שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ואלה המילואים שלי - 330 יום ב-15 שנה
    אחרי שתלה את המדים לתמיד פתח השריונר ניר כץ את פנקס המילואים הפרטי שלו, ונזכר איפה כולנו היינו ב-15 השנים האחרונות: בין הבוץ של לבנון לים של עזה. בין שיחות שלום לתופי מלחמה. בין צבא למדינה

    יש לי קופסת מילואים. היא שוכבת בארון הבגדים שלי, מצופה בניילון נצמד עם ציורים של ברווזים בסגול. חוץ מהדברים שהייתם מצפים שיהיו בה - מדים, גרביים, דיסקית לצוואר וערכה לניקוי נשק - יש גם מציאות כמו מד לתיאום קנה וירי של מקלע 0.5, שני סטיקלייטים, כבל תקשורת למ"ק 77, שקית חימום אישית שפג תוקפה, עשרה כדורי 5.56 שמתוכם שלושה נותבים, ודפדפת למפקד מרכבה סימן 1.

     


     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    כבר שנה וחצי לא פתחתי את הקופסה הזאת. כמו הטנקים של המחלקה שלי בימ"ח, גם אני נמצא עכשיו באחסנה יבשה שתתבטל רק במקרה של מלחמה. גיל השחרור הרשמי של קצינים הוא 45, ועוד לא הגעתי אליו, אבל בגדוד שלנו נהוג להניח למי שהטיפוס לתוך טנק דורש ממנו אישור של אורתופד. בחורף האחרון פתחתי את הקופסה כדי להוציא ממנה גטקס תרמיים, כובע גרב וכפפות כי הילדים רצו לראות שלג.

     

    בין הבגדים המקופלים הציץ אלי דף מצהיב: רשימת כל ימי המילואים שעשיתי מאז שהשתחררתי מהסדיר ועד היום. התחלתי לכתוב בו ב-1 במאי 1995, והתאריך האחרון שמופיע בו הוא 10 באוגוסט 2010. בחישוב פשוט, יותר משליש מחיי - וכמעט רבע מחיי המדינה - שירתתי במילואים. אבל כמה זה יוצא בימים שלמים? בדיוק את זה התחלתי לספור.

     

    1995

    סוף אוגוסט, אימון ראשון בצאלים. איתי המ"פ הגיש לי את הלו"ז השבועי. ליום א' תוכננו חיול, שיעורים, זיווד טנקים, הקמת מאהל, ירידה לשטח. יום ב': מסלולי צוות יום ולילה. יום ג': מסלולי מחלקה יום ולילה. ד': תרגיל פלוגה ותחילת תרגיל גדוד. ה': סיום תרגיל גדוד, הזדכויות ושחרור.

     

    "אתה צוחק עלי?", שאלתי את איתי, "זה לו"ז של חודש".

     

    "ברוך הבא למילואים", הוא ענה.

     

    בגדוד שהגעתי אליו היה רוב לחיילים ותיקים ובוגרים. ברגר טען פגזים בקרב עם השריון הסורי עוד במלחמת לבנון הראשונה, בתו הבכורה של אליעזר בדיוק התחילה כיתה א', ולבלייברג היה מפעל לייצור תעלות למיזוג אוויר. בקיצור, הם ידעו מה צריך לעשות. אמנם לא הכל היה מושלם, והייתי צריך להמתין בסבלנות עד שיסיימו את הקפה של הבוקר, אבל העבודה נעשתה ברצינות ובמקצועיות. שוורצמן המג"ד עבד בצאלים באזרחות, והקים שם את המתקן לאימונים טקטיים. כנראה שיכפלו לו את המפתח של הבונקר, כי בשבוע ההוא יריתי יותר מקהלני בקרב עמק הבכא.

