שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אמונה אלון: "היהדות של היום עוקפת רבנים"

    בספרה החדש של אמונה אלון, שני תלמידים חכמים ואחות של אחד מהם חוזרים בתשובה אלטרנטיבית, ומוצאים את עצמם בתוך משולש אהבה סבוך. "הרבה מהחוזרים בתשובה לא מקבלים מענה מהחברה הדתית על כל ישיבותיה ומגזריה". ראיון

    הרהורים על החמצה, אהבה נכזבת, מה היה קורה אילו, ומימוש עצמי, מהדהדים לכל אורך הרומן החדש של אמונה אלון, "במופלא ממני". ואלון אכן מעזה לחקור קצת במופלא ממנה, באפשרויות שפותח העולם בפני בני האדם, באפשרויות שהוא סוגר בפניהם, בצורך לבחור ולשלם מחיר על הבחירה.

     

    משולש אהבים נטוע במרכז הרומן הזה, אבל אין זה משולש רומנטי קלאסי, אלא משולש מסוג אחר: שני תלמידי חכמים, והאחות של האחד מהם, הנשואה לשני. ממש כמו הסיפור התלמודי על רבי יוחנן וריש לקיש, שני תלמידי חכמים שנפשם נקשרה, הראשון עילוי גדול - והשני נער פרוע שהופך לתלמיד חכם, וביניהם עומדת אחותו של ר' יוחנן, שנישאה לריש לקיש.

     

     

    בהשראת הסיפור הזה בנתה אלון את דמויותיהם של לירז ונאור, תאום ותאומה תל אביביים חילוניים, שחוזרים בתשובה. נאור הוא עילוי, וגם לירז. נפשם של האחים נקשרת בזו של אביב, נער שחוזר גם הוא בתשובה, אבל עובר קודם לכן דרך הודו. לירז ואביב נישאים, והשלושה מחליטים לייסד ישיבה יהודית חדשה בין הרי הגליל, מקום מיוחד שלא דומה לשום דבר אחר, וכולו לימוד ורוח וסוד. עד שבאה המחלוקת בין שני החכמים, ומפרידה בין נאור ואביב, בעוד לירז נשארת בתווך, מנסה לאחות את הקרע.

     

    "במופלא ממני", מאת אמונה אלון. מקום מרחף בשדה הספרותי הפנוי  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "במופלא ממני", מאת אמונה אלון. מקום מרחף בשדה הספרותי הפנוי

     

    עוד קצת על פרטי העלילה: במקביל ללירז הנשואה לאביב, אמא לשלושה והרביעי בדרך, מגולל הספר עלילה מקבילה בעולם מקביל, שבו לירז היא רווקה בת 36, שאחרי אהבתה הנכזבת לאביב לא נישאה לאיש, והיא מתמקדת בחיי הרוח והאינטלקט: היא הופכת לתלמידה חכמה בזכות עצמה, מרצה פופולרית, מפרסמת מאמרים חדים וקוראי תיגר תחת שם העט "הקבצן הקיטע" - קוראיה, אגב, בטוחים שהכותב הוא גבר.

     

    הכתיבה של אלון רגישה ועמוקה, היא לא פוטרת את הקוראים מלחשוב על חייהם, על הדרך שבחרו ועל הדרך שלא בחרו. יש משהו בכתיבה הזאת שחותר כל הזמן לגעת באמת. זהו הרומן השלישי של אלון, אחרי "שמחה גדולה בשמיים" ו"ותכתבו: אהובתנו". אלון, פובליציסטית מזה שנים, שגם פירסמה שורה של ספרי ילדים ונוער, נולדה בירושלים ב-1955 לרב פרופסור פנחס פלאי ולפעילה הפמיניסטית פנינה פלאי. היא נשואה לרב בני אלון, שהיה שר וח"כ מטעם מולדת, אחיו של השופט ספי אלון ושל הרב מוטי אלון שעמד בעין הסערה. אחרי שנים שהתגוררו בבית אל עברו לירושלים, ולהם שישה ילדים (בהם הסופר אורי אלון; חתנה הוא המשורר אלחנן ניר) ו-18 נכדים.

