ילדים זה לא תוכי: 3 סיבות לעבור לשינון יצירתי

ג'ורג' יושב עם ג'רי בבית הקפה הניו-יורקי ומקונן על מר גורלו. תלונה מודרנית מוכרת: שום דבר שאני מתכנן לא מצליח. ג'רי משיב בחיוך ירח נטול אמפתיה: "מצבך קל מאוד. אם כל אינסטינקט שלך שגוי, כל מה שעליך לעשות הוא לחשוב מה בא לך לעשות ברגע נתון, ואז לעשות את ההפך המוחלט."

חצי דקה לאחר מכן ניגש ג'ורג' לאישה מושכת שיושבת על הבר ומצהיר בריש גלי: "שלום, אני ג'ורג'. אני בן 42, אני מובטל וגר עם ההורים שלי". היפייפיה נפעמת מתעוזתו ומזמינה אותו לשבת. (ועל כך אמרו חכמים ואלאניס מוריסט: life has its funny way).

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

בלי רגשות אשם: תנו להורים לטעות בשקט

כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

כל אחד מאיתנו תקוע לעיתים בתוך רוטינות שלא מקדמות אותו לשום חוף מבטחים במקרה הטוב, ומדרדרות אותו אחורה במקרה הגבולי. בית הספר הוא פשוט עוד מקרה פרטי של העיקרון הנ"ל. כעת, בואו נשלוף שתי קלישאות חינוכיות שמוסכמות על רוב ההורים בארץ הקודש:

א. בית הספר אמור להקנות לעולל מיומנויות אינטלקטואליות שונות.

ב. בית הספר אמור לסייע בהכנת הזאטוט להתמודדות עם העולם האמיתי שם בחוץ.

בכתבה הקודמת נזפנו בדבקותה של מערכת החינוך בעיקרון ה"יש פתרון אחד נכון לכל בעיה!". עכשיו קחו פיזיקאי שוויצרי ידוע למדי: אלברט איינשטיין. הגיוני להניח שהוא משמש מודל ראוי להתבשם בו בעיני רוב אנשי החינוך בפלנטה. רוצים לשמוע כיצד הגדיר אותו פרוע שיער מבריק את המונח "אי שפיות"? הנה זה בא: "אי שפיות פירושה לבצע את אותן פעולות שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". נא לקרוא שלוש פעמים. עכשיו להפנים. עכשיו להסמיק.

למה להסמיק? כי כולנו ברגע של כנות יכולים לתעד לפחות עשרה מקרים חוזרים ונשנים של הרגלים התנהגותיים ומנטליים שלא מובילים לשום תוצאה יעילה – ובכל זאת אנחנו משמרים אותם בדבקות: האמא שמסבירה שוב ושוב לבנה ש"חשוב להקפיד על שיעורי הבית" – והמחברת נותרת ריקה; המורה הזועמת לתנ"ך שהשיעורים שלה כבר מזמן הפכו לשגרת בוקר טוב, כיתה ו' – שקט בבקשה – לאיים על המופרע הכיתתי – לכתוב על הלוח – להוציא את המופרע הכיתתי – להכתיב בקול מדוד – להוציא גם את החברים של המופרע- לחזור הביתה ולחשוב ש"אין מה לעשות עם הכיתה הזו".

דוגמאות יש בשפע. תקלות גם. תקלות שאינן מחויבות המציאות? ימבה. בואו נתחיל לתקן.

רוצים שילמדו? נסו שינון יצירתי

בכתבה הקודמת קילפו הטוקבקיסטים את עורי מעלי בשקדנות וזעמו: מה יש לך נגד שינון, שינון וידע הם הבסיס לחשיבה וכיו"ב. כפרות, למה בכוח? אין לי שום דבר נגד שינון כקונספט. בשיעורים רבים התלמיד נפגש עם חומר חדש , ובתום השעה אמור אותו תלמיד לצאת מן הכיתה כשנתח הארי של החומר נעוץ בזיכרונו (ורצוי שיהא גם מובן לו).

אז הסכמנו על המטרה – אבל איזה שד מטורף תקע לנו לראש שיש רק דרך אחת להשיגה? בואו ננסה כמה אסטרטגיות חלופיות:

שדרן כדורגל: התלמיד או המורה צריכים להקריא לכיתה את החומר במבטא מצחיק, בצורה רומנטית, או כמו שדרן כדורגל (פיתגורס עולה למגרש...הוא מצייר משולש... הקהל במתח... שימו לב, זה משולש ישר זוית...השחקנים מסתדרים על הקו... והנה הוא צועק – איי בריבוע ועוד בי בריבוע שווה ל...איזה מתח, אנחנו בתוספת זמן... הוא ניגש לבעוט... סי בריבוע!!!!!!!!!!!!). תצחקו עד מחר – אבל לחומר הרבה יותר קל להינעץ בזיכרון ככה.

פרומו על הפינה השמאלית העליונה: יותר פשוט ופחות הזוי מקודמו. בפתח השיעור תוחמים שטח על הפינה השמאלית העליונה של הלוח וממלאים אותו במונחים שיוזכרו לאורך השיעור. חלופה אפשרית: שאלות מחשבה או משפטי נכון/לא נכון. עכשיו מלמדים כרגיל. יש לזה רציונל, ראו בהמשך.

קדימה במכונת הזמן (שיעור מהאמצע): ניסיתי וזה עובד. מבקשים בפתח השיעור מתלמיד מסויים למדוד שלוש דקות, ומודיעים לכיתה שעכשיו נקפוץ לאמצע השיעור, נלמד חומר שלא יהיה מובן במכוון, אבל התלמידים מתבקשים לשחק אותה כאילו הם מבינים אותו. בתום שלוש הדקות לוקחים אוויר וחוזרים ללמד כרגיל. תבדקו בעצמכם אם החבר'ה זוכרים יותר טוב. את הצ'ק תשלחו בדואר.

ויש לזה אפילו תועלת רגשית

כל ההמלצות הללו אינן אוסף של משחקים מפגרים. כולן מבוססות על תובנות מחקריות בתחום הזיכרון ותהליכי עיבוד מידע – בני אדם זוכרים חומר טוב יותר כשמשננים אותו בכמה ערוצים תפיסתיים; הצגה מוקדמת של גירוי (priming) מסייעת בזכירתו מוקדם יותר; וקשירת החומר לרמז שליפה רגשי או בולט גורמת לנו לארגן אותו בזיכרוננו באופן בהיר יותר.

ומעל לכל, בואו נבין דבר אחד: החומר הלימודי מוצג לתלמידים כמעט תמיד באופן ליניארי (יעני, סדרתי, חתיכה אחר חתיכה לפי הסדר) אבל המוח האנושי לא מעבד מידע בהכרח בצורה קווית וישרה. אנחנו לא חושבים רק קדימה – אנחנו חושבים הצידה, אחורה, ימינה ושמאלה, קולטים את החומר בתהליך מקבילי ומפוזר ולאט לאט נוצרת הבנה מעמיקה שלו. כל הטכניקות הללו נועדו להסתמך על משהו שהמוח ממילא עושה באופן טבעי: חושב בכמה כיוונים.

ובגלובלי – מה התועלת הרגשית? תשברו איזה עשר פסקאות אחורה בפוסט: זוכרים שדיברנו על הכנה טובה יותר לחיים? אימון מתמיד בחשיבה יצירתית וחשיבה בכלל נושא בכנפיו הלבנות כמה תופינים ותועלות סופר משתלמות. הנה רשימת מכולת חלקית:

חשיבה הופכת לפעילות מהנה ומחזקת בפני עצמה: פסיכולוגים יכנו זאת יכולת אינטרוספקטיבית,

קואצ'רים יקראו לזה "מוטיבציה פנימית" ואתם יכולים לקרוא לזה שמעון, מצידי, אבל כך או אחרת – אתה מלמד ילד להנות מהפעלת המוח מבלי להשקיע שקל מיותר.

תמיכת בטון לדימוי העצמי: ברגע שתלמיד רואה בפועל שהוא מצליח להמציא המצאות/ לייצר רעיונות חדשים/ לברוא פתרונות חדשים לבעיה/ להשפיע על מהלכי הלמידה - משהו בדעה שלו אודות עצמו משתפר. יש לכם מושג כמה זה חשוב?

הכי חשוב – היכולת לחשוב בקונספטים: ברגע שאתה ממציא הרבה פתרונות לבעיה, רואה מצב באינסוף זויות, אתה מתנתק מחשיבה קונקרטית בגובה הרצפה, ומשתלט מבלי משים על נפלאות החשיבה המופשטת. וחשיבה מופשטת, אליבא דרוב החוקרים, היא לב ליבה של המתנה הקסומה הקרויה במקומותינו "אינטליגנציה".

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל