שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    איור: Shutterstock

    דברו ברור: 5 טעויות שמקלקלות הסמכות ההורית

    אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקשיבו, יכבדו וישתפו איתנו פעולה. אבל בדרך להשגת המטרה אנחנו נופלים בלא מעט בורות - שמביאים לתוצאה ההפוכה. דני גיל עם חמש טעויות נפוצות - שרק מרחיקות מכם את הסמכות ההורית

    כולנו רוצי להיות הורים סמכותיים: חשוב לנו שילדינו יכבדו את המילה שלנו, שיקשיבו כשאומרים להם "לא!", שישתפו פעולה ויפסיקו כבר להתווכח על כל דבר. הבעיה, כרגיל, נעוצה ביישום ולא בכוונות הטובות: עוד ועוד הורים מעבירים לילדיהם מסר מטעה ומבלבל דווקא מתוך המאמץ להקפיד להיות הורים סמכותיים וברורים. לפניכם מספר דוגמאות להחמצות של ההורה המודרני - כל אותם מקומות בהם אנחנו פועלים נכון - ואז הורסים.

     

    טורים קודמים של דני גיל :

    בלי קיצורי דרך: 3 מלכודות בדרך לילדים מחונכים

    הורים, תפסיקו לבקש - ותתחילו לדרוש

    "פעם הסתדרו בלי ריטלין": האם זה הפתרון הקל?

    • אסור לצעוק על הילד? 5 מיתוסים בהורות

     

    1. אומרים - ואז מתלוננים

    אבא של לוטם מסביר לבנו שהוא לא יכול לצפות בהישרדות אחרי השעה עשר, כי הוא צריך לקום מוקדם בבוקר לבית הספר. לוטם מקשיב, מפנים וכמעט עושה דרכו לעבר המיטה. אבל אז האב מוסיף עוד ועוד נימוקים להחלטתו: "לא יכול להיות שכל בוקר אצטרך להעיר אותך 10 פעמים!"; "הבטחת שתלך לישון אחרי הפרסומות. אני לא מבין למה אני צריך לחזור על זה!".

     

    ולוטם? הוא מקבל את הדברים כהזמנה לתגובה, ועונה לאביו על תלונותיו. וכך ההוראה או הבקשה, שיכלה להיות ברורה כל כך, הפכה ליריית הפתיחה של ניהול משא ומתן.

     

    כשאנו מקבלים החלטה ומיד אחר כך מתלוננים על שהילד מסרב לנו – הילד אכן יסרב לנו. הורים, הרעיון הוא פשוט: תלונות מהסוג הזה גורמות לילד להגיב להן ולאחוז בקונפליקט. הן חושפות חוסר אונים ובעיקר נותנות לילד תחושה שבאיזשהו מקום אתם חשים אשמה על עמידתכם הנחושה. אחרת – לא הייתם משקיעים כל כך הרבה אנרגיות בהסברים והצטדקויות.

     

    2. אומרים - אבל ב"מנגינה" לא נכונה

    אם אתם רוצים שהילד יפסיק עם הרעש הזה, יהיה אשר יהיה, תוכלו לבקש ממנו ותוכלו להנחית הוראה. שתי האפשרויות לגיטימיות בעיניי. הבעיה נמצאת, כרגיל, במנגינה שמפילה הורים רבים כל כך - מנגינת הטרוניה. כאשר אנחנו אומרים לילד "נו, די עם זה!" במנגינה שמשמעה "אתה לא מבין שהרעש הזה מעצבן?!" הוא נאחז בקונפליקט ועסוק רק בלהתגונן מפני האצבע המאשימה שלנו, לרוב בפרצוף חמוץ ובמעשי "דווקא".

