הנשיא ג'רי

ג'רי לוין משתדל לסיים כל יום עם חיוך. מי שאחראי להתמודד על דעותיהם המרובות של ראשי אירגונים, תורמים, מבקשי טובות, בעלי מניות, מנכ"לים חרדתיים או סתם מכרים לרגע, יודע שמחר, כפי שמצטטים בהוליווד, יבוא עוד יום כזה, וצריך להתחיל מחדש בלי המטענים של יום האתמול. מנגד, אין לטעות: לוין אוהב את הכובעים השונים אותם הוא חובש בו זמנית. מי שמתמכר לקצב עבודה גבוה ולשטף טלפונים בלתי פוסק מוצא את החופשות יעילות להתרעננות אבל גם משמימות והוא מנסה להוסיף עוד משימות לקלחת.

קשורים מאד לישראל. לוין עם נשיא המדינה שמעון פרס

יהודים בעסקים

 שמו האמצעי של לוין, 68, הוא וויין. "אבי היה דומה לג'ון וויין, אז הוא אהב את השם. אני לא פגשתי בוויין מעולם, אבל ראיתי כמה סרטים שלו". הוא נולד בבסיס חיל האוויר בסן אנטוניו, טכסס, וגדל בשכונה בצד המערבי הקשוח של שיקאגו. "זו שכונה בשם אוסטין שהידרדרה במהירות מבחינה סוציו-אקונומית. היא עדיין נחשבת לאחד המקומות היותר מסוכנים בארצות הברית", הוא אומר. "עד גיל שלושים ומשהו, הדבר היחיד שחיבר אותי לישראל הייתה העובדה שאנחנו פחות או יותר באותו הגיל. לא ידעתי יותר מדי על המדינה. גדלתי במשפחה מאד חילונית ולא דתית. הורי היו בני הדור הראשון שנולד פה, וכפי שקורה הרבה, הם גידלו אותנו בכדי להיטמע. אז למרות שהיו להם חברים יהודים רבים, לא היה מזה הרבה ברקע שלי". לוין יושב בוועדה המייעצת לבית הספר לעסקים בות' שבאוניברסיטת שיקאגו, שם למד לתואר במנהל עסקים. עוד קודם לכן סיים תואר בהנדסת חשמל ומתמטיקה באוניברסיטת מישיגן. הקריירה שלו הוליכה אותו בזמנו להיות איש ההנהלה היהודי היחיד בתאגידים גדולים. "ככה זה פשוט היה באותה התקופה. בלי קשר לדעות קדומות או אנטישמיות", לדבריו. כבכיר בענקית המזון "פילסברי", ניהל לוין כמה מהמותגים שהיו תחת כנפי התאגיד, דוגמת ברגר קינג והאגן דאז, והיה "היהודי היחידי שעבד שם", למיטב ידיעתו. לחברה, ששכנה במיניאפוליס של שנות השבעים, היה נוהל קבוע בו כל יום עבודה החל בתפילה נוצרית. לאט לאט החברה המשפחתית הזו החלה לשכור בוגרי MBA שהגיעו מניו-יורק, שיקאגו, פנסילבניה ועוד. "רבים מהילדים האלו היו יהודים. יום אחד, קבוצה כזו שהתחילה לעבוד בחברה הופיעה במשרד שלי ותיארה את הבעיות שהיו להם, כמו התפילה, למשל. כמובן שלא הייתה שאלה בכלל אם אפשר היה לקחת חופש בחגים היהודים. היית חייב להיות שם כל הזמן. אני עדיין זוכר שהם קבעו אסיפת בעלי מניות ביום כיפור. הצלחתי לתקן ממעמדי את רוב הבעיות. שוב, זה לא היה עניין של אנטישמיות, אנשים פשוט לא ידעו".

 משם התחלת להתעסק יותר בענייני יהדות התפוצות?

"כן. לאחר שהעניינים האלו נהיו תחת שליטה בפילסברי, הבנתי שזו בוודאי בעיה שקיימת באירגונים אחרים. אז הצלחתי לזהות בכיר יהודי באיזה בנק, בג'נרל מילס, ב-3M ובעוד חברה. ארגנתי ארוחת צהריים במועדון של מיניאפוליס, בו הייתי החבר היהודי השני. הם התיישבו, הסתכלו אחד על השני ולא ידעו כל כך למה הם שם בכלל. הסברתי להם מה קרה בפילסברי, אבל להפתעתי כולם חשבו שהם היהודים היחידים בחברות שלהם ושאין בעיות כאלו. לא האמנתי לכך אז ביקשתי מהם לחפש עוד יהודים בחברה. זה לא שיכולת לשלוח מזכר לכולם, אבל בטח היו חבר'ה עם שם משפחה יהודי. לאחר כשלושה שבועות הם חזרו אלי, מופתעים למדי, עם רשימה של 150 שמות. הדברים האלו קרו אבל היו נעלמים מהעין. אנשים פחדו לעמוד ולהגיד שהם יהודים. אשתי, שהייתה מעורבת בפדרציה היהודית של מיניאפוליס, אמרה לי ללכת לדבר איתם. כך התחלנו לארגן אירועים ליהודים צעירים בעלי מקצוע. לאירוע הראשון הזמנו 150 איש, אבל 250 הופיעו. וכך הקבוצה גדלה. אני אפילו לא יודע כמה חתונות וילדים יהודיים יצאו מכל העניין הזה".

מגלידה לעולם האיפור

לוין הגיע לעולם העסקים למרות ציוניו הנמוכים בתיכון ("הייתי טוב במתמטיקה וזהו"). הוא יושב בדירקטוריון של מותגים מוכרים דוגמת סאקס ויו.אס. בנקורפ, ושל החברה הבורסאית אקולאב, שמשלבת בין חומרי הדברה כנגד מזיקים לשירותי אבטחת מזון למסעדות ובתי מלון. בעבר ישב בדירקטוריונים בוונדיס ובתזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק. אחרי פילסברי ותקופה קצרה בחברת קולמן, עבר לוין לרבלון שם שימש כמנכ"ל והזניק את החברה לראשות מכירת מוצרי הטיפוח בארצות הברית.

"קשה לי לומר מי מהמשימות שלי הייתה הכי כיפית. אפשר לומר שרבלון הייתה הכי מעניינת בגלל שאתה בעסקי האופנה, עם סלבריטאים ועם רון פרלמן שהיה הבעלים היחידים ושהנפיק את החברה לציבור. זה היה מצחיק לעבור מהמבורגרים וגלידות לאיפור. עסקים זה 75% אותו הדבר בכל מקום, חוץ מרבלון. קוסמטיקה זה הלך מחשבה שונה לחלוטין".

אם כי כאן מגיעה ההוכחה שאתה לא חייב להשתמש במסקרה בשביל למכור אותה.

 "אני חושב שזה אפילו היה יתרון עבורי. בשבוע הראשון לעבודה אשתי לקחה אותי לבית המרקחת להראות לי מה זה מסקרה ומהם המוצרים האחרים. רבלון עשתה את רוב העסקים דרך הפצה לבתי כלבו, אך לי היה ברור שהדרך הנכונה לעבוד היא להפוך למוצר צריכה רגילה ולהגביר את הפרסום בשוק ההמונים. הלכתי ליועצות יופי בחנות וניסיתי לברר כיצד נערה צעירה תדע מה לעשות, הרי אני לא ידעתי! המשכתי לשאול שאלות מטומטמות לגמרי וככה יצרנו מוצרים עם אריזות שמחנכות את הצרכנים ומסבירות הכל".

אחרי רבלון הגיעה תקופה פחות מוצלחת בקמעונאית שארפר אימג', שפשטה את הרגל למגינת ליבו של לוין. "זה היה הכישלון היחידי שלי בקריירה. השקעתי שם הרבה מכספי האישי וזה היה חבל מאד. לא בדקנו את העסק כמו שצריך כי נכנסתי אליו כטובה לחבר בקרן גידור. לא הייתי אמור להיות המנכ"ל אלא רק חבר דירקטוריון. התקדמנו קצת בתחילה אבל המשבר הכלכלי הראה לנו שלא מכרנו שום דבר ייחודי".

 כיום לוין הוא יושב הראש של חברת ווילטון ברנס, המתמחה בייצור ומכירה של אביזרים המשמשים ליצירת חפצי אמנות, קישוט עוגות, קנקני תה, אלבומי הדבקות וכל פיצ'פקעס צבעוני ומרשרש שאפשר לייצר בסין.

מעניין שאתה מתייחס לחברות בהן עבדת בקריירה כ"משימות".

"אלו עסקאות בהן אני נכנס לשדירת הניהול של החברה. עולם העסקים כיום טוב יותר ממה שאתה קורא בעיתונים, אבל החברות עצבניות מאד ומסיבה טובה. אנשים מפחדים להשקיע כי הם אינם יודעים מה צופן העתיד. הרגולציה היא סיוט וקשה להאמין שאנחנו עדיין בארצות הברית. לא ככה עושים עסקים פה וזה מזיק מאד. שוכרים פחות עובדים וזה חבל. הצרכן האמריקאי מאד מוכן לנוע קדימה אבל ברור שהעניים נהיים יותר עניים, העשירים מתעשרים ומעמד הביניים מתפורר. אבל אני לא אומר שהמחאה החברתית פה עובדת בצורה יעילה במיוחד. סתם להפריע לפגישות דירקטוריון למשך שעה לא יוצר שום דבר טוב. מה הטעם?"

כמה חשוב החיבור שלך פוליטית להצלחה עסקית?

"אני מפריד בין עסקים לפוליטיקה, ואני לא זוכר פעם בה הלכתי לפוליטיקאי שאני תומך בו בשביל זה. זה עוזר לי כבעל עניין בקהילה ובישראל. למרות שב-UJA אסור לנו לפי חוק להיות משוייכים פוליטית".

 אולי אסור, אבל...

"אני אוהב לדעת מה קורה. הייתי בוושינגטון לפני מספר שבועות ועשיתי לובינג בכדי לוודא שתרומות לצדקה פטורות ממיסוי ישארו כך גם בעתיד. זה ברור שלמימשל הזה אין שום מושג ירוק למה אנשים תורמים. קחו קורס בכלכלה 101. ויחד עם זה התמיכה של הממשלה בנזקקים צונחת. ייווצר מכך אסון".

בראש הפדרציות

מזה קרוב לשנתיים משמש לוין כנשיא אירגון הפדרציות היהודיות, UJA, בניו-יורק, לאחר ששימש כיושב ראש חבר הנאמנים של האירגון במשך כשלוש שנים. התקציב השנתי של אירגון הענק עומד על כמאתיים מיליון דולר, אם כי לוין אומר שרמת גיוס התרומות טרם שבה לגבהים של 2007 ומדגיש, "אני לא מקבל כסף על עבודתי, אני משלם להם...

"הלב של רשת העבודה הסוציאלית בניו-יורק מתבסס עלינו, דרך קרנות צדקה שונות, ואנחנו גאים על כך מאד. אלו התחילו בכדי לשרת את הקהילה היהודית, אבל צמחו מאז ומשרתים את כלל הקהילה. בישראל אנו מסייעים, בין היתר, לעולים מאתיופיה, לנפגעי טרור וטראומה ועוד. אנחנו תומכים באירגונים כמו הג'וינט והסוכנות היהודית. אנחנו די יעילים בניהול שלנו. אישה אחת בוושינגטון המליצה להנפיק את הארגון. רק חבל שאנחנו לא מרוויחים כסף אז אף אחד לא ישקיע... יש לנו מחלקות תכנון אסטרטגי ומחלקות לזיהוי טרנדים המקדימות את כולם בהרבה. אבל קשה לעבוד עם עוד 157 אירגונים שאוחדו איתנו. זה מאוד מסובך. יש הרבה אנשים שעושים את הדברים שלהם וככה נוצרו בניו-יורק המוני ועדות שהן 'אגודות הידידים של...' השלם את החסר. זה לא יעיל. יש הרבה בזבוז ורבים מהן יעלמו עם הזמן. זוהי הזדמנות לנסות לאגד אלינו את כל האירגונים הקטנים האלו".

רק בכדי שיהיה לכם יותר כוח, כסף והשפעה?

"לא, זה לא הטיעון ששמעתי. אם כבר שמעתי, ויש בכך צדק, שככל שיש יותר אירגונים, יותר אנשים יהיו מעורבים ויתרמו יותר זמן וכסף. אני לא הולך לאנשים ואומר להם 'תתרמו לנו ואל תתרמו לאחרים'. השיטה שלנו פשוטה: אנחנו קודם מראים לכולם מה הרקורד שלנו ומה אנחנו עושים בפועל. לכל אחד יש צרכים משלו ולנו יש מקום לכולם. אנחנו דבר ראשון מבקשים מאנשים, כלומר מאלו שעדיין לא תורמים לנו, שיתחילו להיות מעורבים בפעילות, שילמדו בעצמם. ברגע שהם עושים את זה הם מתחילים לתרום".

כשאנשים הולכים לכל אירועי הגאלה שלכם, מדוע הם עושים זאת?

"אם הם הולכים לאירוע אז או שהם מעורבים מאד בארגון הספציפי הזה, או שמי שמקבל את הכבוד ביקש מהם לבוא או כופף את ידם בכדי שיגיעו. חלק מהאירועים מבדרים מאד ומסתיימים עד תשע בערב. אנשים לא בהכרח רוצים ערבים נוצצים ומפוארים. בחלקם אנו מגישים ארוחות במזנון, כי לא כולם רוצים לראות את הכסף מבוזבז על חמש מנות, יין מצוין וסידור פרחים בכל שולחן כמו לפני חמש או שבע שנים. אנשים מגיעים לראות את החברים שלהם, ולעשות עסקים".

לוין יושב בדירקטוריון בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. לאחרונה הוא שב מעוד ביקור בישראל, אליו נסע בחברת 14 מנהלים בכירים מוול סטריט, ועל כך כתב: "חזרנו מישראל, שם נפגשנו עם כל ההנהגה - ראש הממשלה, הנשיא ומנהיג האופוזיציה החדש. בכל פעם בדקנו וחקרנו אתגרים פנימיים וחיצוניים כאחד, ואת הדחיפות שבחיזוק העמידות החברתית של ישראל. רקדנו בגני ילדים עם הילדים על כתפינו עד שלא יכולנו עוד. הילדים, אגב, יכלו להמשיך עוד שעות".

למה צמרת ההנהגה נפגשת עמכם?

"שתי תשובות: המגבית תורמת הרבה ומאד תומכת בישראל, כך שהם תמיד מקבלים אותנו יפה. במקרה הזה, הם נתנו לנו הרבה זמן כי הם רצו להראות לקבוצה שהבאנו את כדאיות ההשקעה במדינת ישראל. ההנהגה בישראל מתייחסת אלינו בכבוד רב. כשחושבים שם על הפדרציה ישר חושבים על ניו-יורק".

האם תמשיכו לתמוך בישראל גם אם המדינה תעשה משהו נגד החזון של הארגון?

"יש את Israel Action Network שעוסקת בדברים האלו. כשחוק הגיור עלה אז, כן, הפדרציה משמיעה את קולה ואומרת שלא כולנו אורתודוכסים. רוב העניינים נסובים סביב דת, אגב. אבל האמת היא שאם החוק היה עובר בחיים לא היינו מפסיקים את התמיכה בישראל. צריך להבין שזה לא אנחנו כארגון אלא התורמים שלנו. נאבד תורמים אם יאמרו למישהו שלפי החוק הישראלי הילד שלו כבר לא נחשב יהודי. אז הם יפסיקו לתת לישראל, הם יפסיקו לתת למטרות יהודיות, ולכן ישראל תיפגע בסופו של דבר".

כשיש אירוע חדשותי שלילי בנוגע לישראל, איך זה משפיע על הלך הרוח?

"כולנו קשורים מאד לישראל. אנחנו כן משנים את הלך העבודה במהירות כשאנו צריכים לעשות זאת. אני אישית לא חשבתי מעולם להפסיק את העבודה אבל, כן, יש ימים בהם אני מגיע לרמות תסכול גבוהות מאד. כשיש לך 15 יהודים בחדר ו-26 דעות-אף אחד לא מבטיח לך שזה יהיה קל".

אז מה עובר לך בראש באותם הרגעים?

"שזו המהות של להיות יהודי. זה חלק מהג'וב. אני רואה חוסר תפקוד כל הזמן והרקע שלי הוא בתיקון אירגונים שלא מתפקדים. זה באמת קשה. יש לנו פחות ועדות ועשינו את הדברים הנכונים בכדי להיות יותר יעילים, אבל לראות את חוסר היכולת בארגון כזה או אחר זה מתסכל לגמרי. רוב הבעיות מגיעות מכיוונם של חברי ועד באותם האירגונים. מה שמדהים הוא שלכולנו יש את אותה המטרה, שכולנו נמצאים על אותו הדף, אבל הדרכים להגיע למטרה שונות לחלוטין בין כולם".

רוצה להיות מענטש

תקופת כהונתו של לוין מסתיימת ביוני 2013, והוא טוען שעדיין אינו יודע מה יקרה אז. "יש לי הרבה הזדמנויות לעזור לפדרציה עצמה או לאירגונים רבים אחרים".

אתה לא יכול לשבת בחיבוק ידיים?

 "ובכן, אני מאד אוהב לעזור לבנות דברים שיעזרו ברמה האישית או ברמה העולמית לשני ילדיי ולשלושת נכדיי. אני ממש לא אופטימי לגבי הכיוון בו דברים נעים. העולם לא קל. הדור הזה מסיים עם תואר מהקולג' ומצפה להם אסון בחוץ. הם קיבלו יותר חינוך באמנויות מאשר בדברים אחרים ולא מסוגלים למצוא עבודה, או שהם הולכים על התמחות ללא תשלום. אני עובד עם האוניברסיטאות שלי בכדי למשוך יותר סטודנטים לכיוונים של הנדסה ומדעים. אני מקווה להשפיע פה ושם. אני כן רואה אנשים נזקקים או דברים שעלינו לתמוך בהם ואני משתדל להיות מעורב בדברים שאני חושב שיש להם ערך. ובגדול אני רק רוצה לוודא שמשפחתי תהיה מוגנת בעולם הקשה הקיים ובתקופה הקשה שמגיעה".

 ובמבט לאחור?

 "היו לי קשיים ובעיות בחיי. רוב המנכ"לים הקיימים הם אופטימיסטים כי הם מנסים להסתכל קדימה ולא על מה שקרה בעבר. תמיד הייתה לי תוכנית עתידית לגבי החברות שניהלתי, אז אני מנסה לעזור למשפחתי ולכולם. אני תמיד רוצה שיחשבו עלי כעל מענטש".