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)
     

     

    ביום האחרון של האימון, כשכבר נשמעה בקשר ההודעה המשמחת "סוף תרנגול", קרה מה שכולנו תמיד חוששים שיקרה ושלושה טנקים נתקעו בשטח. ככה יצאנו מצאלים רק בעשר בלילה של יום מסויט. מצד שני, התארגנו על הדבר הכי חשוב לפלוגת מילואים: מורשת קרב שאפשר לטחון בכל מילואים בשנים הבאות.

     

    ימי מילואים השנה: 14

    ימי מילואים במצטבר: 14

     

    1996

    ב-25 במאי יצאנו לתעסוקה מבצעית ברמת הגולן. כל הכבישים בדרך היו מלאים בשלטי "נתניהו טוב ליהודים". בין מטווח לתרגיל פריקה מבט"שית יכולת לשמוע שני חיילים מתווכחים על הסכמי אוסלו ותוהים אם פרס באמת יחלק את ירושלים. ביום רביעי ראינו באיזו טלוויזיה ישנה שכל הסקרים מצביעים על יתרון קטן לפרס. בחמישי בבוקר התחיל ביבי להרכיב ממשלה.

     

    הבחירות ההן, כמו כל הבחירות שאי פעם היו בישראל, לא השפיעו על חוויית המילואים כמו כניסת סלקום לשוק התקשורת הסלולרית שנתיים לפני כן. שירות מילואים עד אז גזר נתק כמעט מושלם מהמשפחה ומהעבודה, והדרך היחידה לתקשר עם העולם הייתה לעמוד בתור לטלפון ציבורי - אם בכלל היה ותיפקד - או לנסות לקבל קו מטלפנית משועממת בחמ"ל החטיבתי.

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    במילואים של 96' כבר היו ל-25% מהחיילים טלפונים סלולריים, והתחרות בין החברות המפעילות הביאה לכך שעצמאי היה יכול לנסות לנהל את העסק שלו מרחוק ואבות יכלו לדבר עם ילדיהם המתגעגעים. חלפו הימים שיכולת להגיד לאישה שיצאת למילואים ושאי אפשר להשיג אותך כשבעצם בילית עם המאהבת משל היית דובי גל ב"ד.צ. חוף אילת".

     

    מה שכן, תעסוקה מבצעית תמיד הייתה הזמן הכי טוב ליצור קשרים אישיים במילואים. סיור של שמונה שעות ב-40 מעלות חום, שמירה במגדל קפוא ושגרת מוצב מפילים את המחיצות וגורמים גם לשתקנים ביותר לספר דברים שנופלים בקטגוריית "מה שנאמר במילואים נשאר במילואים".

     

    ימי מילואים השנה: 35

    במצטבר: 49

     

    1997

    יהודה גיל חייב לי יום מילואים. מי זה יהודה גיל? פעם הוא היה סוכן איסוף במוסד, ועמד בקשר עם קצין בכיר בצבא הסורי. בשנים הראשונות זה עבד טוב לכל הצדדים המעורבים, ומתישהו זה השתבש. הסוכן שקיבל כסף להעביר לסורי על תרומתו לביטחון ישראל לא הודיע לממונים עליו על הפסקת הקשר, ושמר את הכסף לעצמו. כדי להצדיק את הסכומים שקיבל הוא התחיל להמציא ידיעות כוזבות. עד כדי כך כוזבות שבקיץ 96' חשבו בצה"ל שמתחת לחרמון הסורי יושבת דיוויזיה שבונה על סקי בחרמון הישראלי.

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    צריך לזכור שמאז הפשלה של מלחמת יום הכיפורים, אף אחד לא לקח סיכונים. הפעם, בתגובה למודיעין מפוברק, צבא ההגנה הראה שהוא מוכן לכל: סגל הגדוד גויס לסיור ברמת הגולן, אירוע שכלל גם עמידה פרובוקטיבית על כמה מרמפות הטנקים בגזרת הגדוד. לפני שזה התדרדר ויצא משליטה, שר הביטחון איציק מרדכי הרגיע את העניינים בין המדינות. כשהתגלתה התרמית נשפט יהודה גיל לחמש שנים בכלא, אם כי אני הייתי גוזר עליו חמש שנים שמירות ברמת הגולן.

     

    לא רק בין ישראל לסוריה היה מתח בשנה הזאת. גם אני והבוס שלי לא הסתדרנו, ואפילו שמחתי לצאת למילואים כדי להתרחק ממנו. הפעם בתפריט: אימון ניווטים רכוב בלי אפליקציית Waze. כמו שציפיתי, הניווט הראשון הסתיים במפח נפש אדיר: בזמן שניסיתי להבין למה באר שבע לא נמצאת איפה שהיא אמורה להיות, בקשר דיווחו רבים וטובים שהם "בנקודה". איתי המ"פ ראה את המצוקה שלי, לקח אותי הצידה ואמר לי "ניר, מה אתה דואג? אתה חושב שנעיף אותך מהצבא?".

     

    ימי מילואים השנה: 31

    במצטבר: 80

     

    1998

    שנת מילואים רגילה: תעסוקה ברמת הגולן ואימון מפקדים בצאלים.

     

    ימי מילואים השנה: 25

    במצטבר: 105

     

    1999

    שנה מיוחדת משתי סיבות: ראשית, אחרי הרבה שנים, הגדוד לא עשה תעסוקה מבצעית. שנית, החל דיון רציני על התנאים של אנשי המילואים. כמו כל דבר חשוב שקורה במדינה, גם זה התחיל באסון. בפברואר 1997 נהרג טייס מסוק יסעור במילואים עם עוד 72 חיילים וקצינים במה שזכור כ"אסון המסוקים". בהמשך התגלה שאלמנתו של הטייס אינה זכאית לקצבה לאחר מותו; חיל האוויר כמו חיל האוויר פתר את הבעיה הספציפית הזאת, אבל בעיית ביטוח החיים של חיילי המילואים לא נפתרה. בתחילת 1999 הובילה הדרישה להשוואת תנאי הטייסים במילואים למיני-שביתה, וגם בצבא הירוק החלו להיראות סימנים של חוסר נוחות.

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    לפני האימון השנתי בדקתי אצל סוכן הביטוח שלי שאני מכוסה בזמן שירות המילואים, ומשום מה זה היה האימון הראשון והיחיד שלא התאמנתי בו כמו שצריך. למשל, אם ירי ממקלע מקביל בטנק דורש מחסנית ביטחון, אני החלטתי שהפעם אשמור על שתי מחסניות ביטחון; אם פעם הייתי צועק על הנהג שייסע הכי מהר שהוא יכול בזמן הסתערות אל היעד, הפעם ביקשתי ממנו שייסע לאט.

     

    במבט לאחור חל שיפור די גדול בהתייחסות של המדינה ושל הצבא למוסד המילואים. לדוגמה, ב-1995 לא קיבלו המילואימניקים תשלום מביטוח לאומי על חד-יומי אלא אם עשו שלושה ברבעון. גם לא היה שום תגמול מיוחד על שירות מילואים, היקף המילואים עמד על 36 ימים בשנה, והתנאים בבסיסי האימון ובמוצבים היו פשוט מזעזעים. כיום עומד משך זמן המילואים המותר לחוגר על 54 ימים בשלוש שנים, יש תגמול כספי מיוחד למי שמשרת יותר מ-26 ימים, בצאלים יש אוהלים עם גג קשיח ותנור לחורף, והוקם מועדון "בהצדעה" שחסך לי 100 שקל בכניסה ללונה פארק בתל אביב.

     

    העלות של כל השינויים האלה בטח הייתה 0.0000001% מתקציב המדינה, ובתמורה פקידי האוצר בטח ביקשו שסדר הקימה להסתערות יהיה לפי מדרגות המס השולי. אבל השינוי נעשה, ועזר לחזק את המעטים שעושים מילואים, כי מילואים זה התנדבות. כן, מילואים זה התנדבות. מי שלא רוצה לעשות מילואים ימצא את הדרך החוצה, וזה גורם לכך שהאנשים שנשארים הם השמנת של החברה. אפשר להוכיח זאת די בקלות: יעשה כל מעביד רשימה של העובדים הכי טובים שלו, ישווה אותה לרשימת העובדים שעושים מילואים, ויגלה שהן כמעט זהות.

     

    ימי מילואים השנה: 11

    במצטבר: 116

     

    2000-2002

    השנה הראשונה של המילניום נפתחה בשיחות שלום כושלות עם סוריה בשפרדסטאון, המשיכה בנסיגת צה"ל מלבנון במאי, חשפה את המסכה של יאסר ערפאת ושל אהוד ברק בקמפ-דייויד ביולי, והסתיימה בפרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר. בינואר 2001 הוקפץ כל הגדוד בהתראה של שבוע בלבד לתעסוקה באזור קלקיליה. רק חמישה לא התייצבו.

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    עמדנו בצומת הפירות, שכבר לא קיים היום, וראינו בכניסה לקלקיליה עשרות שלטים שמודיעים בעברית על ירקות טריים, רהיטים יפים, שירותי תיקון רכב, והכל בחצי מחיר ממה שאתם משלמים חמש דקות מערבה - עדות לכך שאך לפני חודשים ספורים היה במקום מתחם קניות היסטרי. מצד שני, ממש לידנו עבדו כלים כבדים על כביש 6, ואנחנו הימרנו שהוא יהיה כביש המערכת הכי יקר בעולם.

     

    התמזל מזלנו ואת התעסוקה הבאה, שנה וקצת אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, עשינו בזמן עוד אחת מאלפי ההודנות, תהדיות, רגיעות והפסקות אש בינינו לבין הפלסטינים. בינואר 2002, שבוע אחרי תחילת תעסוקה נוספת באזור קלקיליה, ביקש אלון המ"פ שבמהלך הסיור אגיע גם לרמת גלעד - גבעה שנקראת על שם גלעד זר, קב"ט שנהרג בפיגוע ירי חצי שנה לפני כן. הגעתי לשם יחד עם תמרי, עם גוטליב ועם שביט, נהג משאית וגם נהג הטנק הכי טוב שפגשתי.

     

    הגבעה נראתה שוממה. שנייה לפני שהסתובבנו לחזור עם ג'יפ הסופה ראיתי חייל ליד קרוואן. פרקנו בצורה מאובטחת. שביט וגוטליב נשארו ליד הסופה, ואני ותמרי הלכנו לכיוון הדמות. זה היה חייל מילואים שהנשק שלו היה כלוא מתחת למעיל, כך שאם היה צורך לירות הוא פשוט לא היה מצליח. שאלתי מי הוא. הוא ענה לי שהוא ועוד שניים שישנים כרגע בקרוואן שייכים לחיל הקשר, ואז הוסיף שהוא דוקטורנט לפיזיקה, ושמתוך 79 חיילים שזומנו למילואים רק חמישה הגיעו והוא ירה רק עשרה כדורים באימון. חקרתי אותו: מה המשימה שלך? איפה המפקדים שלך? איך אתם מקבלים אספקה? התשובות שלו, בהתאמה, היו: "לשמור", "לא יודע", ו"מדי פעם מישהו מביא לנו".

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    הזדעזענו, אבל לא הסתפקנו בזה. מאותו מפגש ראשון אימץ הגדוד שלנו את שלושת החיילים ודאג לצורכיהם ולביטחונם - כן, אשכרה לביטחונם - וכעבור שלושה ימים אחרי שהתלוננו על ההפקרות הם הוחלפו בחיילים סדירים.

     

    אנשים רוצים וצריכים להשתייך לקהילה אורגנית. לא לחבורה של צמחונים שמשלמים פי שניים על הירקות שלהם, אלא למה שנאמר בשיר הפתיחה מתוך "חופשי על הבר" - "מקום שכולם יודעים בו את שמך ותמיד שמחים לבואך". מקום שאם יש לך שנה קשה ואתה צריך לעשות פחות ימי מילואים, זה אפשרי כי לפני שנה עשית יותר ימי מילואים מפני שלמישהו אחר הייתה שנה קשה. מקום שבו אתה יודע שתפגוש את אותם פרצופים מכוערים, תשמע את אותן בדיחות ישנות ושוב תתעצבן על אותם דברים.

     

    מקום עם תרבות ארגונית שדורשת רצינות והיא יותר חזקה מכל אחד מהפרטים שמרכיבים אותה, כך שאחרי פרישתם של חיילים ותיקים ומובילים כמו כרבי, בלפר וליפשיץ - שהיו הראשונים להיכנס עם טנק מרכבה ללבנון ב-1982 - תופסים את מקומם החיילים הצעירים כמו אזרד, ספונקין וזודי, שהיו האחרונים לצאת מלבנון בטנק מרכבה ב-2000.

     

    למקום הזה קוראים פלוגה ח'. למי שרוצה, האודישנים נערכים בבקו"ם.

     

    ימי מילואים ב2000: 5

    ימי מילואים ב-2001: 25

    ימי מילואים ב-2002: 34

    במצטבר: 180

     

    2003

    הפגנות הסטודנטים בפריז במאי 1968 קבעו את הסטנדרט לכל הפגנות הסטודנטים שהיו מאז. לנו, המילואימניקים, הסטנדרט הוא תנועת המחאה שקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים בראשות סרן מוטי אשכנזי, שפיקד במלחמה על "בודפשט" - המעוז היחיד שלא נכנע למצרים. אבל ההישג הצבאי שלו בתעלה מתגמד לעומת תרומתו לשינוי החברה הישראלית, אף על פי שכמו רבים שחזרו מאותה מלחמה, הוא היה יכול פשוט להמשיך בשגרת חייו. אחד האפקטים של המחאה ההיא הוא שמאז יש לגיטימציה ואפילו ציפייה מאיתנו להיות יותר ביקורתיים וגם לשאול למה. זה לא אומר לסרב לפקודות, אלא אם הן בלתי חוקיות בעליל, אלא יותר להתווכח ולאתגר את המערכת.

     

     (צילום: יואב שטיינמן) (צילום: יואב שטיינמן)
    (צילום: יואב שטיינמן)

     

    בתעסוקה במרץ 2003 קיבלה הפלוגה אחריות למחסום בין טול כרם לישראל, צפונית לצומת שער אפרים, איפה שכביש 557 פונה מזרחה. עברה כמעט שנה מאז מרץ 2002 הנורא ומבצע "חומת מגן", ואת גדר ההפרדה רק החלו לבנות. כדי לאפשר מסחר בין הפלסטינים לישראל הוקמה ליד המחסום רחבה גדולה שהייתה חצויה באבנים גדולות. משאיות פלסטיניות שהגיעו מטול כרם חנו עם הגב לכיוון האבנים ופגשו שם משאיות ישראליות שגם הם חנו עם הגב לכיוון האבנים. פועלים משני הצדדים היו מעבירים בזריזות סחורה בין המשאיות, ובסיום הייתה כל משאית נוסעת ליעדה. לרחבה הזאת קראו "גב אל גב".

     

    תפקידנו היה לאבטח את המשאיות הישראליות, למנוע הברחות של אמצעי לחימה וחומרי נפץ, ומשום מה גם לעזור ליחידת הפיצו"ח (פיקוח על הצומח והחי) למנוע מעבר תוצרת חקלאית אסורה לרבות בעלי חיים ומוצריהם. בצד הפלסטיני עבדנו עם מוחמד, שעליו סיפרו כי היה בעברו קצין בביטחון המסכל של הפת"ח. בחור גבוה, רחב כתפיים, עם עיניים כחולות וחיוך שמסוגל להמס גם את ליבו של ברוך מרזל.

     

    בהתחלה היה מוחמד מתזמן את המשאית מהצד הפלסטיני ומודיע לנו לאיזו משאית אנחנו צריכים לקרוא מהצד הישראלי. זה תיקתק די טוב עד ששמנו לב שאלגוריתם תזמון המשאיות מהצד הפלסטיני הושתת על פרוטקשן; מי ששילם הכי הרבה למוחמד ולחבריו היה מקבל קדימות בכניסה לרחבה. לא שמוחמד ניסה להסתיר מאיתנו את העסק המצליח שלו: מול העיניים שלנו הוא לקח מכל נהג פלסטיני כסף, סיגריות או חלק מהסחורה, וניסה להציע גם לנו להשתתף בחגיגה.

     

    מה ששבר את גב המילואימניק היה פרצופה המפוחד של בעלת מתפרה מטול כרם. היא הגיעה עם בעלה בטנדר עמוס קופסות מלאות בגדים שיועדו לרשת נחשבת בישראל. בזמן החיפוש בטנדר ראינו שעל הבגדים תפורות תוויות Made in Italy, כי כולם יודעים שטול כרם באנגלית זה Italy. גם ממנה לקח מוחמד משהו, בטח בגדים לנשותיו, אבל מאותו רגע הודענו לו שאנחנו מתזמנים את המשאיות בצד הישראלי לפי התור. האם זה חיסל את השחיתות במחסום "גב אל גב"? לא בטוח. אבל לפחות ניסינו.

     

    ימי מילואים השנה: 32

    במצטבר: 212

     

    2004-2006

    שתי חדשות טובות פתחו את מהדורות 2004. ישראל זכתה סוף סוף במדליית זהב אולימפית, ואנחנו קיבלנו גדוד מילואים של טנקי מג"ח שפורק אחרי שעבר אימון הסבה. הצטרפות גדוד המג"ח הכפילה את כמות החיילים והמפקדים, כך שבתעסוקה ביולי-אוגוסט 2005 היו יחסית מעט ימי מילואים לכל אחד. זה עזר מאוד לחממי, רואה חשבון שהיה גם המנכ"ל של הפלוגה, לארגן את טבלת היציאות. התעסוקה הסתיימה חמישה ימים לפני תחילת ההתנתקות, ותרומתנו הייתה בהחלפת גדוד סדיר שירד לעזה.

     

    באפריל 2006, אחרי הניצחון של קדימה בבחירות, נפגשנו כל סגל הפלוגה לחד-יומי בבית גולדמינץ בנתניה. על הפרק: קיבלנו מ"פ חדש בשם פלג לרגל הקידום של קודמו, אלון, לסמג"ד; ודיון בהיערכות לעידן שבו לא עושים הרבה מילואים. חוק המילואים החדש שעבר, הצמצומים בתקציב האימונים של צה"ל והאמונה שאולי יהיה שלום גרמו לנו לחשוב שלא נתראה עוד יותר מדי פעמים.

     

    באותו יום הסכמנו שתהיה בעיה, כי כדי שאנשי המילואים יהיו מוכנים למשימות שלהם ביום פקודה, צריך לעשות מדי פעם מילואים למרות המחיר העצום למשרתים, למשק ולחברה. זה אומר להתאמן ולבלות אחד בתחת של השני כדי ליצור יחידה מגובשת שיכולה לעבוד כמו מכונה משומנת ומגורזת.

     

    סתם שתדעו, האימון בשנת 2000 היה הפעם האחרונה שעשינו אימון באש עם טנקים. וטנקים זה לא אופניים: יש דברים ששוכחים, והשכחה במקרה הזה יכולה להיות גזר דין מוות בקרב. אלא שהבעיה הזאת הפסיקה להיות רלוונטית די מהר, כי ב-12 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה.

     

    שיטת גיוס המילואים השתנתה מאוד מאז קום המדינה. בהתחלה קראו את סיסמאות הגיוס ברדיו, בהמשך עברו גם לטלוויזיה, והיום זה נעשה בטלפון ונותן תחושה של הזמנת כרטיסים לסרט: "שלום, מדברים מיחידת הקישור שלך. אם זה אתה, לחץ 1". בלילה שבין ה-5 ל-6 באוגוסט צילצל הטלפון אצל כל חיילי ומפקדי הגדוד, ולמחרת הוצאו הטנקים מתוך הקונדומים ששומרים עליהם.

     

    כעבור 48 שעות, ב-1:00 בלילה, התחילה התנועה מהימ"ח החוצה. כל אותו לילה נע הגדוד לכיוון שטחי הכינוס ליד קצרין במטרה להתכונן לכך שגם הסורים יחליטו להצטרף, ומצפון-מערב נשמעו בינתיים הדי המלחמה האמיתית. הסורים נשארו בבית, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות להתאמן ולשהות יחד במצב של חוסר ודאות. 23 שנה אחרי אימון ההקמה הראשוני, הגדוד על כל מערך המילואים הוקם בשנית.

     

    ימי מילואים ב-2004: 12

    ימי מילואים ב-2005: 16

    ימי מילואים ב-2006: 21

    במצטבר: 261

     

    2007-2009

    הדבר הכי מעניין בקיץ 2007 היה לראות את אפקט חוסר האימונים על רמת הגולן: גילינו שכל שטחי האימונים מלאים בחרא של פרות, וניצלנו את המצב לתרגול תנועה בשטח ממוקש. המילואים בשנתיים הבאות היו יותר משמעותיים, וחיזקו שתי אמיתות שנוגעות לגדוד. האחת היא שכל פעם שמגייסים אותנו בחורף יורד שלג, והשנייה היא שכל פעם שמגייסים אותנו בזמן בחירות בישראל הליכוד זוכה, ובזמן בחירות בארצות הברית הדמוקרטים זוכים. אז אם רוצים שירד שלג ב-6 בנובמבר 2012 ושאובמה ונתניהו יישארו בתפקיד, צריך רק להקדים את הבחירות לכנסת ולגייס את הגדוד.

     

    כך או כך, דבר אחד נחקק בזיכרוני יותר מכל בתקופה ההיא: הרצאה בהכנה לאימון בינואר 2008, שבה קצין בריאות נפש דיבר איתנו על הלם קרב בעקבות מלחמת לבנון השנייה. מישהו שאל אותו מי מושפע יותר מהלם קרב, סדירניקים או מילואימניקים, והתשובה הייתה שמילואימניקים. אבל רגע, מילואימניק לא אמור להיות יותר בשל רגשית?

     

    "תחשבו על חייל מילואים בסוף מלחמת לבנון השנייה", אמר הקב"ן. "יכול להיות שביום ראשון ה-13 באוגוסט ירו עליו טיל נ"ט וחבר טוב שלו נפצע. ביום שני התחילה הפסקת האש, ביום שלישי הוא חזר לבסיס בארץ, ביום רביעי הוא טיפל בכלים, בחמישי הוא השתחרר, בשישי הוא רב עם חמותו בארוחת הערב, בשבת הילדים לא נתנו לו לנוח, וביום ראשון הוא חזר לעבודה לבוס מעוצבן שמיד הטיל עליו מלא משימות.

     

    אף אחד בסביבתו הקרובה לא יכול להתחבר אליו או להבין מה שהוא עבר, וקצב החיים לא נותן לו לשחרר את הלחצים שהצטברו. חייל סדיר לעומתו נשאר בסביבה תומכת שבה כולם עברו את אותה חוויה וגם חוזר לפעילות צבאית בהקדם, דבר שהוכח כפיתרון מעולה לאנשים שלקו בהלם קרב".

     

    הדהים אותי שמעולם לא חשבתי על זה ככה, למרות תופעה דומה והרבה יותר מינורית שחוזרת אצלי ואצל אחרים. אין לה עדיין שם בספרות המקצועית, אבל נקרא לה "ג'טלג מילואים": אחרי שבוע אימונים לוקח זמן לחזור לחיים הרגילים, שלא עוצרים בשביל אף אחד.

     

    ימי מילואים ב-2007: 6

    ימי מילואים ב-2008: 14

    ימי מילואים ב-2009: 28

    במצטבר: 309

     

    2010

    ב-28 במרץ, בשעה 23:12, הופיע מבזק ב־ynet: "שני מטעני צינור הושלכו לעבר כוח חיילי מילואים שסיירו סמוך לאל ערוב, דרומית־מערבית לבית לחם. המטענים התפוצצו, אך איש לא נפגע ולא נגרם נזק. כוחות צה"ל פתחו בסריקות באזור". מאחורי התיאור הלקוני הזה הסתתרו שלוש שעות די אינטנסיביות. אני יודע את זה כי המטענים נזרקו על הסיור שלי, ואת האירוע אפשר לסכם במילה אחת: פישלתי.

     

    אותו שבוע היה עמוס ולחוץ גם בגלל ליל הסדר. כמה מאיתנו אפילו לא קראו את ההגדה כי היינו בסיור. בזמן מארב כוכב ביום שלישי תקפו אותנו כלבים עצבניים, וביום שישי הייתה הפגנת גדר באום־סלמונה שהתחילה בשירים נגד הכיבוש ונגמרה בעשרות אבנים שעפו מכל כיוון.

     

    ההפגנות בימי שישי באום-סלמונה היו גם אבן בוחן לחוסנה של הפלוגה, מכיוון שהמ"מ י' הוא מצביע חד"ש שבימים כתיקונם נהג להפגין יחד עם הפלסטינים, והמ"מ פ' הוא מצביע ליברמן שמדי שנה נהיה יותר ויותר ימני. מכל מקום, בלי שיבקש סידרנו ל-י' לעמוד רחוק מההפגנה ורק לדאוג למים, גם כדי שחבריו לדרך לא יראו אותו אחר כך ביוטיוב. אבל כשהסתיימו הנאומים ואירוויזיון שירי פלסטין והתחילה ההתפרעות, י' רץ קדימה לעזור. אני בטוח שבסיטואציה הפוכה, פ' היה נוהג בדיוק כמוהו. זה לקח חשוב למי שמנסים לפלג את העם בכל נושא ודרך אפשריים.

     

    ימי מילואים השנה: 21

    במצטבר: 330

     

    330 ימי מילואים. כמעט שנה. אם היינו פה בתוכנית ספורט אמריקאית, השדרן היה מציין שב-15 שנות המילואים עמד הממוצע השנתי על 22 יום; שהשירות הכי ארוך היה ב-1996, והכי קצר ב-2000; ושהיו תשע תעסוקות מבצעיות, מתוכן 44% ברמת הגולן. אבל כמו שהניו אינגלנד פטריוטס הבינו פעמיים בארבע השנים האחרונות, לסטטיסטיקה אין שום חשיבות.

     

    מה כן חשוב לזכור? שאם אומרים שיש סיכוי לשלום, אז עוד מעט יקראו לך להמון ימי מילואים. שמילואים כמעט אף פעם לא באים בזמן טוב, וכל פעם ששואלים אותי מתי קרה אירוע מסוים אני תמיד אומר שהוא קרה לפני, אחרי או בזמן מילואים. שהאזרחות משפיעה על הצבא ולא רק להפך, וזה מבורך. שאין צעדה יותר משביזה מזאת שיוצאת ביום הראשון למילואים מחניון המכוניות לעמדה של קצינת הקישור, ואין צעדה יותר שמחה מזאת שבכיוון ההפוך.

     


     

    שלבנות הזוג שנשארות בעורף יש חלק קריטי בחוסן של מערך המילואים, ושפיטוסי הרס"ר האגדי של הגדוד לעולם לא מזדקן. אבל הכי חשוב זה לדעת שהייתה לי - ותמשיך להיות לפלוגה שלי - הזכות להשתתף בהגנה על הניסוי הזה שנקרא מדינת ישראל.

     

    וגם, כמובן, שעדיין נשארו לי שני סטיקלייטים.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים