שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סאונדגרדן בהופעה: קרוב ורועש להפליא
    לדרור עמיר נדרשו 20 שנה כדי לראות את "סאונדגרדן" בהופעה חיה. כנראה שככה זה כשאתה מעריץ של להקה שסובלת מבעיות טיימינג. רגע לפני שוויתר על החלום, הוא התגשם בברלין הרטובה - וכן, הם היו כל מה שהוא קיווה
    מעט אחרי שמונה בערב. מה שהחל כטפטוף כבר הפך לגשם של ממש. המטריות האחרונות בקרבת הבמה נסגרות עם מחיאות הכפיים הראשונות: סאונדגרדן עולים לבמה בציטדל, ברלין. פחות או יותר באותו זמן, מדונה פותחת באיחור את סיבוב ההופעות הבינלאומי שלה באצטדיון רמת גן. כאן, זו אחת ההופעות האחרונות בפרק האירופי בסיבוב האיחוד הזה של חלוצי הגראנג' מסיאטל.

     

    סאונדגארדן על הבמה בברלין. רטוב ואינטימי (צילום: דרור עמיר) (צילום: דרור עמיר)
    סאונדגארדן על הבמה בברלין. רטוב ואינטימי

     

    בישראל מחכים למדונה כמה עשרות אלפים מעריצים נוצצים ומיוזעים. כאן, כריס קורנל ושות' מסתפקים באלפים בודדים, רובם סביב גיל 30, שעומדים על רחבת החצץ תחת שמיים פתוחים, בין קירותיה של מצודה ישנה. כולם פה עטופים במעילי גשם או - במקרה הפחות נוח - יריעות ניילון מאולתרות. כפי שיתברר תוך זמן קצר, שועלי הקרבות שעל הבמה ממש לא צריכים יותר מהתנאים האלה בשביל להפוך את הערב ה"אביבי" הזה לבלתי נשכח.

     

     

    המקרה של סאונדגרדן הוא סוג של עוול מוזיקלי-היסטורי: ב-1991, כשמהפכת הגראנג' שטפה את העולם, הם נשארו קצת מאחור (למרות שאין עוררין על השתייכותם לדור המייסדים - כריס קורנל והגיטריסט קים ת'אייל הקימו את הלהקה עוד כשפרל ג'אם היו Green River).

     

    הם אמנם הוחתמו בלייבל רציני והאלבום השלישי והטוב ביותר שלהם עד אז, "Badmotorfinger", זכה לשבחים ולהצלחה מסחרית לא רעה בכלל - אבל נוכחותו במיינסטרים נבלעה לחלוטין בצל הכיבוש הסוחף שהובילו נירוונה עם "Nevermind" ופרל ג'אם עם "Ten". התיקון לא אחר לבוא.

     

    "Spoonman" על הבמה בברלין. להיט גראמי בשבע שמיניות

     

    הייתי בן 13 כשסאונדגרדן הוציאו את "Superunknown", האלבום המצליח ביותר שלהם עד אז ובכלל. נירוונה ופרל ג'אם כבר שכנו דרך קבע במערכת, וכשכולם מסביב (כלומר, ב-MTV News) החלו לדבר על החבר'ה האחרים האלה מסיאטל שמוציאים אלבום חדש - הספיקה האזנה אחת ל-"Spoonman" בשביל לקנות את הדיסק.

     

    כשכולם החלו לזמזם את "Black Hole Sun", אני כבר חפרתי ב-"Badmotorfinger" ו-"Louder Than Love". וכשהחל הבאזז סביב "Down on The Upside", אלבום האולפן האחרון שלהם, כבר דאגתי לשריין לעצמי עותק חודש מראש, בפנקס של מנהל חנות הדיסקים הקרובה. זו לא היתה תחרות: הם הפכו ללהקה האהובה עליי, ולקח לי רק 20 שנה, פלוס-מינוס, לתפוס אותם בהופעה חיה.

     

    נגמור עם הלהיטים ונעבור לדבר האמיתי

    מהרגע הראשון שלהם על הבמה, ברור שמדובר בהופעה למעריצים. זה לא שאין פה להיטים - כל הסינגלים המוכרים מקבלים מקום של כבוד על הבמה - אבל הסדר מדבר בפני עצמו: הם עולים על רקע הפתיחה השטנית של "Searching With My Good Eye Closed", סוגרים את החלק המרכזי של המופע עם "4th of July" האפל והאיטי (וגם הפייבוריט שלי), וחוותמים את ההדרן עם "Slaves And Bulldozers" האפל עוד יותר ואיטי לא פחות. מתבקש, בסך הכל: הקהל כאן אולי שר עם קורנל את מילות ההמנון הזה, אבל נדמה שהוא זועק איתו בהתלהבות גדולה הרבה יותר את "Jesus Christ Pose".

     

     

    "ביקשו מאיתנו לא לעשות יותר מדי רעש, בגלל השכנים מסביב", מספר קורנל באחד הפלרטוטים הראשונים והאחרונים שלו עם הקהל. למרבה המזל, סאונדגרדן הגיעו לכאן דווקא בשביל לקדש את הרעש - ולא פלא שהאלבום האחרון והשקט יותר יחסית סובל מאפליה: רק שלושה שירים ממנו מבוצעים על הבמה: "Pretty Noose", "Burden In My Hand" ו-"Blow Up The Outside World" - וזהו החלק היחיד במופע שבו מחלחלת מדי פעם תחושה של מכניות מצד החברים. בכל זאת, זה האלבום שלפחות לפי הסיפורים, הוביל גם לפירוק הלהקה, וזו לא היתה הפרידה הכי ידידותית.

     

     

    הצרות של סאונדגארדן עם ענייני טיימינג לא הסתיימו ב-1991. "Superunknown" אמנם זכה להצלחה אדירה: שבחים גורפים מצד המבקרים, חמש פלטינות מהמכירות בארצות הברית בלבד ואפילו שני פרסי גראמי - אבל מהבחינת תזמון, הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להיות הפסקול הרשמי לטקס האשכבה של הגראנג': "Black Hole Sun" שטף את הפלייליסט של MTV חודש אחרי ההתאבדות של סולן נירוונה קורט קוביין. זה היה, בעיני רבים, האלבום הגדול האחרון של נבחרת סיאטל.

     

    "Down On The Upside" כבר סימן את הסוף. בראיונות כבר החלו לצוץ המתחים שהצטברו בין חברי הלהקה, וסיבוב הופעות בן שנה חתם את הפרק הראשון בחיי סאונדגארדן - סוף שהותיר טעם לא הכי סימפטי.

     

    פרל ג'אם התמידו בדרכם וגם אם לא שמרו על מקומם בלב המיינסטרים הצליחו להישאר סוג של קונצנזוס, נירוונה נשארו ברגע שיא נצחי עם מותו של קוביין, אליס אין צ'יינז עצרו הכל בפתאומיות בצל החורבן העצמי (ובהמשך המוות) של ליין סטיילי. "עדיף להישרף מאשר להתפוגג", כתב קוביין במכתב ההתאבדות שלו. סאונדגרדן בחרו בדרך השנייה.

     

    כריס קורנל. האיחוד שכולם כבר נואשו מלחכות לו (צילום: דרור עמיר) (צילום: דרור עמיר)
    כריס קורנל. האיחוד שכולם כבר נואשו מלחכות לו

     

    כריס קורנל פנה לקריירת סולו שנעה בין הטוב ("Euphoria Morning"), החביב ("Carry On") והמביך ("Scream", שהפיק לו טימבלנד), ובמקביל עבד עם Audioslave, להקה חביבה לפרקים אבל ממש לא קרובה לתחכום ולעומק של סאונדגרדן. מאט קמרון ערק לפרל ג'אם (איתם הוא עדיין מנגן). קים ת'אייל ובן שפרד היו מעורבים בכמה פרויקטים, חלקם מוצלחים במיוחד, אבל צריך היה לחפש אותם בשביל לגלות מה הם עושים.

     

    ואיחוד? זה בכלל לא היה באופק. "הדבר היחיד שדיברנו עליו הוא להרכיב אוסף של בי-סיידס", אמר קורנל בראיון לרולינג סטון לפני שלוש שנים. החלום לראות אותם על הבמה נגוז עוד לפני שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל לרדוף אחרי להקות מסביב לגלובוס.

     

    חייזרים אפלים בחולצות פלאנל

    שנה אחרי אותו ראיון, במועדון קטן בסיאטל, תחת שם הכיסוי הלא באמת סמוי "Nudedragons", הארבעה עלו שוב לבמה. האיחוד הזה הוליד את סיבוב ההופעות הנוכחי ואפילו שיר חדש שתרמו לפסקול של "הנוקמים", "Live To Rise". זהו אמנם שיר שנשמע קצת סתמי כשהוא משובץ במופע בין "Black Hole Sun" ל-"Superunknown" אבל קורנל כבר הבטיח שיש עוד אלבום שלם בדרך (וזרק ניחוש שהוא ייצא באוקטובר הקרוב).

     

     

    ועם כל הצרות, המריבות והאכזבות, מופע האיחוד של סאונדגרדן מספק כל מה שהוא צריך לספק, בלי יותר מדי דיבורים, בלי יותר מדי אלתורים - פשוט ביצועים כבדים, מדויקים ורועשים לשירים מעולים.

     

    כריס קורנל עדיין מסוגל לשאת את הקול שלו אל מעבר למנעד האנושי לעולם שכולו צווחות קודרות ומטרידות. הצפצופים הביזאריים מהגיטרה של קים ת'אייל עולים על כל סולו מלודי של להקת רוק עכשווית. ובן שפרד ומאט קמרון מתחזקים יחד את חטיבת הקצב העוצמתיית והחריגה הזו שמתבלטת בעיקר בשירים הפחות מוכרים, אלה האיטיים עם המקצבים הבלתי-קליטים בעליל.

     

    הם לא משתעשעים על הבמה, ואף אחד לא מבקש את זה מהם: מבט חטוף מסביב, אל עבר שאר המעריצים הנוטפים תחת הגשם הבלתי פוסק, חושף רק פרצופים מאושרים. זה נכון גם לגביי - בכל זאת, לא בכל יום יוצא לבן 30 להגשים חלום ילדות עליו הספיק לוותר מזמן.

     

     

    בדיעבד ברור למה סאונדגרדן נשארה מאחור באפיזודת הגראנג' הקצרה של תולדות המוזיקה: הרי לסגנון התקופתי והגיאוגרפי הזה לא באמת היתה חזות

    מוזיקלית אחידה - וקורנל והכנופייה לא יכלו להתחרות באותה זירה של ספקי המנונים קליטים כמו פרל ג'אם ונירוונה.

     

    בתוך אותו גל של אאוטסיידרים, הם היו האאוטסיידרים ביותר, מטאליסטים חייזריים בחולצות פלאנל, עם מקצבים מוזרים ודיסטורשן רצחני, שנקלעו במקרה למהפכה שהם אולי גם היו שותפים לכינונה. אפשר רק לקוות שבאלבום שבדרך, הם יישארו אותו דבר.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כריס קורנל. מעבר למנעד האנושי
    צילום: דרור עמיר
    סאונדגרדן. מקדשים את הרעש
    צילום: דרור עמיר
    לאתר ההטבות
    מומלצים