יאללה יאללה מכבי, חפשו מי
עם כל הניסיון של יענקל'ה שיין וכל התהילה של דרק שארפ, "שיין אנד שארפ" מציעה בשר נהדר במרחק הליכה מהיכל נוקיה. חבל רק שהתמחור והשירות עושים חשק להפיץ את הסטיקר "גם אני אוכל באוסישקין"
לא בא לי טוב כל האפריל הזה עם הפסח. מזל שהוא כבר נתלש מלוח השנה. שלוש פעמים נפלתי בו על ארוחות מבאסות, אחת מהן במסעדה שלא אחזור אליה. זה התחיל בגיס המחורפן שלי. הבנאדם לא מבין באוכל, בטח לא בבשר, אבל השנה הוא החליט להביא שוק טלה לליל הסדר. אחותי נשבעה לו שאם הוא מכניס את הדבר הזה הביתה, היא לוקחת ביצה קשה וחרוסת, יורדת לאוטו ועורכת לעצמה סדר פרטי על הדשבורד. אחותי שונאת ריח של כבש וגיסי שונא שהיא אוכלת באוטו, אז הוא התחיל להסביר לה שרק לכבש יש ריח של כבש, בעוד שלטלה אין ריח בכלל, אחרת גם לו היו קוראים כבש. לטובת שלום הבית הוחלט בסוף שאחותי לא תהיה מעורבת בהכנות לסעודת החג, וכל התיק הזה ייפול על גיסי.
סוף דבר: חצי שעה אחרי ההא לחמא עניא הופיעה על השולחן שוק טלה מפוחמת במשקל חמישה קילוגרם. גיסי הנרגש חתך בבשר המת, אבל כל הניסיונות לחלץ מהגוויה ולו נתח אכיל אחד עלו בתוהו. החלופה הבשרית היחידה באותו ערב הייתה פרוסות צלי בקר בשזיפים שהביאה אחת האורחות, ועם הקרשים הצחיחים האלה הגענו לצד השני של ההגדה.
זה המשיך בשכן הגנוב שלי. גם הוא לא מבין בבשר, אבל לקראת יום העצמאות התפתה לדיל באינטרנט והביא הביתה מתקן גריל ענקי ברוחב שני מטר ובגובה המשכורת שלו. את הפיילוט הוא ערך בחול המועד פסח, והשכיב על המפלצת פרה שלמה ולול תרנגולות רק בשביל לשמוע מחבורת הנסיינים שלו שהכי טעימים היו החצילים בטחינה.
וזה נגמר למחרת, ב"שיין אנד שארפ", סטייקהאוס תל אביבי. שם דווקא מאוד מבינים בבשר, אבל גם מאוד מכעיסים אותך בדרך אליו.
שיין זה יענקל'ה. שארפ זה דרק. הראשון מסעדן עם קילומטרז' מפואר שחתום על לא מעט שיחוקים קולינריים בנוף המסעדנות הישראלי, השני כוכב לשעבר במכבי תל אביב והיום עוזר המאמן. האסטרטגיה השיווקית של צמד השי"נים החדש ברורה: החיבור בין השניים, כמו גם המיקום של המסעדה - יגאל אלון, לא רחוק מנוקיה - אמורים למשוך גרעין מוצק של אוהדי מכבי לצד סועדים ממאות המשרדים שבסביבה.
מקום יפה שיין אנד שארפ. כדי להדגיש את ייחודו כסטייקהאוס, קהל הסועדים חשוף למקרר יישון גדול שבו נחים זה לצד זה עשרות נתחי בקר יפהפיים, שבותרו בהתאם לייעודם: פורטרהאוס, ניו יורק (סינטה על עצם), טי-בון, אנטרקוט, פילה. עם הבשלתם האופטימלית הם מוכנים לדרכם האחרונה: ארון הצלייה והצלחת.
הנתחים בצלחות שלנו היו מעולים. סינטה 300 גרם (128 שקל) אטומה, מדיום על גבול הרייר בפנים, בדיוק כמו שדיקלמנו למלצר; פילה 220 גרם (134 שקל) כנ"ל. במבחן ההתמודדות עם החותכות ועם הטוחנות נקרע הבשר באלגנטיות בכל ביס, בדיוק כמו שסטייק טוב צריך להתנהג. הטעמים? מצוינים. ובכל זאת אני לא חוזר לשם.
כשמחליטים לאכול במסעדה שמתמחה בסטייקים מכוונים בעיקר לבשר, וכל מה שמסביב נתפס כהערות שוליים. אבל חוץ מליהנות מהבשר רוצים גם לשבוע, אז מניחים שבתפריט יהיו כמה מנות במחירים סבירים להרגעת ההיפותלמוס, האזור ההוא במוח שמאשר את תחושת השובע. ובתפריט של שארפ אנד שיין אין מנות כאלה.
על ה"וודו שרימפס של דודי מבייגלה" שמעתם? מדובר בחמישה שרימפס בינוניים־מינוס שקישטו צלוחית עם בריוש שהוטבע ברוטב שמקורו בניו אורלינס. 67 שקל עולה המנה הזאת. 67 שקל! כמה אין ואפס בשביל כל-כך הרבה כסף. גם ה"סביצ'ה דג ים עם סלט פנצנלה" שייך לקטגוריית השוד לאור יום. זה סביצ'ה? בצלחת שלנו נערם סלט של צנוניות חתוכות, עגבניות שרי, פלפל, בצל ירוק, קוביות לחם ושקדים. בראש התל מצאנו כמה פיסות קמצניות של לברק, בטלות בשישים ביחס לסלט. על זה גובים 46 שקל כשההוצאה העיקרית מחכה לך בתפריט הבשרים?
כשאתה מרגיש מרומה, לא רצוי שהתגובה של המלצר תהיה "כנראה שמזמן לא אכלתם במסעדות בתל אביב". אם זה המצב וזאת התגובה, אתה כבר לא מתרשם מהתמחור ההוגן של היין (21 שקל לכוס שאטו בואה שאנטנט בורדו סופיריור), מהתוספות לבחירה ליד הבשר (בחרנו באורז שבושל במים ובחלב קוקוס והיה עדין וטעים אבל הוגש במשורה, ובסלט עגבניות עם כמה חתיכות פטה שהיה סתמי למדי).
אתה אפילו לא מתרגש מהבשר המעולה. תאמין לי, מלצר יודע-כל, אכלתי בלא מעט מסעדות בתל אביב. בחלקן שילמתי אפילו יותר על מנות ראשונות, אבל איפה מה שקיבלתי שם ואיפה השום-אנד-כלום שקיבלתי כאן. יותר מזה: לא פעם אני מעדיף לוותר על העיקריות ומזמין בעיקר פתיחים ומנות ביניים, כי דווקא שם מתבטאת היצירתיות של השף. פתיח שמתומחר ב-67 שקל אמור לסחוט ממך קריאת השתאות, לשלוח אותך לשף ולזרוק לו שאפו. כשזורקים חמישה שרימפס על רוטב, חביב ככל שיהיה, זה בחיים לא מצדיק מחיר כזה.
כשיצאנו התחלנו לפנטז על לאפה בתקווה, אבל נזכרנו שעדיין פסח. אחרי כמה דקות התקשר גיסי, שבדיוק עלה על הטעות ששרפה לנו את השוק בליל הסדר. "זה בסדר", הרגעתי אותו. "לפחות לא קראת לה וודו שוק טלה של דודי מבייגלה".
*** (זה שלושה כוכבים, אם לא ברור לכם)
שיין אנד שארפ, יגאל אלון 65 תל אביב, 5364755־03
סעו ציונה
לנס ציונה אני מגיע שלוש פעמים בשנה לפחות, ותמיד בלילה. איכשהו, מתוך 20 החתונות האחרונות שהוזמנתי אליהן, 10 היו בנס ציונה. לפני שהגעתי לגיל שבו רושמים צ'קים, ביקרתי כאן במסגרת טיול בית ספר למושבות העלייה הראשונה, ועוד פעם בעידן הרחוק שבו ס.כ. (סקציית כדורגל) נס ציונה שיחקה בליגה הבכירה בישראל ופתחה רגליים מול כל יריבותיה. אין ספק, מורשת המייסדים של המושבה לשעבר מרשימה הרבה יותר ממורשת הכדורגל.
שרידים למושבה, שהיום היא עיר בהגדרה, אפשר למצוא בפינות רבות. משהו מרוח הראשונים אופף גם את "מסעדת המרכז" בלב העיר, שכבר יותר מ-60 שנה מגישה פחות או יותר את אותן מנות מזרח אירופיות. על כותלי העץ אכולי הזמן מתנוססים פוסטרים של שמעון פרס, אריאל שרון ואילן רמון, ובתמונות אחרות נראים הסועדים יהודה ברקן וראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. את אווירת הענתיקה משלימים גזוז שניגר מברז ודלפק נירוסטה שעליו קופות צדקה.
אין כאן תפריטים מודפסים, צריך להתעניין מה מתבשל בפנים. קצת קשה לדובב את בעל הבית, שכאילו דורש ממך לנחש לבד מה כבר יכול להגיח ממטבח השטעטל שלו. הזמנתי רגל קרושה (25 שקל) וקיבלתי איתה לחם לבן בקערית פלסטיק כמו בקיבוץ. עד עכשיו אני לא יודע אם זאת הייתה רגל של בקר או של תרנגולת, אבל המלבן הג'לטיני הצחור, שלא סחב עליו מטען עודף של שום, זרק אותי באחת למטבח של אימא שלי. מנה נדיבה של כבד קצוץ (20), מלווה בצלוחית חריין חריף כמו שצריך, השלימה את מתקפת הנוסטלגיה. הכבד הכיל ביצה קשה ושבבי בצל מטוגן ונטה למתקתקות נעימה. בירה שחורה נעלה את החשבון על 52 שקל.
מה עוד יש כאן? מרק שעועית ומרק עוף, שניצלים ענקי ממדים, הרינג וגם צ'ולנט בשישי. זול, משביע, ובעיקר מעורר געגוע.
***** (וזה חמישה)
מסעדת המרכז, ויצמן 27 נס ציונה, 9406894־08