     

    3. אומרים - ובסוף מציגים זאת כעונש 

    אמא של רועי מבקשת ממנו להפסיק לשחק בבועות סבון בתוך הבית. היא מבקשת פעם ראשונה, חוזרת על הבקשה פעם שנייה, ובפעם השלישית לוקחת ממנו את בקבוק בועות הסבון. אם היא הייתה מסיימת בכך ייתכן בהחלט שרועי היה נאלץ להתמודד עם השלכות מעשיו, משום שהוא נותר ללא טיעוני הגנה. אבל אמא של רועי בחרה להציג את מעשה האכיפה כעונש ("עכשיו כעונש המשחק הזה יהיה אצלי") ובכך סיפקה לו מוטיבציה להתגונן ולהגיב. כאשר אנו אוכפים סמכות אך מציגים את המעשה כעונש - אנחנו ברגע שואבים ממנו את כל הכוח שיכול היה להיות בו.

     

    4. אומרים - ומנחמים את הילד

    דמיינו את הסיטואציה הבאה: אבא של ליעם מבלה איתו ביחד בסופר ונענה לבקשת בנו לקנות חטיף. שמחים ומרוצים יוצאים ליעם ואביו מהסופר, אלא שבדרך חזרה הביתה הילד מאוכזב לגלות שבחר בחטיף הלא נכון. הוא מביע את אכזבתו בתלונות וב"פרצוף חמוץ" ומבקש מאביו לחזור לסופר ולהחליף את שקית החטיף. אבא שלו מגיב לעניין: לא מאבד את הסבלנות ולא חוזר לסופר. אם היה מסיים בכך ייתכן שהיה מגלה שהמיני משבר הזה מאחוריו. אך האב - כנראה מוצף רגשות אשם - מנסה למזער את הנזקים באמצעות משפטים מנחמים: "נו, מה העניין, מחר נקנה את מה שרצית"; "זה בדיוק אותו הדבר, חבל שאתה אפילו לא טועם"; "דווקא החטיף הזה טעים יותר".

     

    כמובן שעל כל אחד מהמשפטים הללו לליעם יש הרבה מה לומר. והוא אומר - בדרכו וכיאה לגילו של ילד בן חמש. והנה אנחנו באיבו של מאבק. לעומת זאת, אם היה מניח האב לבנו להביע את אכזבתו מבלי לספר לו שהיא אינה במקומה ומבלי לנחם אותו, היה מגלה שאכן אין סיפור ואין עניין.

     

    5. אומרים - ומאיימים

    אמא של יותם מנתקת שיחת טלפון ומיד אחר כך מבקשת מבנה להמתין בסבלנות עם בקשות ה"אמא תקני לי"

    בזמן שהיא משוחחת בטלפון. יותם מקשיב ומבין את בקשתה ההגיונית כל כך של אמו, אבל אז הוא שומע אותה מוסיפה את האיום הבא: "אם עוד פעם תתנהג ככה, אני לא לוקחת אותך איתי יותר". עכשיו יותם נכנס לעמדת הגנה ואומר דברים ששמים את אמא שלו בעמדת התקפה. וכמובן שבפעם הבאה שליותם תהיה הזדמנות להוכיח לאמו שהוא למד והבין, הוא יחמיץ את ההזדמנות ולו רק כדי לא לסיים את המאבק כמי שהובס בו.

     

    לסיכום, ילדינו נולדו טהורים והמוטיבציה הראשונה במעלה שלהם היא שנבחין בהם כפי שהם. כאשר אנו אוכפים סמכות ובה בעת מוסיפים להתלונן, לנזוף, לאיים ולהעניש, אנו מונעים מהילד היקר שלנו להוכיח לנו שהוא אכן ילד טוב, קשוב ומשתף פעולה. בפעם הבאה שתיפול עליו ההזדמנות להוכיח לנו שהוא אכן כזה, הוא מיד יאמר לעצמו –

    "את ההתנהגות הטובה שלי ההורים שלי ייחסו לאכיפה שלהם ולא ליוזמה האוטונומית שלי. לא כך אני רוצה שהם יראו אותי. מגיע לי יותר!". בינינו, הורים, צודק או לא?

     

    הכותב הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי .

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אל תאיימו - זה רק גורם לקונפליקט
    צילום: shutterstock
    דני גיל
    צילום: צביקה גולדשטיין
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים