שתף קטע נבחר

לשחק עם ילד אחר: מבט מגדרי על שירי ילדים

"בשיר 'לשפן יש בית' מוצגת הגברת שפנפנית, שכל היום וכל הליל מרקדת עם הבנים, עשרת שפנפנים. אם רק נהפוך את המגדרים, נקבל תיאור המזכיר את הבית של יו הפנר". טל איתן חוזר לשיריה של מרים ילן שטקליס ומחלץ מהם משמעויות חדשות. לא למבוגרים בלבד

שירים וסיפורים לילדים הם הטקסטים הראשונים בהם אנו פוגשים במהלך חיינו. אנו נחשפים לאותם הטקסטים שוב ושוב, ולו בגלל שילדים בפרט ידועים בחיבתם לחזרה אינסופית כמעט על אותם תכנים טקסטואליים ומוזיקליים, מה שגורם להורים לצאת מדעתם במקרה הטוב, או לזמזם שירים מטומטמים בלי לשים לב שכולם שומעים - במקרה הרע.

 

עוד בנושא:

הנזל וגרטל: שנאת נשים וסירוס גברים  

המקום אליו אגדות הולכות כדי למות

במקום נעורי נצח, נסיך שיציל אותנו מעצמנו

 

ספרות ילדים מעניקה לילדים מסגרת שפה והתנסחות, מלמדת אותם התנסויות ומקבעת סולם ערכים והתנהגויות, לשון ומשלב. לכן יש לה תפקיד חשוב ומכריע בקביעת נורמות חברתיות שונות.

 

 

חרף התפקיד המכונן שלה בעיצוב זהות וקיבוע דפוסי התנהגות, כתיבה לילדים נחשבת לא פעם ל"נחותה" בעיני רבים. אך למרות זאת, לעתים מצליח סופר לפרוץ את הגבולות האלו ולהיכנס אל תוך לב ליבה של התרבות, לתפוס מקום משמעותי וחשוב בעיצוב החברה וראיית עולמה.

 

מרים ילן-שטקליס היא כותבת כזו, שעשתה את דרכה פנימה אל ליבנו בזכות טקסטים פשוטים וקלים לזכירה, אך בו בזמן חכמים, משעשעים ועמוקים. הטקסטים שלה נשמעים אולי פשטניים, אולם עד מהרה הם מתגלים כעמוקים ומזמינים דיון בשאלות על רגשות מורכבים ולפעמים גם כואבים.

 

במלאת 28 שנים למותה של ילן-שטקליס (נפטרה ב-9 במאי 1984), חזרתי אל כמה מהטקסטים הנפלאים שכתבה, עליהם גדלו והתחנכו דורות ארוכים של ילדים ישראלים. בראייה לאחור, מתגלות משמעויות חדשות בשירים רבים פרי עטה, שהולחנו ועזרו להפיץ את יצירותיה כחלק בלתי-נפרד מהתרבות העברית.

 

מחיזור כושל ועד ADHD

כולנו הזדהינו בשלב כזה או אחר עם כאב הדחייה של דני הגיבור, כשנתן לנורית תפוח ופרח, ולא הצליח לכבוש את דמעותיו כשזו הלכה לשחק עם ילד אחר. לפעמים גם אנחנו חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, כשהמיכאל הפרטי שלנו דפק ברז ולא בא למרות ההבטחות. ואלו מאיתנו, כמוני, שסובלים (ולפעמים גם נהנים) מהיפראקטיביות - בטוח הזדהו עם הרוח שלא הסכים לשכב לנוח.

 

ב"הדוב חולה" מספרת ילן-שטקליס על דוב חולה, ועל חבריו המחפשים תרופה למכאוביו: הם מנסים למרוח יוד, לשים תחבושת רטובה, לרחוץ אותו במים, להרכיב לו משקפיים - אך דבר לא עוזר והדוב עודנו חולה וסובל. לבסוף מצא מר שפן החכם פתרון: למדוד לו את החום. "לא עברו חמש דקות", אומר השיר, "קפץ הדוב מוכן לרקוד".

 

נתעלם מהפרשנות המינית והקווירית שמתבקשת מהשאלה "היכן היה המדחום וכיצד הוא גרם לדוב לקפץ בשמחה", ונתייחס דווקא ליכולת הריפוי הגלומה בטיפול עצמו: לפעמים, אומרת ילן-שטקליס, כל מה שאנחנו צריכים כדי להבריא זה פשוט לדעת שמישהו דואג לנו. כמה פשוט, ככה נכון.

 

בשיר "לשפן יש בית" מוצגת הגברת שפנפנית, שכל היום וכל הליל מרקדת עם הבנים, עשרת שפנפנים. אם רק נהפוך את המגדרים, נקבל תיאור המזכיר את הבית של יו הפנר מ"פלייבוי". גם על ידידי טינטן (ההוא ש"ישן במיטתי, אוכל מצלחתי והוא תמיד תמיד איתי"), אין מה להכביר מילים, ובפרט על יחסיו המפוקפקים עם שמשון הענק, הגיבור והחזק. עם מילים כאלו, לא פלא שדנה אינטרנשיונל נתנה לו מקום של כבוד במילים שכתבה לשיר "Love Boy".

 

השירים של ילן-שטקליס נושאים מסרים דידקטיים, כמקובל בספרות הילדים. הם מלמדים את הילדים מוסכמות כמו חשיבות ההיגיינה, באים לשכך פחדים וחששות (כמו פחד מחושך או חשש מלהיות לבד) ולפעמים אפילו עוזרים לפרוק רגשות כואבים כמו נטישה, בדידות, זרוּת ועוד.

 

הילד הקורא את "מיכאל" בוודאי אינו מבחין בניואנסים העדינים שבהם יבחין מבוגר (כמו השכבת הבובות "שלא תדענה, שלא תפרענה", מתוך ציפייה לפגישה - כנראה מינית - עם האהוב), ובכל זאת, התחושה של ציפייה לא ממומשת והבטחה נכזבת נצרבת פנימה.

 

שימור תפקידים מגדריים

אפשר לטעון ש"מיכאל" למשל, משקף את הפסיביות של הילדה הממתינה בעיניים כלות לילד הנוכח בשיר רק בחזרה אינסופית על שמו. אפילו מודגשים שם התפקידים ה"נשיים": לבישת שמלה יפה ורקומה, המתנה דרוכה ודוממה, השכבת הבובות לישון, בכי בלתי-פוסק גם ביום שאחרי. על פניו, יש כאן מסר שוביניסטי ביותר המצייר את הילדה כנטולת כל אישיות ואחוזת אובססיה לילד, במעין פרפראזה על יחסי גברים/נשים.

 

ב"דני גיבור" מקובע תפקידו של הילד כ"מחזר" אחרי הילדה: הוא נותן לה תשורה אכילה ולא סתם, אלא תפוח, המוצג פעם אחר פעם כסימבול של פיתוי בתרבות המודרנית, ואפילו מביא לה פרח. אך כאן יש היפוך בתפקיד הפסיבי והאקטיבי, בזכות העובדה שנורית אינה מתרצה אל מול מאמצי החיזור, אוכלת את התפוח בתאבון, זורקת את הפרח והולכת לשחק עם ילד אחר.

 

היפוך התפקידים הזה גורם לדני להפסיק להיות "גיבור ונבון" והוא בוכה "כפתי קטון". להגנתו הוא טוען ש"בוכות הדמעות מעצמן", בניסיון עקר להרשים את אימו המתוסכלת מכך שבנה הפך לתינוק בכיין.

 

שירים אחרים מדברים על זרוּת ואחרוּת. כך, בשיר "ג'ינג'י" שמה ילן-שטקליס דגש על ילד ששערו האדמוני גורר לעג מצד חבריו ומכריו. ב"אלישבע מה נחמדת" מטופל נושא אחר - נכות פיזית - דרך בובה המאנישה מגבלה פיזית וכיעור גופני: הבובה אלישבע קטועת הרגל, שבורת האף והקרחת.

 

אך הילדה בשיר המזדהה עם הבובה ("לה שמלת פרחים תפרתי / היא ממש כשמלתי"), מלאת פליאה איך האחרים אינם רואים את יופייה של הבובה ("אין אני יודעת למה / הם אינם רואים יופייך?"), ומשכנעת את הבובה - ואולי גם את עצמה - שלמרות הכל היא עודנה יפה ("האמיני לי בתי / … / את יפה אהובתי...").

 

 

הטקסט האמביוולנטי: מסר אחד לילדים, מסר אחר למבוגרים

סביר להניח שאילולא היו הטקסטים של ילן-שטקליס עמוסים במשמעויות רגשיות הרלוונטיות גם אל עולם המבוגרים, לא היינו מוצאים בהם עניין לאחר כמה שנים.

 

טקסטים הפונים במובהק לילדים משעממים מבוגרים, הם פשטניים רפטטיבים ושטחיים מאוד. אך טקסטים המכונים "אמביוולנטיים", בכך שהם פונים בשני רבדים שונים אל הילד ואל המבוגר - נוטים לאחוז בנו ולמשוך את תשומת ליבנו גם כשאנו נחשפים אליהם כמבוגרים.

 

השירים של ילן-שטקליס מכילים את אותם הרבדים הסמויים מעין, הממתינים לשנות בגרותנו. רק עכשיו, כשאנו חוזרים אל אותם טקסטים עליהם גדלנו, אנחנו יכולים לחלץ משמעויות חדשות ומעניינות הרלוונטיות לעולמנו.

 

רק עכשיו אנו יכולים להתרגז על ייצוג התפקידים המגדריים, ואולי אפילו לצחוק מחוש ההומור - אולי אפילו המיניות המרומזת - המסתתרים מתחת למילים המשעשעות והחריזה השלמה והמושלמת. וזה בדיוק מה שהופך את הכתיבה של מרים ילן-שטקליס לכל כך מיוחדת: למילים שלה אין זמן, לשירים שלה אין גיל.

 

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
הקודם? כן, הוא נתן לי פרח. לא מעניין. העדפתי לשחק איתך
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים