנגוס ב"מבט", אלא להציע רצף של תוכניות בידור סביב החדשות, במחשבה ששינוי הרגלי הצפייה יוביל גם לדבקות בתמונת המציאות החדשה שהוצעה שם. אלא שרק אחרי רצח רבין ובגללו נדבקנו. ב-2 הבינו שאנחנו צריכים מהדורות רגשיות נורא כדי לבכות איתן, אם לא בכינו בכיכר. אכן, ערוץ 2 גילה כלי חדש למשיכת צופים: לחיצה על בלוטות הדמע.

     

    חיים יבין ב"מבט". מדורת השבט שכבתה עם רצח רבין (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    חיים יבין ב"מבט". מדורת השבט שכבתה עם רצח רבין(צילום: ערוץ 8)

     

    אחד אחד מבקשים בכיריו שלא להתנצל. שלום קיטל: "אבל רצח רבין זה גם ענין רגשי". אילנה דיין: "רגש זה משהו אנושי, זה לא משהו שצריך לנמק או להסביר או להתייחס אליו כמשהו שמזהם את ההוויה העיתונאית". רם לנדס: "עם הרגש באו גם ההישגים העיתונאיים".

     

    אלפר נמנע מביקורת בקריינות שלו. הוא פשוט מסביר כיצד בונים את הדרמה של האייטם הבודד והמהדורה כולה. הוא משתמש בדרור סבו, עורך חדשות לשעבר שמוכן לספר כיצד בידור ועשייה פשיסטית חוברים זה לזה בחדשות, והוא ממשיך לשאול את מרואייניו כיצד אפשר לתחזק את הדרמה ערב ערב, במשך שעה, ואת מי בדיוק זה משרת. (רמז: לא אותנו).

     

    "אני משדר לך מציאות ואתה תאמין שזו המציאות. מחר אני אשדר לך מציאות אחרת, ואתה שוב תאמין שזו המציאות", אומר רם לנדס בנונשלנטיות מקפיאת דם על החוזה הסמוי, המפחיד כל כך, בין הצופה למסך שלו. העיתונאי דורון רוזנבלום, המרואיין היחיד כאן שאמור לייצג את קולם של צופים תבוניים, אכן נבעת מן ה"תרועה הפנטסמאגורית" בפתיח המוסיקלי ועד לעיצוב המשדר כוח, יופי, סמכותיות, עושר ונעורים. כאילו באמת היו החדשות עוד פרסומת, רק נורא נורא ארוכה.

     

    משדרי חדשות ערוץ 2 בתחילת הדרך. עוברים לחדשות שעושות דמעות (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    משדרי חדשות ערוץ 2 בתחילת הדרך. עוברים לחדשות שעושות דמעות

     

    אלה היו כ-50 דקות שלאחריהן כבר לא יוכלו הצופים בהן לצרוך חדשות בדרך הרגילה. לפחות לא בימים הקרובים. לפחות לא עד השידור המתגלגל הבא מן הפיגוע הבא. זה היה מושכל ומבריק, וכיוון שצפיתי בעוד שני פרקים מן הסדרה, אחד מוקדש לתולדות הבידור ואחד לדמותנו הקולקטיבית בדרמה, אני יכולה להעיד בשמחה שגם בהמשך יהיה מצוין.

     

    ועם זאת, חסר לי כאן דיון קצת יותר רציני בתולדות המאבקים הפוליטיים סביב אופיין של החדשות המצולמות. בניסיונות החוזרים והנשנים של ראשי ממשלות ועושי דבריהם להשפיע על אופייה ותכניה של המהדורה המרכזית, בצנזורה העצמית ובטון הלאומי המתלהם שהמהדורות האלה נוקטות במלחמה על רגשותיו של הצופה. מידת השליטה הממלכתית והרגולטורית של המדינה בערוצים הגדולים איננה בדיוק מאפיין של חופש ביטוי המעוגן בדמוקרטיה ו"מבט" מעולם לא נהנתה מן החירויות של ה-BBC. המהדורות המסחריות מצייתות לכללים לא-כתובים, הנובעים מזהות בעלי העניין והכסף, ואת כל זה צריך היה לכלול בסקירה המאלפת של אלפר.

     

    עוד צריך היה לדבר על כך שבביצת הרגש והבידור, הנמכרת לנו כ"אירועי היום" - לא נעשה שום מאמץ לבאר את טיבם של האירועים, והם יתרוצצו על המסך לנצח

    כרצף תמידי של אסונות, מלחמות, פשע ובעיות חברתיות חסרות פשר, כדי להעצים את המצב הפוסט-טראומטי בו נמצאים הצרכנים. כדי לנגן על מיתרי החרדה הקיומית שלהם. "אתם שם בבית" לא תוביל לצריכה מופחתת של חדשות. אין כיום תוכנית טלוויזיה אחת שיכולה לעשות זאת, יהא כוחה אשר יהא. אבל היא עשויה לשמש תמרור אזהרה מפני רכישה בלתי מבוקרת של מציאות מן האנשים שימכרו לכם מציאות אחרת מחר - ויתגאו בכך מאד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ערוץ 8
    "אתם שם בבית". לא תוכלו יותר לצפות בחדשות בתמימות. לפחות עד האסון הבא
    צילום: ערוץ 8
    לאתר ההטבות
    מומלצים