כל רצח מזכיר לי את רענן לוי

גם במרחק שמונה שנים מאותו היום אני כותב בידיים רועדות. מפאת המרחק שלי מהארץ, הרגשתי שזו הדרך הטובה ביותר עבורי להתקרב ולהחיות את הזיכרון של רענן. אני חושב שהמילון העברי לא המציא מספיק מילים כדי לתאר את הילד הזה: רענן. חייכן, ביישן, אוהב, דואג, אינטליגנט, מדריך טניס בשעות הפנאי ובשאר הזמן לומד פיזיקה, ביולוגיה, כימיה - כולן 5 יחידות לימוד. תסתכלו על החנון של הכיתה ותראו אותו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

קואליציה יקרה, זה הזמן לחקיקת גירושין חדשה / יעל גיל

ממשלת גבר-גבר / אסתר הרצוג

איך ממשיכים הלאה? הלילה הארור ההוא (צילום: צביקה טישלר)

לא פשוט להמשיך הלאה כשכל דבר מזכיר אותו. אם זה השירים שהוא אהב שמעביר בי צמרמורת (באופן אירוני, השיר "צעיר לנצח" בגרסה האנגלית היה החביב עליו), לעבור בגינה שבה היינו יושבים וצוחקים כמו שרק ילדים יכולים או השלט שמוביל לרעננה, כשהאות האחרונה נשמטת באופן קבוע. ארבעה חודשים לפני שנרצח, נפטרה אחותו הבכורה. זו הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו בוכה. הוא שאל אותי איך הוא ממשיך הלאה מכאן. נאלמתי. ארבעה חודשים מאוחר יותר מצאנו עצמנו מתמודדים עם אותה השאלה.

חשבתי רבות על השאלה שלו. תבינו, רענן לא נהרג בקרב הירואי על מדינת ישראל ולא הציל בגופו אוטובוס ממחבל מתאבד. רענן נרצח! הוא היה במקום הנכון בעיניו -במסיבה שבה הביא לידי ביטוי את שמחת החיים הבלתי נגמרת שלו. אבל הטיימינג, אוי הטיימינג. יש שיגידו שהוא נרצח כטעות בזיהוי ואחרים כי חייך לבחורה. תסלחו לי שזה לא מעניין אותי. בעצם, גם ממרחק של שמונה שנים זה דיון טיפשי בעיניי. באמת משנה מה הסיבה?! הילד הלך ולא יחזור יותר. הדרך היחידה שלנו לפגוש אותו תהיה ללכת למקום שממנו איש לא חוזר.

זה שצוחק. רוצחו של רענן לוי, פרנסואה אבוטבול (צילום: גיל יוחנן)

היו לנו אינספור חוויות טובות יותר ופחות, רגעי שמחה ורגעי משבר, אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב ולעולם לא אפסיק לאהוב אותו. הרצח שלו השאיר צלקת. לקחו לי חמישה חודשים להחזיק סכין. עד אז הייתי חותך פירות וירקות עם מזלג. את המילה רצח על כל הטיותיה אני לא מסוגל להגות יותר. שפיים, המקום שאליו לקחו אותי פעם בשנה בכל קיץ ושבו רענן נרצח, נראה אצלי מאז הרצח כפי שנראה מטה המוסד בתמונות לווין של גוגל: שטח שאינו קיים, ריק. כמי שגדל עם רענן מגיל 9, לפעמים יש תחושה שמשהו נקרע ממך. האיש שתמיד ירגיע וישעשע, יהפוך עצב לחיוך. במהלך הלוויה חשבתי מה דעתו על 300 האנשים שהגיעו להיפרד וללוות אותו למיטה הנצחית שלו. חשבתי על מי חשב בדקות האחרונות שלו.

כל סיפור רצח שמתפרסם זורק אותי מיד אחורה, ליום הארור ההוא, היום שבו נאלצנו, ילדים בני 18, לקבור חבר. זה היה ועדיין נראה כמו הזיה או חלום בלהות שהתממש. שום שיעור בבית-ספר לא מכין אותך להתמודדות עם חבר שהלך ולעולם לא ישוב.

מקרי הרצח האחרונים רק מחדדים בי את התחושה שמשהו נרקב בנו. בעיני, חברה שמוכנה להחזיר 1,000 מחבלים תמורת חייל, אך בו בזמן משלימה עם שחיטת אזרחים בגנים ציבוריים ובמסיבות. זה ריקבון. חברה שמשלימה עם העוול שנעשה לניצולי השואה ונכי צה"ל זו חברה ששכחה את עברה ועתידה הוא שחור. אני רוצה להאמין בעם שלנו, באנשים שחיים במדינה שיקומו ויצעקו "די! הספיקו לנו מקרי הרצח והעוול. בואו נשנה!".

גדלנו על סיפורי ארץ-ישראל, על המורשת והתרבות והייחודיות שלנו כעם. לימדו ש"טוב למות בעד ארצנו" ושתמיד נחיה על חרבנו. מעולם לא חשבתי שנחיה על חרבנו ונמות מסכיננו, שנצא למלחמה עם שכפ"צים כדי להירצח ליד הקרוסלה שבגינה הציבורית. הגיעה העת לשינוי.

רענן לוי ז"ל מראשון לציון נולד ב-1986 ונרצח ב-2004 כשיצא עם חבריו לבילוי במועדון בשפיים. חברו, יואב נבו, סטודנט לפיזיותרפיה בוושינגטון.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il