     

    התלמוד השייקספירי

    המשולש בספר, נאור-לירז-אביב, נבנה לא רק בהשראת התלמוד אלא גם בהשפעת שייקספיר, או יותר נכון אחותו של שייקספיר במסה המפורסמת של וירג'יניה וולף "חדר משלך". "אצל וולף האחות היתה בעלת כישרון לא פחות שמיימי מזה של אחיה הדגול, אבל בגלל מגבלות מגדריות היא לא זכתה לבטא את עצמה", אומרת אלון. "גם אחותו של רבי יוחנן, בסיפור התלמודי הטרגי שברקע הרומן שלי, לא מתבטאת כאישיות עצמאית ולא זוכה אפילו לאזכור שמה הפרטי לאורך כל ההיקרעות שלה בין אחיה ובין בעלה. לירז החכמה והתוססת, איפשרה לי לספר את הסיפור הזה מן הזווית הנשית העלומה שלו. היא גם סייעה לי לבחון מה אשה מסוגלת לעשות, עם אישיותה ועם כישרונותיה, כאשר גברים אינם מאפילים עליה ואינם מפריעים לה להתבטא".

     

    בספר קיימות שתי לירז: זו שהולכת בדרך הקונבנציונלית, נישאת, יולדת, מקיימת חיי משפחה, מוותרת על הרבה שאיפות בדרך, מול לירז שמחליטה להישאר לבד, לכתוב, לחשוב, לחקור במופלא. בהמשך לכך אני מפנה לאלון את השאלה,

    עד כמה חייבות להתנגש בחייה של אשה שתי הכמיהות: הכמיהה לאימהות והכמיהה למימוש עצמי.

     

    "לירז אומרת בספר שבכל אשה חיות זו לצד זו שתי הכמיהות הללו. שהרי לא לחינם היו לפי המדרש שני שלבים בבריאת האשה: תחילה נבראה לילית, האשה העצמאית שסירבה או לא היתה מסוגלת לקבל על עצמה תפקידים שהם שונים מתפקידי האיש, ורק אחר כך נבראה חווה, האשה האימהית. מאז ועד היום, כך לירז סבורה ואני נוטה להסכים אתה, כל אשה מגלמת בתוכה את שתי הגרסאות הנשיות הללו - חווה ולילית.

     

    "זה לא אומר שאימהות היא תמיד אי-מהות, וזה לא אומר שחייבת להיות סתירה בין אימהות ובין מימוש עצמי. האימהות היא המימוש העצמי האולטימטיבי בעיני רוב נשות העולם, וגם אני 'חולה' על הילדים שלי ועל הנכדים שלי. בני אדם כורעים בדרך כלל תחת עול הקיום, ושקועים במטלות היום-יום ההוריות עד שלא נותר בהם מקום לשאלות מערערות שלווה. עומס המטלות הזה מתבטא באחד הפרקים בספר, בפירוט אינסופי של כל הציוד היקר שקונים היום לרך עוד בטרם נולד, מיטה מיוחדת ועגלה וכיסא לאוכל וסל-קל לרכב ומנשא וטרמפולינה ומה לא. אבל אני מודה שגם לי קשה להשיב על השאלות של לירז ולהסביר לשם מה, בעצם, נגזר על בני אדם להקריב את מיטב שנותיהם וכוחותיהם לגידול דור חדש של בני אדם, וחוזר חלילה".

     

    האימהות היא טאבו בחברה הישראלית. איך הטאבו הזה נראה לך כאשה דתייה?

     

    "מצוות פרייה ורבייה מוטלת על הגבר, אבל באשה הרצון לפרות ולרבות טבוע באופן מהותי, חזק מכל ציווי הלכתי. האימהות היא אכן טאבו, ותיאוריות כמו אלה שלירז מדברת עליהן בספר - על ההורוּת כמערכת של אינסטינקטים שמתעתעים באדם, או על כך ש'ילדים הם בסך הכול גנים שתופסים עליך טרמפ' - נתקלות בדרך כלל בתגובה בנוסח 'הס פן תעיר'. אבל אחד מיתרונותיה של יצירה ספרותית הוא שמותר לדבר בה על הכל: תמיד אני יכולה לטעון שזאת לא אני שאומרת את הדברים האיומים הללו, אלא לירז. כמו שלירז יכולה להסתתר מאחורי הטור הווירטואלי שהיא מפרסמת באינטרנט בשם בדוי".

     

    בעצם נקודת המחלוקת בין שני התלמידים החכמים היא היחס למדינת ישראל ולשירות בצבא.

     

    "המחלוקת על היחס למדינת ישראל ולצה"ל היא בעצם מחלוקת על השאלה מה אנחנו עושים בארץ הזאת, ואולי בכלל על שאלת חובתו של האדם בעולמו. כך או כך, בסיפור מסתבר שהמחלוקת היא רק תירוץ: השבר הגדול מתרחש לא רק בגלל היחס לשירות בצבא, אלא בעיקר משום ששני הגברים חווים זה כלפי זה אהבה נכזבת".

      

    מוטיב התאומים נפוץ מאוד בספרות ההודית, ובכלל נראה שאת מוקסמת מתרבויות הודו.

     

    "בשש השנים האחרונות ביקרתי בהודו פעמיים בעקבות הילדים שלי, שגילו לי את הדרך לחוויה הזאת. אם כי ה'ביקור' הראשון שלי בתת-היבשת הססגונית הזאת התרחש, כמו אצל רבים מבני דורי, כשקראתי בגיל 16 את 'הודו' של עזריאל קרליבך. כבר אז נשביתי בשוני המרהיב שבין הרוחניות ההודית לזו היהודית, ובאפשרות שהצעירים של היום מודעים לה ועוסקים בה - ללמוד דווקא מתוך השוני הזה על עצמנו ועל יהדותנו.

      

    את כותבת על דמויות שבאו מהעולם החילוני. למה לקחת אותן דווקא משם, והעברת אותן את המסע הזה?

     

    "בישראל יש היום פחות ופחות 'דתיים' ו'חילונים', ויותר ויותר 'יהודים'. הרבה ישראלים חוזרים אל היהדות שלהם במעין מסלול עוקף דתיים ורבנים - לפעמים דרך תרבות הודו והמזרח, כמו אביב, ולפעמים ביניקה ישירה מתוך הספרות התורנית הישנה, כמו נאור. הרבה מהחוזרים בתשובה של היום אינם מוצאים לעצמם מקום ומענה בחברה הדתית על כל ישיבותיה ועל כל מגזריה. וכמו אצל נאור, לירז ואביב, הם הולכים ומקימים לעצמם מעין מגזר חדש
    לגמרי של חוזרים בתשובה, שכאילו ממציאים את היהדות מחדש, או מתחברים אחורה אל תקופת החסידות, ואפילו אל ארץ ישראל שלפני תחילת הגלות.

     

    "בילדותי, כששאל אותי אחד מילדי השכנים אם גם אני חופשייה כמוהו, לא ידעתי ש'חופשי' פירושו לא דתי, והשבתי לו שאני חופשייה לגמרי. היום אני מסכימה עם לירז, ששומרי מצוות עלולים לפעמים להיות מקובעים, ובלתי חופשיים, הרבה מעבר למה שההלכה דורשת מאתנו להיות. כנגד הניוון המסוים הזה, אני רואה את 'עולם התשובה' המתהווה היום כתופעה מרנינה וחשובה, שבוודאי עוד תקרין ותשפיע ותפתח פתח להתחדשות יהודית אמיתית של החברה הישראלית כולה".

     

    עד כמה את מרגישה ש"התקבלת" כסופרת ישראלית, ועל ידי איזה סוג של קוראים?

     

    "הכתיבה הספרותית מחיה אותי, והייתי ממשיכה לכתוב גם אילולא הרגשתי שהתקבלתי. אבל אם לשפוט על פי תגובות מרגשות שאני מקבלת מקוראים רבים, הרי כתיבה שבאה מאהבה, גם מתקבלת באהבה. וכל עוד אני כותבת ביושר את החלק שלי בסיפור הגדול - הסיפור האוניברסלי על היצור החד-פעמי הפועם והמתגעגע הזה, הנקרא אדם - אני מאמינה שכל קורא יכול להשתחרר מכוח הכבידה של הסיווגים והתיוגים, המושכים את כולנו למטה, ולרחף אתי קצת בחלל הספרותי הפנוי".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אמיתי אלון
    אמונה אלון. אימהות אינה רק אי-מהות
    צילום: אמיתי אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים